פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-16

“

איזו מלחמה היא זו? האם יש יעדים? האם תיכבש אדמה? האם יש פרסים שהם לא דם ודם? אף אזרח במדינה הזו לא רוצה הפצצות על תל אביב, אבל מידי פעם זה בדיוק מה צריך לאחד את העם, זה וקורבנות אדם. קדושים וקדושות שאנחנו נאמין בהם וישמשו ככלי בידי מערכת שלא רואה חיי אדם כערך עליון אלא רק את הרווח הכלכלי של הפוליטיקאים ותעשיות הצבא. מישהי שאלה אותי בסטטוס בפייסבוק היום: אני כתבתי שסיימתי לעשות קמיע כסף, והיא הגיבה “”משהו שיחזיר את החיילים שלנו הביתה ויעצור את הטירוף?”” ואני עניתי בכנות שאני יכול להגן על חיילים ספציפיים אבל לא על כל מדינת ישראל. אין לי את האמצעים והכוח הרוחני לעצור משהו שקולקטיב כמו מדינה יכול לעשות. גם אם אני אאגד את כל מכשפות המדינה, (שזה כמו לרעות חתולים) נוכל לצמצם את הנזק, לא להפסיק אותו. טקס אינו הפתרון כאן, אבל בכל זאת, כן יש דברים שאני יכול לעשות. שני דברים לצורך העניין. אני יכול לתת מתכונים לאימהות מודאגות שרוצות להגן על ילדיהן, או לחיילים שמחכים להקפצה. אני יכול גם לספר סיפור רוחני חשוב  שמכיל אלמנטים שמביאים שלום. אבל קודם המתכונים:

להגן על חייל:

רכיבים: חתיכת ג’ט (אבן שחרון)

מעט מלח ים

חתיכת ברזל- כמו מסמר.

קטורת קינמון. קודם להדליק מקל אחד, לומר: Ago Laroye Elegua

שזה קורא לשלושת שמותיו של לגבה. הוא שומר השערים, פותח וסוגר אותם.

תבקשו במילים פשוטות כאילו אתם מדברים עם אביכם- על הצורך שלכם בהגנה.

הדליקו קטורת קינמון נוספת לאוגון (לא אם אתן במחזור או יש לכן או לכם פצע כלשהו! במקרה כזה, לוותר על השלב השני בכלל.) לקרוא Onile Ogun

אוגון הוא הכוח בעולם שמאפשר לנשק לפגוע באנשים. הוא זה שמחליט מי מת מיריה של רובה

או טיל או אפילו סכין, ומי לא. בקשו ממנו הגנה לחייל.

הדליקו את מקל הקטורת השלישי: הפעם אנחנו קוראים לימיה- אורישה שאחראית על כל החיים ושימורם- מי הים הם בעצם השתקפות של מי השפיר. לקרוא Omio Yemaya

בקשו מהאימא הגנה לילדים שלכם ולאחרים.

העבירו את הג’ט, המלח והברזל בעשן הקטורת, ואיספו מעט מהאפר שלו. עיטפו את החבילה בנייר כסף, ושימו בבגדים של החייל. בקשו ממנו לשמור על החבילה הזו.

זו גירסא מפושטת ללא מכשפות שרוצות הגנה בסיסית על החיילים. גירסאות מפורטות יותר דורשות הכשרה.

בהצלחה!

ארדן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-15

“

כל האורישות ידעו להעריך ולכבד את לגבה. כולן מלבד בנו של אולוקון. בנו של אולוקון התלבש בצורה מוגזמת, גלימות משי מכוסות בפנינים וצדפות פי-הכושי. שבעה משרתים סבבו אותו ופינקו אותו כל היום. כאשר לגבה עמד מולו בדרך, במקום להזמין אותו למסיבה, אומוקון (שמו של בנו של אולוקון) ציווה עליו בהתנשאות להשתחוות בפני הנסיך- אבל לגבה אינו משתחווה בפני איש. יום אחד לגבה מאס בהתנהגותו של אומוקון והחליט להעמיד אותו במקומו. הוא דיבר עם המשרתים וגילה שאומוקון מלא הערכה לחוזי העתידות של היורבה (הבבלאו- לא האורישה בבלו-איה) וכך אשו החליט להפוך לבבלאו. הוא הלך לביתו של אורונמילה וביקש להפוך להיות חוזה עתידות מסורתי. אורונמילה התנצל ואמר שהתהליך עולה שלוש-מאות אלף צדפות פי כושי ששימשו אז ככסף. לגבה לא היה עשיר, ובכל זאת הוא התעקש. האפטבי (האישה שמשרתת את חוזה העתידות) של אורונמילה באה וצעקה על לגבה שהוא יביא את אורונמילה לפשיטת רגל. אורונמילה ניסה לנחם את לגבה עם צמיד חרוזים- אבל לגבה סירב להתנחם. לבסוף, לגבה טיפס על גג ביתו של אורונמילה וקפץ ראש מן הגג על האדמה. אורונמילה הוא האורישה היחידה שהצליח להביס את איקו- מוות ולכן רק טקס חניכה לבבלאו היה יכול להציל את חייו של לגבה. אורונמילה שילם את הכסף וחנך אותו. לגבה החלים ולמד במהירות את האמנות של הבבלאו. לבסוף, ענוד בשרשרת חוזה עתידות גדולה, הוא הלך בדרך ופגש את אומוקון. “”רד על ברכיך איכר!”” אומוקון שאג בקול מחונך היטב. לגבה ענה בקול חסר רגש: “”אני בבלאו, אולי אתה צריך לרדת על ברכיך לפני.”” אמירה זו משכה את תשומת ליבו של אומוקון. “”אתה בבלאו? אל תצחיק אותי, אתה עלוב הנפש לגבה.”” אמר אומוקון והסיט אירוקה עם זנב סוס לבן. “”תוכיח לי.”” המשיך אומוקון בשיעמום. “”ובכן, אם לא הייתי בבלאו, האם הייתי יודע שיש עץ דקל שאתה נהנה לצפות בו כל בוקר שבו אתה מתעורר?”” אומוקון צחק. “”כל משרת יכול היה לומר לך את זה לגבה!”” לגבה חייך “”אבל האם כל משרת יודע שאתה מדמיין שאתה מקיים יחסי מין עם אחותך כל בוקר, בזמן שאתה מאונן?”” פיו של אומוקון נפער בתדהמה. “”אתה אכן בבלאו! אתה אכן בבלאו!”” הוא השתחווה בפני לגבה. “”אנא למד אותי את אמנותך.”” לגבה אמר שזה עולה שבע-מאות אלף צדפות פי הכושי. אומוקון הקיש באצבעותיו ותיבה של מטבעות הופיעה בידי משרתיו. אביו אולוקון הוא מלך הים ויש לו את כל העושר בעולם אם ירצה בכך. לגבה שילם ארבע מאות אלף לאורונמילה על חניכתו, ומכיוון שאומוקון נחנך אחרי לגבה, הוא היה מחייב לקרוא לו בכינוי “”אח גדול”” שארית ימי חייו.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-12

“

אורישה אוקו עבד קשה. הוא חרש את השדות וזרע אותם, גידל פירות וירקות ומכר אותם בשוק.  כאשר הוא חרש את שדותיו ליד הים הוא ראה שבים שוחה אישה יפיפה. הוא קרא לה, בקול רם, והיא קראה לו בחזרה, וכשהימים עברו הם התאהבו. יום אחד הוא שאל לשמה והיא ענתה שהיא אגנה אני (כינוי של ימיה). אוקו ביקש מאגנה לצאת מן הים ולפגוש אותו- אבל היא ציינה שאם הם יהיו ביחד, הוא צריך לדעת סוד: הרגליים שלה מעוותות. רגל אחת עבה מאוד כמו גזע עץ, והשנייה דקיקה כמו מקל. כאשר היא באה אל האדמה, זוג משרתות רצו אליה עם שמלה כחולה רחבה להסתיר את רגליה- וכך אגנה עברה לגור בביתו של אוקו, בזמן שהוא מייצר תוצרת טרייה, אגנה מוכרת אותה בשוק. אהבתם של אוקו ושל אגנה פרחה. יום אחד, כאשר אגנה מכרה פירות היא שמעה צחקוק של שתי נשים. היא באה עם חיוך וקנקן של מי לימון מבושמים עם אגוז קולה, והצליחה לשמוע שאוקו כאשר הוא היה שיכור, סיפר על רגליה לגברים מסביב. אגנה הניחה את הקנקן וחזרה לביתה שם היא התעמתה עם אוקו. הוויכוח לא עלה יפה ואגנה עזבה את עולם האדמה לנצח וחזרה לים, ולאביה אלוקון.

אולוקון, מלך הים ותת המודע, לא קיבל את החדשות טוב. הוא חש זעם על האדמה ובניה, חש זעם על אוקו, והחליט שעולם האדמה מושחת, אפל ומפלצתי- ובהתקף זעם החליט להשמיד אותו. הוא התחיל לרעוד וליצור רעידת אדמה. המים עלו בגלי צונאמי ענק, התחילו להשמיד ערים וכפרים על חוף… העולם בכה מצער, ילדים מתים צפו במים הכחולים… לגבה הביא את הידיעה לאובטלה, ואובטלה שלח צו שמימי לאולוקון להפסיק את ההרס. אבל לגבה קטן המימדים, עמד מול גופו האדיר של אולוקון, וקולו הצווחני לא הועיל- אולוקון התעלם ממנו והמשיך. אובטלה שלח בקשת עבודה לאוגון- אוגון יצר שרשרת מאגית אדירה וענקית שלא ניתנת לשבירה, ושלח אותה עם לגבה. לגבה שניצל את חוסר תשומת הלב של אולוקון, קשר אותו בשרשרת המתכתית מכל הצדדים וכבל אותו לתחתית האוקייאנוס, שם הוא שוכן עד היום. אובטלה, שהתרשם מאוד מכוחו של אולוקון החליט שהוא אחת האורישות היחידות שעוד יכולות לקבל קורבן אדם, והחלטה זו גם נועדה כדי להרגיע את זעמו של הים ולפיכך עד היום, כל יום בעולם מישהו טובע- וזה קורבן לאולוקון. אולוקון מייצג את אספקט המוות של הים, כאשר ימיה מייצגת את אספקט החיים שלו. אולוקון נסגד על ידי נשים בעיקר, והוא מעניק לסוגדים לו כוח פוליטי, הבנה של תת-המודע והכוחות הנסתרים הכבולים בכל אחד ואחד מאיתנו. אולוקון גדול ואין סופי, אך אלגנטי ועדין. הוא מאהב מפתיע, מייצג את כל פירות הים שאנחנו אוכלים- כולל המלח במזוננו. אורישה חשובה אבל עם פולחן נדיר יחסית.

(סרטון מוספף לא קיים יותר)

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-11

“

יש שלוש רמות לטיהור, ניקוי בסיסי, גירוש של גורם שלילי, ורייבינג (מחיקת אישיות אנרגטית של החפץ או הסביבה).

את הניקוי הבסיסי כל מכשפה מכירה: עשן מרווה, מי מלח, להסתובב עם גביש קווארץ, לעמוד בירח המלא, לקבור לזמן מה באדמה, לרחוץ בים וכו’. זה מסיר את האנרגטיות השליליות הגסות. לא הרבה יודעים, אבל קפה שיכול לספוח ריחות סופח גם אנרגיות שליליות. תערובת של פולי קפה, לבד או עם מור על מבער הקטורת סופגים את האנרגיות השלילית ביותר. כשיש משהו ספציפי שרוצים לגרש, אבקת רגל חמה: כמויות שוות של גופרית, פלפל שחור, פלפל צ’ילי חריף ומלח. אנשים מזלזלים בכוחו של המלח, אבל הריכוז שלו בתמיסה מסויימת יכולה למנוע חיים והיווצרות חיים. למרות זאת, חוסר במלח במקומות מסויימים בעולם הביאו למותן של ציווליזציות. המלח קובע מה יהיה קיים או לא, במקום מסויים ובריכוז מסויים. בישראל, מור ולבונה משמשים באופן מסורתי כמנחה לאלים המקומיים- והם תזכורת לקדושה שהיא ההפך מאנרגיה שלילית שעשוייה להזיק לנו. אני רוצה לסכם בטיפ נוסף: המרווה הרפואית שמייבשים לטיהור בישראל היא אינה המרווה שהילידים של אמריקה השתמשו בה לטיהור (וכאן מקור המנהג) אלא מרווה לבנה שלא זמינה בארץ. המרווה הישראלית היא תחליף נוראי לדעתי, ואולי שווה להזמין כמה גרמים של מרווה לבנה מחו””ל למטרות כמו טיהור. מה שכן יש בארץ ובשפע הוא “”האזוב המצוי”” שבארצות הברית במסורת ההודו משבחים אותו לטיהור ובקבוצות באינטרנט הוא נחשב לצמח טיהור מספר אחד- בזמן שבארץ מתעלמים ממנו למרבית הפלא.

 ארדן

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-11

“

במיוחד על פתח החורף, כאשר הרוח הסוערת מכה בבתים ובעצים- זהו זמנו של בבלו-איה, וכל המחלות והשפעות למינהן. הרוח היא אויה והיא נושאת את בבלו-איה על גבה. בבלו-איה הוא אחת הישויות הקשות לדעתי להבנה בתקופה ניאו-פאגנית. במקום שבו אנחנו “”עובדים עם אלים”” במקום “”לסגוד להם””- להרכין את הראש מול הכוח של המחלה שנחשבת לחוסר איזון זמני- ואולי אפילו לא כוח טבע שריר וקיים, זה קשה. לקח לי לא מעט זמן להגיע אליו. בבלו-איה אינו נחשב לאחד משבעת הכוחות האפריקאים הנסגדים ביותר, אבל הוא בהחלט נמצא ברשימת שלושים האורישות המרכזיות שסוגדים להן- וכאשר התחלתי בתהליך שלי לרוץ עם אורישות כל- כך שוליות שאין להן אפילו סיפורים, הבנתי שאני מתחמק ממנו. שלאויה הזהירה אותי: “”אם תתחיל לעבוד איתו, הוא יחסן אותך.”” צחקתי: “”חיסון זה טוב, אני לא אחלה.”” שלאויה חייכה את החיוך המסתורי שלה: “”אתה בהחלט תחלה- אבל כאשר כל הבית שלך יהיה על הפנים עם שבועיים של שפעת, אתה תסבול כאב ראש קל כמה דקות וזה ייגמר.”” בבלו-איה בעבר הרג עם שפעת, ואז שחפת והיום הוא גם אדון האיידס. הילדים שלו הם אורישה זודג’י, וניימה- סבל וצער בהתאמה- שהם גם אחים ואחיות וגם בני זוג. כאשר חרזתי את המחרוזת הטקסית שלו פשוט קדחתי מחום. זה היה לי מאוד קשה. בסופו של דבר, כדי לשים אותו על המזבח, הייתי צריך להכין קמיע מיוחד- וגם שלאויה ביקשה קמיע כזה. קדחתי, חליתי וקיבלתי את זה כחלק מהתהליך הזה (גם עכשיו מלכתוב עליו אני “”זוכה”” לשיעולים). בבלו-איה הוא פטרון החולים הכרוניים, הוא מסוגל לקחת את הסבל של המחלה, ולהביא מוות שליו לאלו שאין להם מרפא. הוא יגן על המאמינים בו, אבל הוא לא אוהב שמבקשים ממנו לגרום למישהו לחלות באופן מיוחד- זו זכות השמורה לכוהנים שלו בלבד.

בבלו-איה היה גבר צעיר ובריא. הוא נולד עם צליעה והקריח, אבל הוא לא האורישה החולה שאנחנו מכירים היום. כאשר האורישות ביקשו מאלודומרה כוח ומקום בקוסמוס, הוא ביקש בקשה ייחודית: הוא רוצה להיות מסוגל לספק כל אישה מבחינה מינית. בקשתו ניתנה והכוח ניתן לו- עם הגבלה מסויימת: יום אחד בכל שנה, על בבלו-אויה להתנזר ממין באופן מלא. בבלו-איה קיבל על עצמו את הגזרה- והלך לחגוג. סעודות, נשפים ועוד- לא משנה כמה האישה הייתה יפה, הידיעה על אונו המופלא של בבלו-איה פתח לפניו את התשוקות של הנשים הקרירות ביותר. תשומת הלב בכל מסיבה היא כמובן היפה באורישות- אושון. אושון, כחלק מהיותה הכוח המסמל עונג בעולם היא כזו שאף פעם לא באמת מסופקת מינית: כשהיא פגשה את שאנגו לראשונה הם שכבו יחדיו במרץ שישים ושישה ימים ורעבה לא נגוז. בבלו-איה החזיק בגופו את התרופה שתשכך את רעבונה- אפילו אם רק לזמן קצר. וכך הקשר בין האורישות נוצר, ובמשך רוב ימי השנה אושון נהנתה ממגע מיני מספק עם בבלו-איה אבל ביום היחיד שבו היה אסור לה לשכב עימו, היא חיכתה בסבלנות, דקה אחר דקה שעה אחר שעה כדי לבוא ולשכב עימו. שנים עברו, ויום אחד בזמן שבבלו-איה היה בהפסקה ממין אושון הגיעה אליו. יופיה היה כה זוהר שהוא לא יכול היה לעמוד בפניו והם שכבו עד ששניהם הגיעו לסיפוקם. הוא לא הרגיש כיצד המחלה הקשה שאולודומרה שלחה עליו על שבירת נדרו התחילה לבעבע בעורו ועצמותיו:  אבל תוך שעות ספורות בבלו-איה חלה ומת. אושון שבורת הלב רצה לאולודומרה והתחננה להחזיר את בבלו-איה לחיים. אולודומרה הסכימה, אבל רק אם הוא ייקח את המקום החדש שלו ביקום, בתור אורישת המחלות. בבלו-איה קם לתחיה, וקיבל מאוגון קביים מברזל כדי לשאת את גופו שנרקב בהדרגה- כאשר הוא יצא מביתו, אנשי העיר שפכו עליו מי-מלח כדי לחטא את פצעיו וזה שרף לו מאוד (את הפצעים שלו לא ניתן לרפא, ועד היום מים ומלח הם הטאבו של בבלו-איה. שיקויים ונוזלים מקודשים לו נרקחים על בסיס יין לבן ומי קוקוס). מי שחש חמלה כלפיו היה דווקא שאנגו, שהביא לו זוג כלבים נאמנים שילכו איתו לכל מקום, והוא הוביל אותו לפיסת ארץ מוכת מחלות שבבלו-איה ריפא, ולפיכך שם הוא הפך למלך.

“