פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-14

גונה גונה זה בעצם השם האינדונזי למאגיה. היה סרט בשנות החמישים של ארצות הברית שזו הייתה כותרתו, ולפיכך המילה גונה גונה הפכה בעצם לנרדפת למשהו מושך מינית, צ`ארם, מוג`ו וכדומה. אבל יחד עם הרבה דברים שנשתנו עם הזמן, נתגלה שלנוסחא הבסיסית יש בעצם צד נוסף, היכולת בעצם לרכך אנשים קשים וליצור קשב אצל אנשים שיש להם רעש חזק מידי בראש, והם לא יכולים להבין שום צד מלבד שלהם בסיפור. גונה גונה עושה את זה בעדינות, שלווה ופותר מחלוקות וקשרים. ניתן למרוח אותו על ידית הדלת בחדר שבו שיחה כזו יכולה להתקיים, או ללכת עם זה כבושם, או למרוח על הידיים לפני לחיצת ידיים עם “קורבן” הלחש.

רכיבים:

שמן אתרי זנגוויל,  עובד על הצ`קרות של מקלעת השמש ומנטרל אגו ייתר.

שמן אתרי פצ`ולי, אפרודיזאק ידוע, במידות קטנות, אדמתי ורגוע, מביא שלווה ויציבות.

שמן אתרי של ילנג ילנג- סוג של פרח קטן וצהוב שגדל בפיליפנים, עוד אפרודיזיאק, אבל כזה שמשרה תחושת ביתיות ונעימות.

ופול טונקה, שהוא בעצם עשב משאלות ידוע, אבל פחות זמין בארץ, אבל יש לו את הריח והטעם של ווניל. אז להשתמש בפול (שנף) ווניל אמיתי שיש לו נטייה להגשים משאלות גם הוא, והוא בעצם גם משהו שיש לו יכולת לעבוד על תת המודע בכמויות מסויימות.

לערבב עם בסיס שמן חמניות או שקדים. לתת לזה לעמוד שלושה ימים. לקדש לפי המסורת שלכם.

אני הוספתי לנוסחה הבסיסית גם, חתיכת קוקרצ`ה- צמח יפה עם עלים סגולים שצומח כמו יהודי נודד בגינות והוא צמח שמסמל שינוי כי הוא מקודש לאויה, מעט שמן מרווה מרושתת, בגלל האלמנט ההיפנוטי שלה, ועשב שנקרא לשון הצבי Deer tongue, שמשמש להגברת יכולת מילולית ושיכנוע באמצעות דיבור.

כישוף נעים!

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-12

אני בוחר ציור- עמוס ישכיל, זה לא אחד המקוריים, אלא הדפס שלו שעולה בסביבות 750 ש”ח. זו הכינרת, עם גון סגול מהמם, שנשבר לתוך חול זהוב ירקרק בין עלי הדקל… אני מתפלל שאוכל לראות את המציאות כמוהו, זה הכל. תמימות, שלמות, צבעים רוחניים ונסתרים. אני משלם. הגלריה הקסומה הזו היא ברחוב היוקרתי היחיד של טבריה- אני מכיר שם את בעלת הגלריה המתולתלת. אישה מבוגרת שרוצה להביא אמנות עכשווית לפריפריה. משם אני עוזר לה לתרגם לעברית טקסטים של הגלריה לאמנות לכבוד פסטיבלים שבאים ומתבטלים. היא למעשה הקשר שלי לעולם האמנות הגלילי. יום אחד נכנסת אישה מבוגרת, חטובה ומהממת ביופיה- דיווה בדיוק כמוני. לאחר דיון עמוק על תיאטרון, התפקיד של מדיאה של אוריפידס, ההסבר שלי למה זה מחזה גרוע, וההצעה שלי לראות את הסרט של פסוליני, היא התאהבה בי (כאשת תיאטרון) והזמינה אותי לביתה.

זו תקופה עסוקה מאוד מבחינה מאגית. לא מעט עבודה. ההזמנה נדחית שוב ושוב ובסוף מגיעים להבנה שאני ובעלה הגלריה צריכים ללכת יחדיו. אנחנו מגיעים לבית לא צפוי בשכונה לא צפויה. למרות שזה בית עם חזות עזובה ועלובה, לאחר עלייה בגרם מדרגות אנחנו מגיעים לדירה מרווחת, צבועה בכתום, עם חיפוי במבוק על הקירות, תמונות שמן שאמן צייר של ונציה, וארונות ספרים עמוסים לעייפה, גם בספרות תיאטרון. אני מרגיש באופן אוטומטי בנוח, מתרווח על ספה, ומתכבד בכיבוד אורגני למשעי. אני בתקופה מלאת ספקות. אני מרגיש את היובש באוויר וכמו שידידה הסבירה את זה, “איבדתי עניין בחיי היום יום.” אני מוצא את עצמי יושב מול דפים ריקים בתוכנת התמליל, מנסה לכתוב עבודות סמינריוניות ולא מצליח- כאילו החלק הזה בגופי ונשמתי התייבש ונשר כפרי של דשתקד. אני מבלה את האנרגיה שלי בלנסות להרטיב את שיבש, לא מעט זמן עכשיו. מדובר בעתידי המקצועי אחרי הכל…

מולי יושב מאובן. הדוויה המקסימה כמובן שם, ואני מצטט לה הייקו של באשו, (שמה דומה לשמו) והוא… הוא פשוט היפי משנות השישים. שום דבר שונה. אותו לבוש, אותו שיער, אותם משקפיים וצורת דיבור ידידותית, שאינה מכילה את החיה האלימה שנמצאת בדבריו של כל גבר סטרייט מצוי, חבויה או מוצגת. עוד רגע ממש אני אשמע ממנו משהו על אהבה אוניברסלית, אני בטוח. הוא מגיש לי שלוש מתנות… “הראשונה היא מהעץ.” הוא מגיש לי למעשה תרמיל זרעיל גדול וחום באורך של ארבעים ס”מ. העץ הזה נקרא באניה- והוא משמש בקובה לקרוא לנפש של אויה, אורישת הברק, הגשם והשינוי. “אומרים שברגע שאמאן מקבל זרע כזה, והוא מתבקע, התפילות שלו עלו למעלה והוא כבר הפך להיות מה שהוא נועד להיות.” הוא אומר. המתנה השנייה שלו שניתנת מיד לאחר הראשונה היא ציור שלו. סוג של קולאז וורדרד שנקרא “שאיפות גבוהות”. והמתנה השלישית היא מגילה- “זוהי מגילת אין-ספור האפשרויות…” אני קוטע אותו באמצע- אני לא רוצה לפתוח אותה. ברגע שפתחתי אותה היא הפכה להיות דבר אחד ויחיד והקסם שלה תם. המגילה סגורה אצלי עד היום.

אנחנו ממשיכים בדיון, הוא מראה לי אמנות שלו- חלקה טובה מאוד וחלקה לא שווה כלום, הסטודיו שלו מצוייר ובנוי למשעי- כל הצבעים מסודרים לפי גוון מול פלטה. הדיווה זוגתו מספרת על מטען מלא באמנות שהלך לאיבוד בזמן שהותם במקסיקו, הערב מסתיים, השאמאן מוציא גיטרה ומנגן לי שני שירים לפני שנהג המונית לוקח אותי חזרה הבייתה, מותש, אני משאיר את המתנות לרגלי המיטה. רק מאוחר יותר הבנתי שזו טיפת לחות נוספת, למה שנפשי זקוקה לו…

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-02-22

כישוף או אקט מאגי ספציפי לא עולה כלום. זה בכלל לא חוקי לקחת כסף במדינת ישראל על כל “מעשה קוסם”. זה כולל בתוכו גם אסטרולוגיה, טארוט ושאר ירקות, זהו שריד של חוקים מתקופת המנדט הבריטי בארץ. למעשה, ההפצעה של הוויקה באה בדיוק כאשר החוקים הללו בוטלו באנגליה של שנות החמישים- שישים. אין למכשפות לובי בכנסת, ולכן, יחד עם החוק שאוסר על שיירת גמלים ארוכה מידי בתל אביב, חוק הכישוף הוא כאן להישאר. חוק הכישוף והענישה שלו בדרך כלל באים לביטוי כאשר מדובר במשהו שמושלב עם הונאה נוספת, גניבה, איומים וכדומה. לפיכך, אני למשל, לא לוקח שום כסף על כישופים, בטח ובטח שלא על טארוט ולא על אסטרולוגיה ושאר חיזויים. רוב המכשפות לדעתי בכלל רואות את כל העניין של הכישוף בתור משהו פרטי שהן שומרות לעצמן ולא סוג של שירות שעליו צריך לקחת כסף או בכלל.

אם כבר אני אקח כסף, זה יהיה על החומרים שבהם אשתמש (דחיל-רבאק, יהלומים שחורים להגנה זה עדיין שווה משהו), על המנחות שאותן אתן לרוחות שאותן אני משרת, וזהו. הייעוץ שלי לא שווה כסף, החיזוי שלי- שכולל השלכת עצמות, טארוט וחיזוי בבהייה או פשוט קבלת חיזיונות לא שווה כסף. אז אם מישהו מבקש מכם, 20.000 שקל על כישוף נקמה, תחשבו שוב. תשאלו מה הכישוף מכיל, תבקשו גם להיות שם בזמן שהכישוף מוטל. זוהי זכותכם והכסף שלכם. מה החינוך של האדם שעומד מולכם? האם הוא “עשרה דורות של קבליסטים?” (ואיזו סוג של קבלה? של יאכילו אתכם ב”קבלה האחת והאמיתית!!!11) האם הוא יכול לחנך אתכם יותר טוב בנוגע לכישוף שאתם מבקשים שהוא יטיל בשבילכם? מכשפה היא מטפלת. היא לא מוכרת מוצר. היא מלווה תהליך- וזה כרגע לא משנה מה התהליך הזה. היא צריכה לשמוע אם הכישוף עבד, צריך חיזוק, אולי בכלל צריך משהו אחר? יש כאן עניין של ריפוי. יש את האנשים ויש אינטראקציה. יותר מפעם אחת בחיי גיליתי שלמטרה מאגית מסויימת אני צריך לשנות כיוון באמצע התהליך ולשנות את הציפיות והבקשות שלי. עולם הרוח אינו נוקשה ורוחות שונות דורשות דברים שונים.

אז בואו נגיד לרגע, שאנחנו בחברה שבה מאגיה היא דבר חוקי ומקצוע מקובל לכל דבר ועניין- כמה זה צריך לעלות? ובכן, זה תלוי. בחברה שאמנית ביערות הגשם באמזונס, המכשפה או השאמנית היא חלק מן השבט והשבט מאכיל אותה ודואג לצורכיה עבור השירות שהיא מעניקה. בארצות הברית זה שונה. מכשפה צריכה שם לקחת כמו כל אמנית או קוסמטיקאית- שזה בין מאה למאה חמישים דולר לשעת עבודה (מוגזם? שנים של לשבת עם טקסטים ולרקום מערכות יחסים עם רוחות ולשרוף עצי בושם נדירים כדי לדבר עם הישויות הללו זה גם יקר! ואת זה היא עושה ב”זמנה החופשי” ואתם רוצים לרכב על הקשר שלה עם הרוחות הללו בדיוק כדי לקבל את הרצון שלכם) בנוסף, תשלום לנסיעות ואוכל אם כאלו נדרש- כשיש עבודה של כמה שעות, ואז אתם תשלמו לה גם על החומרים, וכדומה. אז התשלום יכול לרוץ בין מאה דולרים (עבור חיזוי מדויק לדוגמא שדורש מנחה מסודרת עבור רוחות החיזוי) לאלף- אלף מאתיים דולר. זו משכורת, אבל זה משהו שאפשר לחסוך עבורו. מכשפה טובה גם תגיד לכם איך לעשות את מה שאתם צריכים ורוצים עבורכם- ואפילו תקשר אתכם לרוחות שלה אם אתם מוכנים לעבוד ולהכין את המנחות מראש- זה לא יהיה אפקטיבי כמו העבודה שלה, אבל זו אופציה אמיתית עבור אלו שחסרי ממון ורוצים לחסוך מעצמם את התשלום הראשוני על הזמן של המכשפה. לדעתי זו אופציה סבירה הרבה יותר- וכזאת שגם אתם וגם המכשפה יכולה להתקיים מהעבודה שלה. יש מקומות שבהם זה מקובל מאוד- וברור מראש לכל אלו שקונים קמיע טעון ומושלם בעשרים דולר, שהם קיבלו משהו מדרגה נמוכה שישרת אותם עד שהם יוכלו להרשות לעצמם משהו טוב יותר.

הנושא של כסף וכישוף הוא מורכב, כן, אבל הגיע הזמן לדעתי שמישהו ייתן רשימה אפשרית של סטנדרטים שאפשר לעבוד ולחיות מתוכה. זו הסיבה מדוע כתבתי רשומה זו ומדוע כתבתי אותה כעת. יש הרבה מאוד מטפלים רוחניים שיכולים להחשיב את עצמם כמכשפות ויש להם קושי אמיתי לתמחר את השירותים שלהם ובצדק. ראיתי אנשים שעובדים בשכר עלוב, והם נשחקים ומפסיקים לעבוד מכיוון שאינם יכולים לספק את הצורך הכלכלי האמיתי שעבודה כזו יכולה לספק. אז הנה- התשובה היא לא ב”צלחת צ`יפס שמישהי טיגנה עבורי” וגם לא אולי במחירים של ארצות הברית- סביר להניח שזה משהו באמצע- והאמצע הזה שונה לכל מכשפה וכל אמן.

ארדן,

של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-02-09

מודה ומתוודה. אהבתי את באדולינה. אבל אהבתי הרבה יותר את פרא- ספריו של הסופר גבי ניצן. מדוע אהבתי אותם? כי הם דיברו אלי. אני לא המלכה, ולא המלך ולא הכתב, ובפרא אני לא מיקי ולא אדם… אולי הדבר ההכי קרוב שאני יכול להזדהות איתו שם זו ארטמיס. אימא מכשפה שאוהבת שוקו בברנדי ומקיימת יחסים עם הגיבור של פרא. ב”הארץ” היה פולמוס עשיר ופוליטי על באדולינה- גדי טאוב, גבי ניצן ושלי יחימוביץ` נכנסו לקרב- האם באדולינה בעצם מייצגת את האג`נדה החברתית החדשה של אינדווידואליזם קיצוני, (של ביבי נתניהו נוסח אמריקה) או שיש שם משהו אחר? הדיון אם כן ואם לא, פחות מעניין אותי. קריאת הספר ואהבתו לא גרמו לי להפסיק להזדקק ולרצות לחיבה מאחרים- הוא פשוט גרם לי להפסיק להתבכיין כשהיא לא שם. אבל יש נקודה אחרת שמתפספסת לחלוטין: העובדה שספר ישראלי עשה רעש.

המרצים שלי לתאטרון מיפו בדיוק את התקופה שבו התיאטרון איבד את משמעותו הפוליטית והפך לכוח בורגני חסר חשיבות. נשים וגברים לבושי אפור ושחור שזוכרים הכל- כי הם היו שם, הם כמהים לתקופה שבה חבר כנסת יגיד ש”ההצגה גטו של יהושע סובול הייתה מחרידה” כי זה אומר שתרבות ואמנות יצרה גל וגרמה לאליטה השלטונית לחשוב על משהו. התרבות והאמנות הישראלית הפסיקה לקבל מימון ממשלתי בערך מאז ממשלת רבין. לא שאני מתלונן- במות מסתובבות ופסטיבלים מבחינתי אינם רצויים כאשר יש כמות כזאת של אבטלה, רעב וסבל. באדולינה היא זו שמוציאה אמנים לרחוב. האם הם יקבלו כסף מזה? זה פחות חשוב. מה שחשוב יותר זה המסר. האמן הוא לא כאן לייצר משהו שהוא יפה, או יפה בלבד. הוא כאן לייצר משהו עם משמעות, גימור ועומק. זה מה שגבי עשה עם “תיאטרון הרחוב הספרותי” שלו. הוא מתאר מערכות יחסים בין אישיות: שלישיית אהבה, נטולת כל הדברים הלא נעימים של אהבה (כזאת שהיא במקרה הטוב אידילית ואוטופית: אני מכיר פוליאמורים, ומערכות יחסים פתוחות והן רחוקות מאידיליה שכזו) וכאן יש כאן עיסוק מעמיק במערכות היחסים עם החי הצומח והדומם, ולפיכך האושר האישי אינו מעיב על מערכת היחסים הבין אישיות הן פשוט הופכות באמת ללא הכרחיות. ברור שזו פריוולגיה של עשירים בעולם המערבי מחד, ומאידך, גם פה יש בעצם תשוקה למערכות יחסים יותר חמות ואינטימיות של חברות קולקטיביסטיות. מצד שלישי, תואר שני בלימודי אסיה לימד אותי על הדאנג ווי- ערי מפעל בסין בתקופת מאו, שלא ניתן לעזוב אותן תוך כדי סכנת חיים, שבהן אתה וכל משפחתך עובדים במשמרות של 15 שעות עד המוות. כל תנועה מחוץ ולתוך הדאנג ווי, נעשית עם מסמכים ואתה לא הולך לקבל אישור.

אני מכיר את השרי אריסונים הללו למינהן: אנשים עם ניו אייג`, שבורחים מכל עניין לא נעים וכזה ש”לא מתיישב עם האנרגיה שלהם כרגע.” לא אני לא חושב שזה העניין של גבי ניצן. הבית בכפר שמריהו, הכסף… הם אינם הבטחה לאושר. גם במאות שעברו היה “מחזה הפסטורל” שיצר תחושה של תנאי כפר פשוטים והרמוניים נטולי הדרמה של החצר המלכותית- למארי אנטואנט היה כפר שלם כזה, מבושם באזוביון, שבו כל הברווזים הוחלפו בברבורים ולא נשחטו לעולם. לא היה שם רעב או שנת בצורת, וכל הניצבים, לא היו צריכים לעבוד למחייתם מלבד להיות וורודי פנים וחייכנים. בקיצור, כל קיצוניות היא בעייתית כאן. לא ניתוק מושלם ולא חיבור מושלם לצרכים החברתיים יביא אושר, אלא איזון. אישית, הייתי בשני מצב הקיצון: ניתוק חברתי שנמשך שנים ומציאת סיפוק בפישפוש עצמי- מה שהפך אותי לנטול כישורי חברה אמיתיים, ושנים של הזדקקות לחברים שלי, קירבה וכמובן דרמה וכאב כאשר נבגדתי וכדומה. אני קראתי לזה מצב “מלכת הקרח” מול מצב האמאה. (Amae נגזרת של המילה מתוק ביפנית, הוא מצב של פיתוח יחסי תלות בסביבה. ביפן זו ממש מכה חברתית).

גבי ניצן מציע בסופו של דבר, כמו שהוא אומר משהו שהוא מאוד אולד אייג`. ישנה האפשרות שהיא מובילה אותנו לחברות מלקטות של קבוצות של חמישים, עד מאה אנשים- שחיים מהטבע. אני טעמתי מהחיים הללו- בקבוצת טיילים מלקטים. גם בזה היה לא מעט עונג- אבל בבל עטירת הצריחים והפינוקים עדיפה עלי בחיי היום יום. יש בה חולי, ויש לה גם רפואות שונות ומשונות… אבל היא הבית.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-02-03.

הגשם מטפטף על חלוני. מסגרת האורן חסרת העיניים היוקרתית שנקנתה בשנות השמונים עדיין מכילה ניחוח עדין כמו של חומר ניקוי כאשר תיפוף דמעות האלוה על המרזב נשמע כמו מחוגים רועשים במיוחד או תיפוף קל. אני מחזיק בידי את הגביע, אחד מכליה של המכשפה. זכוכית כחולה. אני בדרך כלל לא שותה חלב. אני טיפוס של מים, ואפילו לא של קפה או תה, ואני יודע שעלי לשתות לגימה מן החלב המעורב בדבש. הרוק שלי מכיל את האנרגיה שלי. אני חייב לחלוק את האנרגיה שלי עם האבות הקדמונים והאלים. בריג`יט עזרה לי המון השנה- בצורתה הוודאנית, לואה מאמן בריג`ט. היא המוות הטוב, שהורס את הדברים הלא חיוביים. תאי שומן, תאי סרטן, המזון של הצלחת, צמחי או חייתי- מת בשביל חיים. היא לא רק מוות, היא המוות שמדבר איתנו, שחי איתנו. שונה מגישת האלה האם, הנפחות והשירה של האירים.

שלושה נרות בוערים בדיצה, למרות שהחלון סגור, להבתם עולה ויורדת- שחור, לבן ואדום. תשוקה, חרשות ושירה. הקטורות הזרות מנגנות תווי ניחוח, ויש רגע של שלווה אמיתית ואיחוד עם הטבע במעגל הזה. החג הזה מסמל עבודה שלי, עבודה נהדרת שהגיעה ומילאה את המחסורים שלי. הרבה אמנות יצרתי במיוחד עבור המבקשים. אני מצייר סמלים מורכבים בעטים קליגרפיים, על אריג ערבי עבה שיתפר לקמיע. בוחר פנינים, יהלומים, כסף, עצי בושם ושרפים- אותם חומרים כמו פעם… דבר לא נשתנה. אלפי שנים עוברות הצרכים של אנשים הם אותו הדבר 🙂 ואילו חברים נפלאים יש לי בדרך! אימולג מסמל את בקיעת השלגיה (נטף שלג ועוד שמות, אחד הפרחים האהובים עלי!) מן מעטה הקרח. את ניצני האביב הראשונים. אני לא מוכן לאביב. החורף היא העונה האהובה עלי ושני האחרונים היו פוריים במיוחד. קפואים כמו נשימת המוות וממלאים את ליבי ונשמתי בעונג.

ארדן

של הגן