Category Archives: מאגיה

בובת הוודו שהופיעה ב”ישראל היום!”

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-11-22

בן של משפטנים הכין בובת וודו .הבובה הונחה בקופסא שחורה מנוקדת בלבן, עם מכתב שמתאר את הקללות והמארות שיפלו על יעל. שמה לא צוין בכתבה אבל נרקם על הבובה ביד מיומנת. העיניים של הבובה כפתורים כחולים. האם גם עיניה של יעל? שיער הבובה הוא סוג מאוד מסוים של בלונד חום. האם גם שיערה של יעל? בבלוג הזה כתבתי מתכון מפורט על איך להכין ולקדש בובת וודו המתכון זכה באופן כללי להתעלמות. האם אחד מחמישה עשר האנשים שקרא אותו הכין את הבובה? נשאלתי גם, האם אני הכנתי את הבובה? התשובה לאחרונה היא, לא. הכישרון והאמנות הדרושים לתפירה של בובה כזו אינם זמינים לי. אבל כיצד אני “קוראאת הבובה הזו? והאם זה מטופש לשלוח את הבובה לקורבן הכישוף?

ובכן כמו שאמרתי במקומות אחרים, הקישור בין מאגיה סימפתטית לוודו הוא מאוד קלוש. בכל תרבות יש מאגיה (מאגיות!) ובכל תרבות מאגית יש שימוש בבובות. במסופוטמיה, כנען, מצרים, יוון, רומא וגם כן, בקבלה היהודית. אחד המתכונים העתיקים ביותר בעולם ממסופוטמיה הוא קללת מוות לאויבים שלך- משהו כמו “אתה לוקח חומר מגדות שלושה נהרות ועושה ממנו בובה, אתה מכין קשת וחץ מכפות דקלים ואתה יורה בבובה שלושה חצים. אם פגעת בבובה, אז האויב שלך ימות.” את הנוסח המדויק ניתן למצוא בכרך הראשון של האנציקלופדיה למאגיה וכישוף באירופה. הבובות שימושו לריפוי, אהבה וגם פגיעה. בובת וודו לכשעצמה אינה דבר רע או אפל. אבל הוא מעניק כוח למכשף לערוך שינויים בגופו ונפשו של הקורבן”. ומה בנוגע לבובה של יעל?

הבובה של יעל מהוקצעת, נוצרה על ידי בן של משפטנים. הקופסא מהקרטון בה היא הייתה  )בצבעים של פאפא לגבה, שחור ולבן) הייתה שווה כסף. הייתה גישה לאדם למחשב ומדפסת והבובה נעשתה לבקשתו על ידי אשת מקצוע בעלת ידיים מדויקות מאוד. האם הבובה מכילה שיער מראשה של יעל? דוגמית כתב יד, ציפורן או סתם תמונה ?אין לדעת- למרות שזה ישפיע מאוד על היכולת של הבובה להשפיע על הקורבן. נשאלה השאלה: מדוע לשלוח את הבובה לקורבן, האם זה לא דבר מטופש? התשובה היא מורכבת. מחד, לבובה יש יכולת להפעיל לחץ על תת המודע של הקורבן, ולפעול יותר מהר. מכיוון שהקורבן היא אישה כנראה שזה לא הכי אפקטיבי להאיץ בזה, הרי המחזור החודשי מחבר אישה מהר יותר לאנרגיות חדשות מאשר גברים, וזה היה גם עובד מרחוק. עם זאת ישנן מסורות של מסירת הבובה לקורבן או הנחה שלהן ליד הקורבן .למשל, בניו אורלינס היו משחירים פניה של בובת קללה, גם אם זו בובת ברבי פשוטה, וכורתים את ידה ורגליה ומניחים אותה ליד קורבן הקללה, אולי אפילו בדרך לביתו. הבובה אינה בסגנון ניו אורלינס, או האיטי ובטח שלא אפריקה. הבובה הזו דווקא מזכירה יותר בובת הודו (Hoodoo) שיטה מאגית שהתפתחה בארצות הברית ב-200 השנים האחרונות. לפעמים לבובה היה צד לבן וצד ושחור כדי לבחור איזה קסם עושים על הקורבן, אפל או חיובי, אבל בעיקרון כל הבובות התפורות והממולאות, אלו שיש להן כפתורים כעיניים או איקסים של רקמת מחט הגיעו מההודו.

ומדוע הפתק אחד יכול לשאול? הפתק כאן רלוונטי לסמיוטיקה המאגית ומשמש כמגשר. יש ניתוק תרבותי וזמני בין העידנים בהם בובות מאגיות שכאלו היו זמינות והיום. הפתק מעביר בעצם את כוונת המחבר: הוא מעוניין בצרות, בכאבי גב וסרטן ברחם. הוא לא יכול להעביר את המסר הזה על ידי הבובה לבדה, ולפיכך נוצר הצורך בטקסט שכזה. הטקסט הזה הוא גם פלט שמרמז על רגשות יוצר הבובה יותר מהבובה עצמה- יוצר הטקסט מאוהב ואוהב את המקוללת. הקללה היא לא המטרה של הבובה הזו, קיום הפתק מראה לנו שהרגש שהוא חש כלפי יעל הוא הרלוונטי. הוא אוהב את יעל, ורוצה שיעל תחזור אליו,  האיום הוא לא יותר מלהראות שריר- הנה הכוח שלי. אני יכול לחסל אותך כמו שאני יכול לאהוב אותך. הוא לא היה יכול לוותר על הפתק שיותר מכל חשף אותו.

והאם יש רמזים שמדובר במכשף מקצועי או חובב, למרות הכסף שהושקע בובה הזו? למרות שאיני יכול להריח את הקופסא והבובה, אני בהחלט רואה שהבובה אינה ספוגה בשמנים מאגיים, אין סימני חריכה או חלב נרות, והסיכות שהשתמשו בה הן פשוטות ולא בעלות ראש שחור כדרוש לפי המסורות השונות. כל הבובה הזו נקייה מידי, מהוקצעת מידי ולפיכך מראה סימנים של רשלנות בפרטים הקטנים. לדעתי המקצועית מדובר בבובה חובבנית למרות העבודה שהושקעה בה. הבחירות הסופיות של הבובה מראות על אוזלת יד, ובנוסף, לא היה ליוצר שלה מספיק כוח מאגי או מספיק ביטחון עצמי לשמור את הבובה בקופסא, אצלו בבית, בזמן שהוא מפעיל באמצעותה את אותה עבודה לטווח ארוך שהיא מבטיחה. ניתן להטיל קללות גם ללא בובות. האם לא היה מספיק לעשות מאגיה סימפתטית על לב של תרנגול הודו שיסמל את ליבה ולבשלו בחומץ, ולמלא אותו בסיכות ומחטים? האם לא היה מספיק לפזר אדמת בית קברות בדרך בה היא צועדת? השימוש כאן בבובה הוא ראוותני ולא נחוץ, הוא זנב הטווס הארוך שמאפשר לטיגריס לאכול אותו במהירות ובחוסר זהירות.

לא לפני הרבה זמן, פורסמה כתבה דומה בה אישה שרצתה לעשות שלום במשרד פיזרה תערובת רעילה על הרצפה של מקום העבודה. חלק מהתערובת הכילה תחמוצת כספית ארסית, והיא נעצרה בעוון ניסיון הרעלה של הבוסית שלה. כספית היא המתכת של כוכב הלכת מרקורי שאחראי על תקשורת. נראה הדבר שהכספית נועדה לפתוח תקשורת בין הבוסית לעובדת, אבל למרבית הצער החומר הרעיל יכול להוביל להזיות, פרכוסים ומוות. עדיף להשתמש בחומר שמקושר למרקורי אבל אינו מכיל כספית למשל, צמח האזוביון- לבנדר. אין אפילו צורך לשפוך אותו על הרצפה אלא לאחר קידוש מתאים, ניתן ללכת עם השמן הזה על העור כדי ליצור דיאלוג ושלום בית. לעניינים חמורים יותר ניתן להכין קמיע יותר אגרסיבי עם רכיבים קלאסיים לנוסחאות “תיקון בוס” הוודאניות, אבל על כך ברשומה אחרת. מה שאני מנסה לומר שלכל פעולה מאגית, יש ספר מתכונים שלם מאחוריה שמספק גמישות. חוסר גמישות ויצירתיות במאגיה, מוביל בסופו של דבר לכשלים ונזק למטיל הלחש כמו במקרה של הבובה של יעל.

אז מה עושים כאשר מישהו הכין בובה מקוללת שלכם? דבר ראשון אל תילחצו. פנו לעזרה מקצועית, מכשף או מכשפה שיודעים איך להתעסק בזה ולהסיר קללות. אבל במידה וכזה לא זמין, מתחילים בתפילה להסרת רוע, ומבקשים לנתק את הבובה מהאדם שמיועד עליה. אם יש פותח או סוג שערים במסורת, יש לבקש שהשערים בין הבובה לאדם ייסגרו. לאחר מכן יש לשים כפפות חד פעמיות כאשר נוגעים בבובה, ולהשתדל שלא לשאוף אדים או אבק ממנה. יש להשתמש בכלי לפרימת או הסרת השם שעליה. לאחר מכן, להסיר את התכים בזהירות, ולהוציא את תוכן הבובה החוצה על צלחת חד פעמית כדי לוודא שאינה מכילה חפץ אישי, שיכול להיות שיער, ציפורניים, תמונה, דוגמית כתב יד, או אריג ספוג בזרע, דם או זיעה. יש לשרוף את תוכן הבובה עם צמחים מטהרים כמו רוזמרין, מרווה, וורדים לבנים ולבונה.  את שאר הרכיבים יש לשים בשקית עם ממתקים ולהשליך לפח רחוק מהבית של קורבן הקללה. לאחר מכן יש להיטהר במקווה מים טהורים או בים. יש לתרום משהו לצדקה. זה יקנה מספיק זמן לאדם לגשת למכשף או מכשפה מקצועיים במידה וכאלה לא זמינים באופן מידי.

יש לי מסקנות בנוגע לכתבה הזו, הראשונה היא שבתקופה קשה זו מבחינה מדינית ואישית יש רצון וצורך אמת במאגיה החוזרת ומופיעה. כאן זה מגיע ממקום גבוה חברתית יחסית, בן של משפטנים. מקום משכיל ובעל אמצעים אבל לא מיומן במאגיה, או אחד שקיבל עצות אחיתופל.  האם מאגיה סימפתטית מקבלת עדנה חדשה וחוזרת לאופנה? לא בהכרח. בעידן מחשבה פוסט מודרני, שבה הסמכות מפורקת מכוחה, הצורך והרצון להיות אחראי לחיים ולגוף של אדם אחר אינו פופולארי. צורות קללה פופולאריות אחרות הופכות להיות המרכז והבובה? לרוב מזור דרמטי של אלו שרוצים תשומת לב, או אלו שמשתמשים בה לריפוי לטווח ארוך. בובות עבור קללה יוותרו, לשמחת החברה הסובבת, סוג של מאובן חי, מנהג שמזכיר ימים שהלכו ולא שבו יותר.

ארדן,

של הגן.

בקבוק מכשפות למתחילים

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-11-04

כמכשפה אני נהנה מאוד מלשחק עם מיכלים. רק תיתנו לי בקבוק למלא, או קופסה נאה לאיחסון ואני אודה לכם מאוד. לפיכך אין פלא אפוא, שמצאתי עניין רב בבקבוקי מכשפות. יש גירסאות רבות לבקבוקים כאלו בספרי לחשים, מודרנים ועתיקים, אך כפי שציינתי ברשומה קודמת, גירסא שאני אוהב עוד לא מצאתי בשום ספר. מעט היסטוריה אם יורשה שלי: את בקבוק המכשפות הראשון תיאר ג’וסף גלנוויל, בספרו: “עדויות בקשר למכשפות ורוחות”, במאה ה-17. בקבוק מכשפות נועד בעצם להגן על בית או אסם או מקום עסקים מפני כישוף שלילי או נזק כלשהו. לרוב נבחרו בקבוקים מחימר ששמם, בלארמין או בארטמן,  עליהם היו טבועים פנים של איש זקן. הם מולאו בסכינים שבורות, סיכות, צמחים שונים, רוק ושתן. כלי הנשק המוסתרים בבקבוק עצמו נועדו בעצם לתת לרוח האיש הזקן את הכוח להילחם באויב המתקרב לבית. דבר זה מקסים בעיני מכיוון שבמסורות כמו וודון ניתנים “הלוחמים” משמע, פטישים של רוחות לוחמים כמו אשו, אוגון, אוסו, אוצ’וסי ואוסניין לחניכים חדשים כדי לשמור על דלת ביתם, ואני יכול למצוא דמיון בין מאגיה בריטית למאגיה אפריקאית. בנוסף כאן יש שילוב מקסים של גם של בובת וודו בצורת בקבוק שמכיל מאגיה סימפטטית, וגם בעצם מיכל שניתן למלאו בכל טוב. אם כך, מה המתכון שלי?

1. מיכל מתאים- יש כאן כמה ווריאציות, ניתן עדיין להשיג בקבוקי בלאמרין מהמאה ה-17 במחיר של אלף ומשהו שקלים. פחות מתאים למכשפה עם תקציב מוגבל, אבל אולי שווה למכשפה בעלת רצון להתחבר למאגיה בריטית עממית; בהעדר בקבוק שכזה, אפשר לייצר אחד מחימר ולפסל עליו תבליט של איש זקן. בהיעדר כישורים אמנותיים וסטודיו חימר, אפשר לקנות צנצנת תבלינים זולה במספר שקלים ולצייר עליה פני איש זקן עם צבע זכוכית עמיד (שזמין בחנויות יצירה).

2. מספר זרעי אברוס.

3. מסמרים.

4. סיכות ומחטים ישנות.

5. עלי קיסוס.

6. שברי מראה או מראות קישוט קטנות שעוברות דרך צוואר הבקבוק או הצנצנת.

7. זרעי שמיר.

8. חתיכת אוניקס שחור.

9. מעט שתן או רוק מבעל הבית או מדייר שגר בבית שנרצה להגן עליו.

 

הוראות: הכינו את המיכל: טהרו אותו במי מלח וקטורת- ורפדו אותו בחומר שנועד בעצם לשמור עליו מבפנים. במסורת שלי מפזרים מעט אבקת שורש חץ (Arrowroot powder) כחלק מההכנה, אבל זה לא לחלוטין נחוץ. קדשו את הבקבוק- לכו לפותח או פותחת השערים, בקשו שהבקבוק יהפוך לפטיש מאגי, העבירו אותו בעשן הקטורת של יוצר הכלים מכיוון שהמיכל הוא כלי שצריך לעבוד ולשרוד, והעבירו אותו בעשן של היוצר או היוצרת של הגופים, כדי שהמיכל יהפוך גוף לרוח שרוצה לגור בו ולהגן עליכם. הכניסו פנימה את זרעי האברוס והחומרים האחרים: אלו כלי הנשק והמאגיה של הישות, ולסיכום שימו מעט רוק או שתן כדי לחבר את הבקבוק אליכם או אל בעל הבית- כדי שתהיה תקשורת עם הישות גם לאחר שהיא קבורה. תנו מנחות לישויות הרלוונטיות ותכניסו את האנרגיה לבקבוק. קברו אותו באדמה לי דלת הבית.

 

ארדן,

של הגן.

 

לחש גירוש לאדם לא רצוי

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-10-11

בלחש הזה, אנחנו משתמשים בחומץ ארבעת הגנבים וגביש אוניקס שחור. חומץ הוא חומר משמר נפלא, אבל מכיוון שהוא מחמיץ דברים, בעצם יש לו התכונה להפוך דברים לאחרים ממה שהם- לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. דברים חמוצים משמשים באופן כללי לגירוש ושבירה. חומץ ארבעת הגנבים הוא בעצם מתכון מהתקופה של המגיפה השחורה. השם האמיתי שלו היה חומץ “פורפאב” אבל אחרי שנים רבות של שימוש, הוא הפך לחומץ ארבעת הגנבים, והאגדה שנתקשרה בו קשורה לארבעה גנבים, אשר שדדו את החולים הגוססים מאבעבועות שחורות  את הרכוש שלהם מבלי להידבק בעצמם. כדי להימלט מאימת הגרדום הם מכרו את מתכון החומץ הזה. המתכון המקורי שונה מאוד ומורכב מהמתכון הזמין היום. החומץ המתובל משמש לגירוש דברים ואנשים לא רצויים, ללחשי ריפוי וגם קללות. כל מכשפה צריכה שיהיה לה בקבוק מוכן לכל מקרה שלא יהיה.

חלק אחד של פרחי אזוביון (לבנדר).

חלק אחד של מרווה רפואית

חלק אחד של קורנית (טימין)

חלק אחד של רוזמרין

ושני חלקים של חומץ תפוחים או חומץ בן יין.

להכניס את כל הרכיבים לבקבוק, לקדש, לחכות שבועיים והחומץ מוכן.

ולחש הגירוש עצמו: אידיאלית יש לחכות לירח מתמעט, אבל אם מדובר במישהו רציני רצוי לעשות את זה מיד. לתת מנחות לאלי פתיחת השערים והשינויים(אשו למשל ואויה בוודו) – לקדש בקבוקון בקטורת לאלים ולמלא אותו עד החצי בחומץ ארבעת הגנבים. יש לקחת פיסת נייר ולכתוב עליה את השם המלא של האדם שאותו נרצה לגרש, עם סמלי גירוש וסמלי אלי פתיחת השערים והשינוי. להכניס את פיסת הנייר לבקבוק. לאטום את הבקבוק, להעביר בקטורת הבוערת ולחתום אותו עם שעווה, תוך כדי בקשה שהבקבוק לא יישבר וישא מכאן את האנרגיה והאדם הלאה. לאחר מכן, לקחת חתיכת אוניקס (חלוק נחל) גדול יחסית בגודל של חמישה ס”מ או יותר, לטהר אותו, ולהחזיק אותו תוך כדי שאנחנו רואים את דמות האדם שאנחנו רוצים לגרש בתוכו. לקבע את האנרגיה הזו להעביר את הגביש בקטורת, ולהניח אותו בצד. לקחת את הבקבוקון למים זורמים כמו נחל או אגם ולהשליך אותו לתוכם. אם מדובר במאהב או בן זוג לשעבר, יש לשמור את הגביש בחדר השינה לשלושה ימים, ואז להעביר אותו לסלון. אם אדם אחר, אז פשוט להניח אותו בסלון מראש- הגביש מכיל הגנה מן האדם שנרצה לגרש.

תוצאות בקרוב!

ארדן

של הגן.

למה אם את מכשפה את חייבת להטיל קללות?

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-18

כל מכשפה יודעת, שהכישוף בעולם האמיתי שונה מזה מהכישוף של עולם הקולנוע. אי הזמנה למסיבה לא באמת גוררת קללה על העולל, ומישהי יפה יותר ממני והיא “חייבת למות!”  קיימת רק בשלגיה. דברים כאלו, לרוב לא באמת גורמים למכשפות אמיתיות לפתוח את תיבת הרשע שלהן. בעולם האמיתי המכשפות האמיתיות סובלות סבל אמיתי- זה הרבה יותר חשוב מכל השטויות של הוליווד ודיסני. מכשפות נאנסות, מכשפות סובלות מעוני, מכשפות נרמסות מבעיות חוקיות ואחרות, והחשוב מכל, מכשפות יכולות לעבור כל סבל שאדם נורמלי עובר, רק שיש מימד נוסף לחייהן, שבדרך כלל נסתר מעולמם של אחרים, ומביא עמו תענוגות וסבל נוספים. באותו עולם המתקיים עם חוקים של עצמו, יש קשר ייחודי עם הטבע האלוהי. הקשר יכול להוביל לריפוי, ויופי וגם לדברים- פחות טובים. מדוע שמכשפה תרצה ללכת לשם? אז קודם כל, דיסקליימר. לא כל מכשפה חייבת להטיל קללות. אבל קללות מוטלות פעמים רבות גם כשמכשפה לא פותחת ספר ולא אומרת מילות קסם. כמו שיש את הכוח הבלתי נראה שממלא את ניבי הצפע בארס, כך אלי ואלות הרס מסויימים ממלאים את “בלוטות הארס” של המכשפה באנרגיה מסויימת. האנרגיה הזו מוצאת מימוש כאשר המכשפה מותקפת, או כאשר היא חשה רגש שלילי (קיצוני או בכלל). דברים כאלה מתחזקים מבלי שהמכשפה תמיד מודעת אליהם כאשר היא מטילה לחשי הגנה. גם כאשר ישות מגינה עליך, לפעמים ההגנה שאותה ישות מפעילה עשוייה לפגוע בתוקף.

כביכול, חלק מהמכשפות תגידנה, שכדי להגן על עצמן הן מטילות כישוף הגנה: במערב, היסודות העיקריים משמשים להגנה מתוך ארבעת היסודות האמפדוקליים, הם יסוד האדמה ויסוד האש. החלוקה המתוחכמת שעוזרת להבין את זה, מכילה אלמנטים פלנטריים. אדמה היא אדמה אוורירית כמו של כוכב וונוס, כמו שניתן להכיר בכשפי שפע, או כדור הארץ לפיריון. אבל לחשי הגנה דורשים אנרגיה של כוכב הלכת של המגבלה, הזיקנה והקירות- כוכב הלכת סטוראן, שכוחו נקרא גם לקלל. אותה בועת הגנה יפה שמחזיקה מעמד, מכילה את הכוח לשאוב את החיים ואת האוויר מאלה שאינם רצויים בה. ההגנה של יסוד האש, אינה מכילה את הכריזמה של השמש, או התקשורת של מרקיורי, אלא את כוחו של מארס, כוכב המלחמה, שגם כוחו משמש לקללות והורג אויבים.(המוכשרות שבמכשפות מצליחות גם לגייס את פלוטו, שאשו קטלנית פי שלושה משל מארס) רובין ארטיסון עושה את ההבחנה בין שני סוגי הקללות, בגרימואר שלו, ומפריד בין קללות שחורות לאדומות (סטורן ומארס בהתאמה). לפיכך לחשי הגנה הופכים להיות מאוד בקלות לחשי קללה. משהו שהוכשל באמצעות מארס וסטורן, הוא בדרך כלל דבר שנפגע בגלל הקללות. רוב המכשפות מקבלות את זה מכיוון שהן שמות את שלומן ושלום משפחתן מעל לשלומם של אלו בעולם החומר או הרוח שרוצים לתקוף אותן.

לטעמי הלחש שהוויקה אימצה פעמים רבות, “בקבוק המכשפות” אינו מסובר כראוי. בקבוקי מכשפות שונים נמצאו קבורים ברחבי אנגליה והם מכילים סיכות, שברי מראה, חתיכות של קיסוס ושתן. הבקבוקים נקברים ליד בתים שעליהם יש רצון להגן. אבל להבנתי ה”קסם” לא נמצא בחומרים של הבקבוק אלא בבקבוק עצמו. לבקבוק יש פנים של גבר מזוקן. מדוע זה? בעצם הגבר המזוקן הוא הרוח השומרת על הבית. הוא מחליט מתי האויב מתקרב ומשתמש בחומרים הרעילים והפוצעים שבבקבוק להזיק לאויבים של הבית. כן, שמעתם נכון- מדובר במוקש רגל מאגי. (וזו לא הדוגמא היחידה). גירסאות מודרניות של הלחש הזה מגוונות וריקות, הן כוללות מכשפות שמכניסות דברי ברכה, ופרחים לצנצנות ומסתירות אותן בכניסה לבית. תחליף זול ועלוב לטקס ההחייאה העוצמתי שמעניק שם וכוח לבקבוק שמכיל את כל כלי הנשק כולם ומגדיר מרחב בטוח- ואלימות שנשארת מחוצה לו.

ומה עם עצת הוויקאנים- עשה כרצונך כל עוד לא תפגע באיש? או חוק השלושה או קרמה? הוויקאן ריד היא עצה והיא טקסט מאוחר שלא מקובל בהכרח על כל הוויקנים. בעיקר לא הוויקנים הגראנדריאנים. אבל כמו כל עצה, שווה להקשיב לה ולראות מתי מתאים או לא מתאים להשתמש בה. מה עם חוק השלושה- מה שאתה שולח חוזר אליך פי שלושה- ובכן אם זה היה נכון, כל אגורה שהיינו מוצאים הייתה חוזרת אלינו פי שלושה והיינו נורא עשירים לא? לטעמי זהו קונספט אילוסטרטיבי שהומצא על ידי מכשפות סופרות פופולאריות כדי לייצר סוג של מנגנון הגנה חזק שמונע מאנשים לגשת לאמנות המאגיה עם הצורך להעניש את המורה שלהם לספרות על ציון נכשל. אם מישהו מאמין בזה, הוא אכן ייזמן או תזמן את העונש לעצמה-או לעצמו. ומה עם קרמה? הפירוש של המילה קרמה היא פעולה או מעשה, אבל מדובר בקונספט רוחני הודי, שכתות ודתות שונות עוסקות בו ומתיידנות בו בתוך הודו:

“….”חוק הקארמה” הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג’ייניזם (כולן נוסדו בהודו). מקור המונח בפולחן ודי עתיק ימים – שבו שימש לציון פעולה טקסית שהיוותה חלק משמעותי מטקס הקורבן (כגון הדלקת האש, שפיכת הנסך, או הגשת הבשר למזבח). השימוש במונח לתיאור סיבתיות החל, ככל הנראה, עם פיתוח תורות הסמסרה – שרשרת הלידה-מחדש אשר כובלת את האדם – והמוקשה – ה”שחרור” ממעגל הסמסרה (שהשגתו נקבעת על פי קארמה). שינוי זה ברעיון הקארמה הוצג לראשונה באופנישדות….”

אז האם אני טוען שמכשפה יכולה לקלל סתם ככה בלי תוצאות ובלי בעיות? שאין כוח צדק ביקום שיעניש אותה על המעשים הללו? זה לא מדוייק. קודם כל, לא כל המכשפות נועדו לקלל בעולם הזה. ואלו שצריכות טוהר תמידי תסבולנה אם הן תעשה זאת. וגם כדי לעצב אנרגיה פוגענית, יש צורך להתעסק בה. חלק מהכאב יגיע אל המכשפה, זה חלק מהלחש. כמו שאם מכשפה מטילה מקסם יופי היופי אופף אותה. אנחנו זה מה שאנחנו עושים. בסוף הדבר הגרוע ביותר שמכשפה שבחרה לקלל הוא להתחרט או לנסות לעצור את הכישוף שהוא הטילה. האלים מתייחסים לסבל האנושי כקורבן ומנחה והם יענישו את המכשפה שמנסה להסיר את הקללה שהיא עצמה הטילה. לפיכך הבחירה לקלל תמיד צריכה להיות מלווה בהחלטיות שלא ניתן לשבור אותה. מקללים אנסים, רוצחים, גנבים- אנשים שבאמת מסכנים אותנו ואת אלו שאנחנו אוהבים. אנחנו מקללים אותם, ולא מסתכלים אחורה. אנחנו מקללים אותם וצוחקים בזמן שלהבה שורפת את גופם ונפשם.

לואישה טיש, בספרה המדהים ג’מבליה, מתארת בספרה בפרק שנקרא “כשלקלל זה מוצדק” סיטואציה שבה היא ישבה במעגל נשים, כאשר היה אנס סדרתי שפרץ לבתים ואנס נערות מתבגרות, והיא שמעה מאישה מסויימת שהיא שלחה לאנס “אור לבן” כדי שהוא יראה את האור ויפסיק לאנוס. היא הזדעזעה. אור לבן נועד בעצם להגן על אנשים. היא כתבה בספר את הקללה שהיא עצמה חיברה לאנס “השובב” הזה: “הו מאמן ביג’יד, אני רוצה שהאיש הזה יפסיק לאנוס נשים מיד, אם לא מוקדם יותר. אני מתפללת שאם וכאשר הוא יזחל לחלון של אישה כלשהי כדי לשדוד את כבודה, שרגלו תחליק, אני מתפללת! שברי את רגלו! שהאישה שאת כבודה הוא ניסה לחלל תשפוך סולת רותחת במורד גבו, ותדחוף אותו מהחלון! מי ייתן שתהיינה שלוש שוטרות זועמות שעומדות ליד שיח הוורדים שלתוכו הוא יפול! שיודה בדמעות של פחד ואשמה על כל פשעיו! מי ייתן שהוא יפגוש בכל מי שהוא פגע! מי ייתן שיקראו לו בשמות ויירקו בעיניו! מי ייתן והוא יפול על ברכיו וייתחנן לסליחה! מי ייתן והוא יישפט על ידי 13 מושבעות ששרדו אונס בבית משפט של בתולה – אימא נוצריה פונדמנטליסטית זקנה!  שיקבל עונש של עשרים ואחת שנים של עבודה קשה ושוברת גב! שיהיה לו זמן לשקול ולחשוב על פשעיו המחליאים! שסירנות הלילה תפלושנה לחלומותיו! שהוא ינוע ויזוז במיטתו ללא מנוחה 365 ימים על כל אישה שעשה לה נזק! שהגברים בכלא יאיימו עליו, יפחידו אותו ויגרמו לבושה למלא אותו. שהוא ירוץ למקלחות כדי לקרצף את עצמו עד זוב דם כמו הנשים שבהם התעלל!

בוודאי שלא כולם יסכימי עמי. לורי קבוט, המכשפה הרשמית של סיילם טוענת ש”אם יש לכם לחשי הגנה, אין צורך בקללות” בספרה החדש והבעייתי. בנוסף היא גורסת- שאנרגיה שלילית צריך לנטרל- והיא נותנת כלי ניטרול, לכל מחשבה שלילית שעוברת לך בראש. התפר הגס הזה, שמנסה להסיר את אמנות הקללה מאמנות הכישוף מיושן וכמעט נטול תקנה. כבר הכברתי מילים על הנושא, בביקורת ספר של חצי שעה בערוץ היוטיוב שלי. מה שהיא לא רואה, כיצד הטקסט הזה מקבל סוג של דה-בולוציה רעילה. הניו אייג’ יראה את זה כאשרור, ולאחר מכן, הם יוותרו גם על כשפי ההגנה ויבנו לעצמם בועה מקסימה וורודה של “אם לא תזמן רע, לא תקבל רע”. ובה כל אישה שנאנסה ונרצחה, במקרה הרע זימנה את זה לעצמה, ובמקרה הטוב, זה “שיעור”. מדוע פשוט לא להצהיר שכמכשפה היא מכירה בזכות ובצורך בסיטואציות מסויימות לקלל, אבל מכיוון שהיא אינה שולטת בתפוצת הספר היא לא תבאר את הדרך לעשות זאת? מדוע לא פשוט להסביר לאנשים שהם צריכים להתקרב לאלוהות כדי לקבל עזרה ברמה הפשוטה ביותר?

בזמן שאני גם מסכים שלא צריך לקלל מישהו רק כי הוא התעטש במקום הלא נכון, קללות משרתות גם מנגנונים חברתיים חשובים:  למשל בחברה שלנו, שבה האדם חוזר למצב של חוסר כוח למרות האשליה של דמוקרטיה, לפעמים מאגיה אפלה יכולה לשרת ככלי שמגביל את כוח השלטון. אני לא צריך לדבר על השימוש של הרבנים בפולסא דנורא- ואני לא מבין למה מכשפות ממסורות אחרות כאן לא עושות שימוש דומה במאגיה כזו. באפריקה בוודאי שזה חלק מאותם מנגנונים חברתיים- ובטח שבחברות מסורתיות אחרות. לפעמים למכשפה אין את הפריוולגיה של להתעלם מהרס עולמה והיא חייבת להשתמש במאגיה ההרסנית כדי להפיל את אויביה ארצה.

עשו טובה,

תהיו אמיתיים.

ארדן של הגן.

 

 

 

שני קמיעות הגנה- לשטח טבעי ונגד גנבות

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-08-22

אירועים אחרונים הראו לי כמה חשוב לפרסם מתכונים אלה. את הקמיע הראשון “המצאתי”, אם ניתן להמציא משהו במאגיה עכשיוית, להגנה של אזור מסויים שבו התיידדתי במיוחד עם עקרבי שחרן יהודה. אחד מהם נהג לפגוש אותי ולדבר איתי בכל ביקור- ולתת לי אנרגיה נפלאה. גופם הזוהר כמו אבן אוניקס העניק לי השראה רבה. מאוחר יותר, ראיתי שיותר מידי מהם נהרגים. אחרי שאספתי גופות וחנטתי אותם במלח כמחווה לאלה סרקת– זו המהדקת את הגרון, שהיא בעצם אלת העקרבים והאלכימיה המצרית, החלטתי להכין הגנות מיוחדות לאזור הזה. זה מעניין שהלחש היחיד לשימור אזור טבעי שמצאתי כמתכון, מלבד התיאור הכללי והלא מספק בספר של הזוג פרר (הם תיארו איך הם יצרו עם הקאוון שלהם ישות שתגן על כלבי ים באזור מסויים בשם מארה, בספר “כשפים וכיצד הם עובדים“), נמצא בספר של מאגיה מסורתית מאת רובין ארטיסון, הקול החזק ביותר בימינו בנושא של מאגיה קוממית היוצאת נגד מאגיה וויקאנית. אבל מכיוון שלא לכולנו יש את הזמן והיכולת לגלף ארנבות מבוץ ולשלוח אותן לדרכן, המצאתי שקיק קמיעות שימושי. רצוי להכין ארבעה כאלה ולקבור בארבעת קצוות האזור שאותו תרצו לעטוף בהגנה:

קמיע להגנה על אזור טבעי מפני הרס אנושי:

ארבעה ריבועים של אריג טבעי,

ארבע חתיכות אוניקס שחור,

ארבע חתיכות טורקיז,

ארבע חתיכות שורש או עלים של דודא רפואי,

וארבע חתיכות של אלמוג אדום.

יש לתת מנחת קטורת לאלים השומרים שלכם- בזמן שהעשן מסתלסל, לסמן את האריג בסמלי הגנה ודמותם של האלים או האלות שלכם. אפשר לטבול את האריג הטבעי בשיקויי הגנה או למרוח בשמן הגנה מוכן מראש. האוניקס נועד להבריח אנשים מזיקים מהאזור, הטורכיז, מסמל את הקשר לאלוהי ונועד להגן מפני תוכניות מזיקות ולהאיץ ריפוי, הדודא מסמל את החיבור של האדם לטבע ובעצם מכיל גם הגנה חזקה, והקורל מגן מפני טעויות וטיפשות של אנשים וחיות. הניחו חתיכה אחת של כל אחד מהרכיבים על פיסת הבד. ואז, לתפור אותן כחבילות קטנות ורבועות. לטעון באמצעות שרביט את פיגיון טקסי. לאחר מכן, בלילה מתאים לכך, לכו וקברו את ארבע החבילות באזור שזקוק להגנה.

 

קמיע הגנה נגד גניבה:

גניבה היא מושג מופשט- איך באמת מגדירים שדבר נלקח מאיתנו ללא רשות? האם המיסים נעשים כבדים? האם זה גניבה? האם דו”ח שקיבלנו שלא בצדק? או האם צריך גנב ספציפי שיגנוב לנו את האופניים או חפצים אישיים אחרים? גניבה היא המקצוע העתיק ביותר בעולם מלבד זנות והעיסוק בכשפים. זה נואל לא לנסות להגן על עצמנו מפניה. בכל מקרה הפתרון הוא פשוט: גם כאן יש מספר רכיבים היוצרים קמיע הגנה יעיל במיוחד:

חתיכת ג’ט קטנה

גוש אלום קטן,

מעט אבקת כרכום

וזרע אחד של הרדוף הנחלים (זהירות! רעיל!)

מעט שעוות דבורים אמיתית

 

הג’ט, כמו האוניקס מכילה אנרגיה סטורנית מגינה ודוחה, אבל בניגוד לאוניקס הזכוכיתית, הג’ט יותר אורגנית בהגנתה ויותר מתאימה לשימוש אנושי נוח. התשלובת של אלום וכרכום שימש במצרים העתיקה כקטורת שמאפשרת למכשף לגלות מי הגנב של חפץ מסויים, כאן היא מעניקה אנרגית הפללה ותחושה לגנב שהוא ייתפס מיד אם הוא יעז לגנוב את רכושנו. אבל, אם בכל זאת הוא יניח את ידו, אז זרע ההרדוף, המשמש כחומר מעוור ומשתק יפעל את פעולתו ויגרום לפעולת הגניבה להיות לא יעילה ולהיכשל. את הקמיע הזה אני מציע להכין דווקא מחומר נוקשה כמו חימר פולימרי (פימו), או דאס. להכין ממנו חרוז, או כדור שיכול להיקשר או להיות מוסתר על החפץ שעליו נרצה להגן.

נתחיל מזרע ההרדוף. לאחר שהסרנו אותו בזהירות מהתרמיל שלו, יש לעטוף אותו בזהירות במעט שעוות דבורים- דבר זה נועד להגן עלינו מפני האנרגיה שלו- נרצה שהיא תעבוד רק במקרה מסויים, ושלא תתפזר תמיד. יש להעביר את הזרע ספון השעווה בקטורת הגנה ולבקש במדיוק את פעולתו מן האלים. לאחר מכן, נשים את החתיכות בחומר מתקשה או נאפה בתנור, נחורר אותו בדוגמא מגוננת כמו פנטכל- דבר זה נועד בעצם לתת לשרף ולשעווה הנמסה מקום לשחרר אדים כדי שהצורה שיצרנו לא תתעוות. נקדש בטקס, כמו את הקמיע הקודם, ונניח את אותו ליד החפץ או במקום שעליו נרצה להגן מגניבה.

ארדן,

של הגן.