פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-08-02

“

לקח לי הרבה זמן להזמין ספרים מהוצאת Capell Bann. ההוצאה הזו מוציאה ספרים קלאסיים של תורת הכישוף והמאגיה מאנגליה. יש לי הערכה מאוד גדולה  לטעמים של המאגיה שמגיעים מאנגליה. אולי בגלל שזו תרבות “אירופאית” ולא אמריקאית שדוברת בשפה שאני יכול להבין, שעושה את כל הטקסטים והמאגיה העממית שלה מושכים בעיני. ואולי יש גם מספר סיבות אחרות.

בכל אופן עברתי על הקטלוג של האתר כחמש פעמים, בחרתי את תשעת הספרים שלא אוכל לחיות בלעדיהם והזמנתי אותם. ההזמנה שלי לא הגיעה (סיפור ארוך ומיותר שכולל אימיילים מקולקלים, ואת מותו הטראגי של מנהל החברה ג’ון דיי זכרונו לברכה.)  פייפל החזירה לי את התשלום שלי במלואו ואני נואשתי מלהשיג את הספרים שרציתי. עם זאת, זמן מה לאחר מכאן, ההוצאה פתחה אגף חדש שמוכר את הספרים שלהם והזמנתי שוב, והפעם קיבלתי אותם- במלוא תפארתם- תשעה ספרים שאת חלקם צדתי כבר שנים. אבל בתיאור המאורעות הארוך, אני דוחה את הדיון בנושא הרשומה.

הספר הראשון שאני קורא מן הערימה, הוא אחד שנכתב על ידי לבנה מורגן. הוא נקרא A Witch’s Mirror , והוא חשוב כי המורים של לבנה כוללים לא רק אנשים ממסורת המאגיה העממית של קורנוול, עצמה, אלא גם אם ססיל וויליאמסון, שבנה והרכיב את מוזיאון הכישוף בקורנוול, כרגע מוזיאון הכישוף הגדול והחשוב בעולם. ססיל ומורה הנוסף הירוורד ידועים בעולם המאגיה כמכשפים אפקטיביים מאוד וחשובים לדורם.

 כשאני קורא את הספר אני מתאכזב קצת. זה נראה כמו מה שת’ורן מתארת בבלוגה, “וויקה עם קלשון”. משמע, וויקה עם אלמנטים  מועטים של מאגיה מסורתית שכביכול אמורים להפוך אותה ליותר אותנטית ולא יותר מזה. לפיכך, יש  בטקסט הרבה כתיבה מתישה והזויה על חוקים מוסריים ועשה ואל תעשה- למשל, מורגן לא עוסקת בכשפי אהבה. וגם מבחינתה היא מסרבת להשתמש במאגיה על “כל דבר קטן” כי היא לא רוצה להפוך את כוח המאגיה הקדוש והאדיר לטריוויאלי.

אני מודה ללבנה מורגן (ומתוודה שעדיין לא סיימתי לקרוא את הספר שלה, אגיע לזה בקרוב) שבעצם הפנתה את תשומת ליבי לאחת הבעיות הגדולות של המאגיה בעולם המערבי. מאגיה אמורה להיות טריוויאלית. כמו שזה טריוויאלי לתקוע מזוזה בכל בית יהודי, או להחזיק ספר תהילים ברכב, כמו שזה טריוויאלי לנוצרים לענוד צלב, ולמוסלמים לפנות לאללה בשמות קדושים סודיים, זה לגיטימי שמאגיה עממית תהיה טריוויאלית.

אני עוצר אוטובוסים עם הרונה איסה, אני לוחש על כוויות ומנטרל את להטן, אני עונד קמיע הגנה חזק שאת כוחו אני טוען תמיד, אני מחמם את עצמי בלילות קרים עם הרונה קאנאז, אני מבשם את צווארי בבושם “עשה כרצוני!” ממסורת ההודו, אני משליך עצמות, אני קורא בקלפי טארוט, אני עורך סשן של ריפוי נקע בקרסול באמצע קניון הומה אדם, אני מוצא חניה עם האלה אספלטה, אני מזמן לעצמי מקום פנוי במסעדות ותחבורה ציבורית, אני מכין תה שהוא שיקוי בבונג, שורש ולריאן וחסת בר לריפוי נדודי שינה, אני מעמיד ומדליק נרות שפע ומיקסם,  אני מסיר אנרגיה שלילית בהניף שרביט צורן מהוקצע. אני מושח את מצחי ואת מצח חברי בשמן כתר הצלחה עבור ציונים טובים בבחינות, וכל יום בשבוע אני מעניק מנחות וקטורת לאלים הרבים של המאגיה והחיזוי שיזינו את כוחי. אני חי את המאגיה, אז המאגיה מבחינתי היא מובנת מאליה.

ברור שהמאגיה לא מובנת מאליה במובן של- אני לוקח אותה כמובן מאליו בצורה פוגענית ומעליבה. אני מאוד מעריך את המאגיה, אבל במקום שאני אעריך את המאגיה כמו שאני מעריך משהו שהוא מטרה לשאוף אליה, אני מעריך את המאגיה כמו את האוויר לנשימה. המאגיה כאן, המאגיה היא כוח כמו החשמל שמפעים את הלב שלי, בין אם אני ארצה ובין אם לא. המודעות שלי למאגיה היא הדבר שבעצם מוביל אותה לעברי, אנרגיה גולמית טבעית ונפלאה שבאמצעות תפילות ולחשים, צמחים וגבישים אני משנה את מהותה למשהו אחר.

אולי אני מרגיש וחושב ככה בגלל שאני שייך בעצם לתרבות מאגית אחרת? אני וודאני, אני בעצם חלק מדת מאוד עתיקה שיש לה גילגולים שונים. ויקה ודתות ניאו פגאניות אחרות הן צעירות כמו נשימה. האם ייתכן שהמאגיה הטקסית שפושטה עד זרא מעניקה חלק מהפילוסופיה הפסואדו-דתית שלה למאגיה הפגאנית? הפרדה מוחלטת בין קודש לחול, בין מאגי ליומיומי, במקום לחיות את המאגיה כל הזמן? אולי המקום שבו הגלימה מוסרת, הכלים הטקסים מוסתרים בשק המשי שלהם, והטקס תם, אולי כאן נמצא סוף הקסם. לא כל מאגיה שמתרחשת מתרחשת במעגל, עם קריאה לארבעה יסודות, והדלקת נר בצבע הנכון.  

אני ושלאויה קוראים לזה בהומור “טוסט גבינה”. כאילו כל עולם המאגיה המגוון והרחב בדומה לעולם הקולינארי הוא סך הכול אותו מאכל בווריאציה שונה: מעגל, ארבעה יסודות, אל, אלה (או אופנתי יותר היום רק אלה) נר צבעוני, העלאה ושחרור אנרגיה מווסתת במעבדה מאגית מסודרת שאנחנו מדמים לעצמנו. זו הטכנולוגיה המאגית הבסיסית שויקה נתנה לעולם המאגיה. זה עובד וזה מקסים, ויש דרכים נהדרות לקחת את הפורמט הזה ולחדש, לארגן, לסדר ולברך אותו מחדש. יש דרכים איטיות ליצור טקס שלם וכבד, ויש דרכים מהירות יותר לטקסים ססגוניים באותו פורמט, אבל בסופו של דבר, זה רק עוד טוסט גבינה. מה עם רוסטביף, סושי ושאר מאכלים?

לורי קאבוט זיהתה את הצורך בכניסה למצב תודעה אחר מהר יותר, על מנת להטיל כשפים במהירות, והמציאה את מדיטציית הספירה הקריסטלית שלה, שבה ניתן להטיל כשפים בכל מקום וזמן- דבר שמגביר את הטריוואליות של המאגיה במערב, מה שגורם לי להודות לה לנצח.  המדיטציה הזו היא חידוש של שנות השמונים, אבל נראה שגם בזרמים הניאו-פגאניים יכולת והעניין בקריאה הולך ופוחת, זה הופך להיות יותר קטע של “תעשה את מה שמתאים לך”, תחנך את עצמך איך שבא לך ואנחנו לא נשים קצוץ.

ארדן של הגן.

נ.ב. אם אתם רוצים לדעת אילו ספרים קניתי, הקישור כאן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2016-07-04

“

שלום חברים וחברות, מזמן לא כתבתי כאן בבלוג- הממשק החדש לא מוצא חן בעיני, ואני יצור של הרגלים שמחבב את הממשק הרגיל והמוכר. אני אמשיך לכתוב כאן ולשנות את העיצוב של הבלוג עד שהוא ימצא חן בעיני ואנחנו נסתדר. בנוסף, סיימתי תקופת מבחנים ואני עובר לתקופת עבודות: כרגע בעצם  אני לוקח חלק בתוכנית לימוד של ספרנות ומידענות באוניברסיטת חיפה. כבר סיימתי סמינריון אחד, ויש לי עוד שניים כאלה- שאני באמצע  כתיבתם, אבל אל חשש, לא נטשתי אתכם.

היום רציתי לכתוב על כשפי כבילה. זוהי בעצם סוגה שלמה של כשפים שמתבססת על אנרגיה סאטורנית של מגבלות והכשלות- אנרגיה של כוכב הלכת שבתאי. זוהי אנרגיה, כמו שציינתי בעבר בכתבי, של יסוד האדמה והמים- כמו ביצת כבול ששואבת אנשים לתוכה. יש כמה שימושים כלליים לכישופי כבילה: כישוף כבילה שנועד בעצם להחזיק זוג אוהבים ביחד- לגרום לגבר למשל לא לרצות שום אישה אחרת מלבד זו המוצהרת בכישוף, כישופים שנועדו לכבול שדים וכוחם למטרת המכשף הטקסי, וגם כשפי כבילה שנועדו למנוע מאדם גישה לכוח או לעשייה כלשהי.

כשפי כבילה בצורה כלשהי תמיד היו קיימים עוד מתקופות פרה-היסטוריות, אבל האבא של כשפי הכבילה המודרניים הגיע מן הרנסנס דווקא לדעתי. המכשף הטקסי של תקופת הרנסנס לא פנה לשדים ללא הכנה. לרוב המכשף הטקסי היה כומר שקיבל סמכות מהכנסייה הקתולית לבצע טקסים בסיסיים של מאגיה ליטורגית שהיו מותרים באותו הזמן, כמו טקס גירוש שדים למשל. המכשף היה כובל את השד למעגל, ומצווה עליו עשייה כזו או אחרת בשם ישוע הנוצרי או כוחות ושמות טקסיים אחרים שהתגלגלו להם מהפפירוסים והטקסטים המאגיים היווניים שנותרו בספריות המנזרים. מכאן עלתה ההשראה לאדם הפשוט שחווה סיפורים שכאלה גם ממקור כנסייתי ראשון וגם מפולקלור- אם ניתן לצוות ולכבול נפש דמונית, האם לא ניתן לעשות אותו הדבר לנפש אנושית?

ואכן, יש בקבלה המעשית, במאגיה מצרית ויוונית עתיקה המון דוגמאות של מאגיה שנועדה לכבול אנשים זה לזה- בובות וודו עשויות שעווה, עופרת או בד נכבלו אחת לשנייה או לבד במטרה לשלוט או להמיט אסון על קורבן הלחש. מאגיה של אהבה בתקופה ההיא נועדה יותר מסתם להביא לשינויים הורמונליים רנדומליים במושא הלחש- היא נועדה הרבה פעמים לבסס מעמד ולהביא לשרידה ושגשוג על ידי יצירת קשרים חברתיים ונישואין פוריים עבור מטיל הלחש. מעניין לראות, שלא היו לחשים שנועדו לכבול את כוחם של המכשפים עצמם. מכיוון שהמכשפים עצמם יצרו את הכשפים, הם כנראה לא ראו צורך בכך. הרבה יותר היה קל להפעיל קללת מוות על המכשף המתחרה. אבל מדוע שיהיה בכך צורך- בהתחשב באופן שבו לחשים כאלה פועלים? על כך בהמשך. לחשים שנועדו לכבול את כוחו של המכשף או הבריון הם תוצר של מאגיה מודרנית.

בשנות השישים והשבעים לוויקה, הדת הניאו-פגאנית המתקדמת ביותר הייתה בעיה: הדת פוצלה לשני זרמים עיקריים- אלו שקיבלו את הטקסט של עצת הויקאנים ואלו שלא. אלו שדבקו בגארדנר, ואלו שדבקו בווליאנטה- האב והאם של הוויקה המודרנית. הרבה אנשים נפלו בין הכיסאות המוסריים שהעלו את השאלה שוב ושוב: האם מותר או אסור לקלל? מכיוון שהדת הזו כבר עזבה את ידיהם של הבריטים ורצה להיות משהו מאוד אמריקאי, האמריקאים קיבלו על עצמם את הזכות להחליט: ובמועצת המכשפות של 1984, הוחלט לנקות את הספרות המאגית והפגאנית מדם, סכינים, שוטים וקללות. זה שהעולם קשה ואכזרי לא אומר שצריך שגם המכשפות תהיינה כאלה. נכון? ובכן, הוויקאנים והזרמים שצמחו מוויקה שכחו שיש מכשפות מסורתיות אחרות: מכשפות וודו, הודו, סנטריה וזרמים של מאגיה גרמנית מסורתית שגם התקיימו “בשקט” ביבשת אמריקה לצידם- והזרמים הללו לא שיחקו לפי “החוקים” של מועצת המכשפות.

הוויקה שתמכה קצת יותר בצדדים האפלים דיברה בגלוי על כשפי כבילה: אם מישהו מזיק צריך לכבול אותו- לקשור בובה, להטיל עליו בועה של אור לבן, להכניס לפריזר ולהקפיא (השפעה מעניינת של ההודו כאן) ועוד. ספרים שונים יצאו בנושא: כמו זה של הזוג ג’נט וסטוראט פרר- שמזהיר להשתמש בכשפי כבילה רק במקרים קיצוניים בלבד, וגם אז בצורה מאוד מאוד מושכלת. הבעיה היא- כמו שציינתי שקללות רציניות יותר קיימות ומאבקי כוח מאגיים מתקיימים כל הזמן בחברות ספרדיות, אמריקאיות ילידיות ואפאלצ’יות בארצות הברית. קללות הכבילה אינן יכולות להיות שחקניות משמעותיות במאבקי הכוח הללו שמשתמשות בכל ארסנל הקללות הקיים. הכולל שימוש במאגיה סימפתטית הרסנית וגיוס של קללות שגורמות לחרקים ונחשים לצמוח בבטן קורבן הקללה. בנוסף זה כמעט בלתי אפשרי לכבול כוח של מכשפה לזמן של יותר משישה חודשים לכל היותר. מדוע?

כדי שכישוף כלשהו יעבוד, יש צורך בשני גורמים מרכזיים: יכולת העלאה של אנרגיה משמע טקס הנועד להעלות משמעות לתת המודע הקולקטיבי, ותמיכה רוחנית. אם מכשפה תטיל לחש למשל, שיהרוג את כל הצמחים בגינה שלה- היא עשויה להרוג את חלקם, היא עשויה לעכב צמיחה של צמחים אחרים- אבל המצב הטבעי של האדמה הוא לאפשר לצמחים לגדול. לפיכך אחרי שהאנרגיה שמונעת מהגינה לצמוח תיגמר, המסר בתת-המודע הקולקטיבי יישחק, וידחק החוצה על המסרים האחרים הנכנסים לתת המודע הקולקטיבי יום יום, והגינה תהיה ירוקה שנית.

אם המכשפה מגייסת למשל, את דמטר אלת האדמה למטרה של עיכוב והרס צמיחה של הגינה, באקט של תיאורגיה, הכוח לשמור על הגינה עקרה תלויה בחסדה של דמטר כלפי אותה מכשפה. משמע, אם המכשפה מקריבה וסוגדת לה, יש אינטרס לאלה להמשיך להפעיל את כוחה האלוהי. אם לא, האלה תעזוב את הגינה לנפשה ותאפשר לצמחים הלא רצויים לגדול כרגיל. כן, זה בדיוק העניין- במאגיה ליטורגית מי שנותן יותר מנחות ויותר תשומת לב לאלים ההפכפכים מנצח. אם המכשפה הכבולה מעניקה יותר מנחות ותשומת לב מן המכשפים שכבלו אותה, הכבילה תנשור כמו עלים בסתיו, ללא שום השפעה או הפרעה.

אלו אותן סיבות אגב מדוע שום כישוף של שפע או כסף אינו פועל לנצח, או למה אנחנו לא זוכים בחיי אלמוות. היכולת שלנו לתעל אנרגיה מוגבלת ומבוססת על אלמנטים לא יציבים- וזה חלק ממה שעושה אותנו אנושיים. להיות על-אנושיים פירושו להיות אל-אנושיים ואבוי לנו ממצב שכזה.

 אז ניתן להסיק כי לחשי כבילה על אנשים בסגנון וויקאני נועדו למנוע מאדם לרוב לפגוע בעצמו ובאחרים. הסרט “הכישוף” מ-1996,  עשה פופולריזציה של הלחש הזה- הגיבורה שרה מנסה להטיל לחש כזה על האנטי-גיבורה, ננסי (אותה משחקת פרוז’יה באלק). היא כורכת תמונה של ננסי עם סרט לבן וחוזרת על צ’אנט- שיר לחש,  בו היא אוסרת על ננסי לפגוע בעצמה ובאחרים. היא לא לוקחת מננסי את כוחות הכישוף שלה- היא סך הכול מכוונת למציאות שבה ננסי לא יכולה לפגוע באחרים. הלחש לא עובד וננסי מרגישה נבגדת ומאיימת על שרה. בסוף הסרט, לאחר מאבק מאגי, שרה מטילה את הלחש שוב, והפעם לא רק שהאלים נוטשים את ננסי ואת כוחה, לחש הכבילה מוציא אותה מדעתה והיא מסיימת בבית חולים לנפגעי נפש- מה שמוביל את הצופה לסוג של קתרזיס. התחושה הזו מעוררת דמיון והשראה- רצון לפגוע בצורה דומה באויבי הצופה. פחות ידוע שתוכנן סרט המשך בו ננסי מתמודדת עם הפגיעה בה וחוזרת לפעילות- אבל מעולם לא קיבל את המימון ולפיכך הוא לא הוסרט מעולם.

אחת מסוגות הלחשים הנפוצים ביותר במאגיה ספרדית של היבשת האמריקאית היא סוגת פותח השערים. העניין של צמתים ושערים הוא עניין קלאסי במאגיה פגאנית עתיקה, והוא חוזר גם כאן. שער שנסגר, או כוח שנעלם, חוזר בדרך כלל עם מגע קל בצמחים הרלוונטיים. למרות שאין לנו את ה”אברה-קמינו” הקלאסי שהוא בעצם צמח שגדל רק ביבשת, יש לנו גויאבה, ואלפי צמחים של אשו, הקטה ושאר האלים אם ברצון המכשפה להשתחרר מכבילה. כוחנו הוא רק בידי האלים, ואם האלים נתנו לנו כוח זה, הם התכוונו שגם נשמור עליו. גם לא נעשה דבר, הוא יחזור בסופו של דבר, רענן וירוק, עם קסמה הסודי של האדמה.

ארדן,

של הגן

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2015-09-18

“

כל מכשפה יודעת, שהכישוף בעולם האמיתי שונה מזה מהכישוף של עולם הקולנוע. אי הזמנה למסיבה לא באמת גוררת קללה על העולל, ומישהי יפה יותר ממני והיא “חייבת למות!”  קיימת רק בשלגיה. דברים כאלו, לרוב לא באמת גורמים למכשפות אמיתיות לפתוח את תיבת הרשע שלהן. בעולם האמיתי המכשפות האמיתיות סובלות סבל אמיתי- זה הרבה יותר חשוב מכל השטויות של הוליווד ודיסני. מכשפות נאנסות, מכשפות סובלות מעוני, מכשפות נרמסות מבעיות חוקיות ואחרות, והחשוב מכל, מכשפות יכולות לעבור כל סבל שאדם נורמלי עובר, רק שיש מימד נוסף לחייהן, שבדרך כלל נסתר מעולמם של אחרים, ומביא עמו תענוגות וסבל נוספים. באותו עולם המתקיים עם חוקים של עצמו, יש קשר ייחודי עם הטבע האלוהי. הקשר יכול להוביל לריפוי, ויופי וגם לדברים- פחות טובים. מדוע שמכשפה תרצה ללכת לשם? אז קודם כל, דיסקליימר. לא כל מכשפה חייבת להטיל קללות. אבל קללות מוטלות פעמים רבות גם כשמכשפה לא פותחת ספר ולא אומרת מילות קסם. כמו שיש את הכוח הבלתי נראה שממלא את ניבי הצפע בארס, כך אלי ואלות הרס מסויימים ממלאים את “בלוטות הארס” של המכשפה באנרגיה מסויימת. האנרגיה הזו מוצאת מימוש כאשר המכשפה מותקפת, או כאשר היא חשה רגש שלילי (קיצוני או בכלל). דברים כאלה מתחזקים מבלי שהמכשפה תמיד מודעת אליהם כאשר היא מטילה לחשי הגנה. גם כאשר ישות מגינה עליך, לפעמים ההגנה שאותה ישות מפעילה עשוייה לפגוע בתוקף.

כביכול, חלק מהמכשפות תגידנה, שכדי להגן על עצמן הן מטילות כישוף הגנה: במערב, היסודות העיקריים משמשים להגנה מתוך ארבעת היסודות האמפדוקליים, הם יסוד האדמה ויסוד האש. החלוקה המתוחכמת שעוזרת להבין את זה, מכילה אלמנטים פלנטריים. אדמה היא אדמה אוורירית כמו של כוכב וונוס, כמו שניתן להכיר בכשפי שפע, או כדור הארץ לפיריון. אבל לחשי הגנה דורשים אנרגיה של כוכב הלכת של המגבלה, הזיקנה והקירות- כוכב הלכת סטוראן, שכוחו נקרא גם לקלל. אותה בועת הגנה יפה שמחזיקה מעמד, מכילה את הכוח לשאוב את החיים ואת האוויר מאלה שאינם רצויים בה. ההגנה של יסוד האש, אינה מכילה את הכריזמה של השמש, או התקשורת של מרקיורי, אלא את כוחו של מארס, כוכב המלחמה, שגם כוחו משמש לקללות והורג אויבים.(המוכשרות שבמכשפות מצליחות גם לגייס את פלוטו, שאשו קטלנית פי שלושה משל מארס) רובין ארטיסון עושה את ההבחנה בין שני סוגי הקללות, בגרימואר שלו, ומפריד בין קללות שחורות לאדומות (סטורן ומארס בהתאמה). לפיכך לחשי הגנה הופכים להיות מאוד בקלות לחשי קללה. משהו שהוכשל באמצעות מארס וסטורן, הוא בדרך כלל דבר שנפגע בגלל הקללות. רוב המכשפות מקבלות את זה מכיוון שהן שמות את שלומן ושלום משפחתן מעל לשלומם של אלו בעולם החומר או הרוח שרוצים לתקוף אותן.

לטעמי הלחש שהוויקה אימצה פעמים רבות, “בקבוק המכשפות” אינו מסובר כראוי. בקבוקי מכשפות שונים נמצאו קבורים ברחבי אנגליה והם מכילים סיכות, שברי מראה, חתיכות של קיסוס ושתן. הבקבוקים נקברים ליד בתים שעליהם יש רצון להגן. אבל להבנתי ה”קסם” לא נמצא בחומרים של הבקבוק אלא בבקבוק עצמו. לבקבוק יש פנים של גבר מזוקן. מדוע זה? בעצם הגבר המזוקן הוא הרוח השומרת על הבית. הוא מחליט מתי האויב מתקרב ומשתמש בחומרים הרעילים והפוצעים שבבקבוק להזיק לאויבים של הבית. כן, שמעתם נכון- מדובר במוקש רגל מאגי. (וזו לא הדוגמא היחידה). גירסאות מודרניות של הלחש הזה מגוונות וריקות, הן כוללות מכשפות שמכניסות דברי ברכה, ופרחים לצנצנות ומסתירות אותן בכניסה לבית. תחליף זול ועלוב לטקס ההחייאה העוצמתי שמעניק שם וכוח לבקבוק שמכיל את כל כלי הנשק כולם ומגדיר מרחב בטוח- ואלימות שנשארת מחוצה לו.

ומה עם עצת הוויקאנים- עשה כרצונך כל עוד לא תפגע באיש? או חוק השלושה או קרמה? הוויקאן ריד היא עצה והיא טקסט מאוחר שלא מקובל בהכרח על כל הוויקנים. בעיקר לא הוויקנים הגראנדריאנים. אבל כמו כל עצה, שווה להקשיב לה ולראות מתי מתאים או לא מתאים להשתמש בה. מה עם חוק השלושה- מה שאתה שולח חוזר אליך פי שלושה- ובכן אם זה היה נכון, כל אגורה שהיינו מוצאים הייתה חוזרת אלינו פי שלושה והיינו נורא עשירים לא? לטעמי זהו קונספט אילוסטרטיבי שהומצא על ידי מכשפות סופרות פופולאריות כדי לייצר סוג של מנגנון הגנה חזק שמונע מאנשים לגשת לאמנות המאגיה עם הצורך להעניש את המורה שלהם לספרות על ציון נכשל. אם מישהו מאמין בזה, הוא אכן ייזמן או תזמן את העונש לעצמה-או לעצמו. ומה עם קרמה? הפירוש של המילה קרמה היא פעולה או מעשה, אבל מדובר בקונספט רוחני הודי, שכתות ודתות שונות עוסקות בו ומתיידנות בו בתוך הודו:

“….”חוק הקארמה” הוא עיקרון תאולוגי מרכזי בדתות ההינדואיזם, בודהיזם, סיקהיזם וג’ייניזם (כולן נוסדו בהודו). מקור המונח בפולחן ודי עתיק ימים – שבו שימש לציון פעולה טקסית שהיוותה חלק משמעותי מטקס הקורבן (כגון הדלקת האש, שפיכת הנסך, או הגשת הבשר למזבח). השימוש במונח לתיאור סיבתיות החל, ככל הנראה, עם פיתוח תורות הסמסרה – שרשרת הלידה-מחדש אשר כובלת את האדם – והמוקשה – ה”שחרור” ממעגל הסמסרה (שהשגתו נקבעת על פי קארמה). שינוי זה ברעיון הקארמה הוצג לראשונה באופנישדות….”

אז האם אני טוען שמכשפה יכולה לקלל סתם ככה בלי תוצאות ובלי בעיות? שאין כוח צדק ביקום שיעניש אותה על המעשים הללו? זה לא מדוייק. קודם כל, לא כל המכשפות נועדו לקלל בעולם הזה. ואלו שצריכות טוהר תמידי תסבולנה אם הן תעשה זאת. וגם כדי לעצב אנרגיה פוגענית, יש צורך להתעסק בה. חלק מהכאב יגיע אל המכשפה, זה חלק מהלחש. כמו שאם מכשפה מטילה מקסם יופי היופי אופף אותה. אנחנו זה מה שאנחנו עושים. בסוף הדבר הגרוע ביותר שמכשפה שבחרה לקלל הוא להתחרט או לנסות לעצור את הכישוף שהוא הטילה. האלים מתייחסים לסבל האנושי כקורבן ומנחה והם יענישו את המכשפה שמנסה להסיר את הקללה שהיא עצמה הטילה. לפיכך הבחירה לקלל תמיד צריכה להיות מלווה בהחלטיות שלא ניתן לשבור אותה. מקללים אנסים, רוצחים, גנבים- אנשים שבאמת מסכנים אותנו ואת אלו שאנחנו אוהבים. אנחנו מקללים אותם, ולא מסתכלים אחורה. אנחנו מקללים אותם וצוחקים בזמן שלהבה שורפת את גופם ונפשם.

לואישה טיש, בספרה המדהים ג’מבליה, מתארת בספרה בפרק שנקרא “כשלקלל זה מוצדק” סיטואציה שבה היא ישבה במעגל נשים, כאשר היה אנס סדרתי שפרץ לבתים ואנס נערות מתבגרות, והיא שמעה מאישה מסויימת שהיא שלחה לאנס “אור לבן” כדי שהוא יראה את האור ויפסיק לאנוס. היא הזדעזעה. אור לבן נועד בעצם להגן על אנשים. היא כתבה בספר את הקללה שהיא עצמה חיברה לאנס “השובב” הזה: “הו מאמן ביג’יד, אני רוצה שהאיש הזה יפסיק לאנוס נשים מיד, אם לא מוקדם יותר. אני מתפללת שאם וכאשר הוא יזחל לחלון של אישה כלשהי כדי לשדוד את כבודה, שרגלו תחליק, אני מתפללת! שברי את רגלו! שהאישה שאת כבודה הוא ניסה לחלל תשפוך סולת רותחת במורד גבו, ותדחוף אותו מהחלון! מי ייתן שתהיינה שלוש שוטרות זועמות שעומדות ליד שיח הוורדים שלתוכו הוא יפול! שיודה בדמעות של פחד ואשמה על כל פשעיו! מי ייתן שהוא יפגוש בכל מי שהוא פגע! מי ייתן שיקראו לו בשמות ויירקו בעיניו! מי ייתן והוא יפול על ברכיו וייתחנן לסליחה! מי ייתן והוא יישפט על ידי 13 מושבעות ששרדו אונס בבית משפט של בתולה – אימא נוצריה פונדמנטליסטית זקנה!  שיקבל עונש של עשרים ואחת שנים של עבודה קשה ושוברת גב! שיהיה לו זמן לשקול ולחשוב על פשעיו המחליאים! שסירנות הלילה תפלושנה לחלומותיו! שהוא ינוע ויזוז במיטתו ללא מנוחה 365 ימים על כל אישה שעשה לה נזק! שהגברים בכלא יאיימו עליו, יפחידו אותו ויגרמו לבושה למלא אותו. שהוא ירוץ למקלחות כדי לקרצף את עצמו עד זוב דם כמו הנשים שבהם התעלל!

בוודאי שלא כולם יסכימי עמי. לורי קבוט, המכשפה הרשמית של סיילם טוענת ש”אם יש לכם לחשי הגנה, אין צורך בקללות” בספרה החדש והבעייתי. בנוסף היא גורסת- שאנרגיה שלילית צריך לנטרל- והיא נותנת כלי ניטרול, לכל מחשבה שלילית שעוברת לך בראש. התפר הגס הזה, שמנסה להסיר את אמנות הקללה מאמנות הכישוף מיושן וכמעט נטול תקנה. כבר הכברתי מילים על הנושא, בביקורת ספר של חצי שעה בערוץ היוטיוב שלי. מה שהיא לא רואה, כיצד הטקסט הזה מקבל סוג של דה-בולוציה רעילה. הניו אייג’ יראה את זה כאשרור, ולאחר מכן, הם יוותרו גם על כשפי ההגנה ויבנו לעצמם בועה מקסימה וורודה של “אם לא תזמן רע, לא תקבל רע”. ובה כל אישה שנאנסה ונרצחה, במקרה הרע זימנה את זה לעצמה, ובמקרה הטוב, זה “שיעור”. מדוע פשוט לא להצהיר שכמכשפה היא מכירה בזכות ובצורך בסיטואציות מסויימות לקלל, אבל מכיוון שהיא אינה שולטת בתפוצת הספר היא לא תבאר את הדרך לעשות זאת? מדוע לא פשוט להסביר לאנשים שהם צריכים להתקרב לאלוהות כדי לקבל עזרה ברמה הפשוטה ביותר?

בזמן שאני גם מסכים שלא צריך לקלל מישהו רק כי הוא התעטש במקום הלא נכון, קללות משרתות גם מנגנונים חברתיים חשובים:  למשל בחברה שלנו, שבה האדם חוזר למצב של חוסר כוח למרות האשליה של דמוקרטיה, לפעמים מאגיה אפלה יכולה לשרת ככלי שמגביל את כוח השלטון. אני לא צריך לדבר על השימוש של הרבנים בפולסא דנורא- ואני לא מבין למה מכשפות ממסורות אחרות כאן לא עושות שימוש דומה במאגיה כזו. באפריקה בוודאי שזה חלק מאותם מנגנונים חברתיים- ובטח שבחברות מסורתיות אחרות. לפעמים למכשפה אין את הפריוולגיה של להתעלם מהרס עולמה והיא חייבת להשתמש במאגיה ההרסנית כדי להפיל את אויביה ארצה.

עשו טובה,

תהיו אמיתיים.

ארדן של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-04

המאמר הזה נכתב דווקא כדי לעזור למכשפים היותר מנוסים להבין את המאגיה שקשורה לאהבה והתאהבות בצורה יותר יעילה- אם כי הוא יכול לסבר עיניים לאנשים גם למתחילים ולאנשים שמתעניינים בנושא. קודם כל דיסקליימר, אני רוצה במאמר זה לדבר דווקא על לחשים שמטרתם לגרום לאינדבידואל ספציפי להתאהב במטיל הכישוף, או זה שהכישוף נעשה בהזמנתו. הלחשים הללו שנואים במעגלים רבים ואנשים לא מדברים עליהם לרוב, אבל הם מהווים את רוב הבקשות שמכשפים מקבלים, ויש צורך לדעת לסווג אותם כדי לתת את השירות הטוב ביותר. אז השאלה הראשונה שנשאלת “מדוע הלחש הזה נדרש?” יש לכך סיבות רבות והמכשפה תצטרך לשבת עם הלקוח או הלקוחה ולדבר איתם זמן רב לברר בדיוק מה נדרש. למרבית הצער, אנחנו לא חיים בחברה מאגית מסורתית שאפשר לדעת בה בדיוק מה מתבקש לכל דבר- ולכן צריך להכין את מבקש הכישוף לכל תוצאה אפשרית.אז הנה דוגמאות קלאסיות בנוגע למה יכול לקרות:

1.”היא זרקה אותי, ואני מרגיש גרוע, היא רמסה אותי ואני רוצה לחזור אליה כדי לשלם לה כגמולה” : יש כאן בעצם מספר הצהרות- הצורך הראשון כאן הוא נקמה. לפיכך המכשפה, אם תבחר בכך, כן יכולה להשתמש באלמנטים של שליטה ומניפולציה על מושא הכישוף עליה רק להעלות את האמת מול המטופל כי מדובר בנקמה שהוא מחפש ואנשים רבים לא מבינים זאת. דבר שני יש כאן אלמנט נוסף: השאלה שעשויה לעלות לצופה החיצוני הוא: “אם היא כל כך פגעה בך, מדוע שתרצה לחזור אליה?” התשובה הבסיסית היא שהחומרים שיש לנו במוח שמשתחררים בזמן התאהבות ואהבה הם בעצם סוג של סם שממנו אנחנו חווים גמילה כל פעם כאשר ליבנו נשבר. וגם, אהבה זה טירוף- על זה ארחיב אחר-כך. אנחנו גם פיסית נעשים חולים לעיתים בעקבות זאת. רוב הסיכויים שאם המכשפה תטיל כישוף מניפולטיבי להחזיר את הבחורה- אותו בחור לא ימצא בליבו לזרוק אותה בצורה משפילה, בגלל ששוב יש אספקה של אותו אנדורפין יקר, וגם את זה צריך ליידע את מזמין הלחש.

2. “הוא פגע בי, והיו גם זמנים טובים, כשאני יושבת בלילה לבד, אני נזכרת בכל הזמנים הטובים ואני רוצה אותו בחזרה.” אז הרמז הוא, שהיא לא רוצה אותו בחזרה. היא רוצה את כל הזמנים הטובים בחזרה, מבלי לקבל את המורכבות האנושית שמגיעה עם האדם שהיא אוהבת.  היא רוצה שהמכשפה תשנה אותו, תחליף את החלקים הרעים בטובים. זה לא אפשרי גם עם קאוון מלא של מכשפות שעבדו שלושים שנה בשירות וכישוף. אפשר לשנות אופי בסיסי של אנשים נגד רצונם, אבל היא תקבל פיסות שבורות של האדם שהיא אהבה והוא יגרור אותה למקום של צער וכאב. בקיצור? לא מומלץ ויש ליידע. צריך להבהיר שאם מחזירים את מושא הכישוף יש לקבל אותו כמו שהוא או לוותר עליו מראש.

3. “נפרדנו ואני מפחד מהלבד.” אחת מהאמירות הקלאסיות שיש ללקוחות- אין מה לפחד מלהיות לבד. להפך, יש לפחד שעולם התוכן הפנימי שלנו יהיה כה משמים עד שלא יהיה מקום לנו להיות מאושרים ושמחים לבד. כאן עדיף להציע ריפוי לב שבור וזימון לקרוא לאהבה חדשה וטהורה.

כישופי אהבה, בניגוד למה שאנשים חושבים הם כשפים פוליטיים, ואני מתכוון לפוליטיקה במובן הרחב: משמע, משחקי כוחות בחברה. בעבר, הנישואין לאדם הנכון הבטיחו חיים של נוחות ושפע והיה צורך לזרוח מעל הנשים האחרות כדי להגיע למעמד הזה. תשוקת יצרים מצאה או לא מצאה מימוש ובמאות שעברו קיבלו את זה בנוחות כחלק מן הטבע, עד התקופה הרומנטית. בנוסף לזה הוסיפו את העובדה כי תפקידי ותגובות המגדר משתנות בהתאם לאופי אישי שמתפתח בהקשרים של תרבות פופולארית, זכויות וחופש. כן, הגבר של המאה ה-19 הוא לא הגבר שלנו היום וגם לא האישה. אז תבניות רוחניות של נשים וגברים שאפשרו להשיג מעמד פוליטי באמצעות תשוקות הגוף של אז, זה ממש לא כישופי האהבה של היום- אז הבטחות של קבליסטיים לנוסחאת אהבה שלא נכשלת, לא קיימת ולו בגלל שהיסטורית הקונספט של אהבה רומנטית הוא חדש. בנוסף אפילו אם יש את אותו הזוג שוב ושוב שדורש סט של לחשי אהבה- כל אחד יהיה שונה כי הסיטואציה תהיה שונה בכל מצב ומצב- לא דורכים באותו נהר פעמיים. אהבה היא גם סוג של טירוף- אלו מאיתנו שאספו שנים יודעים כי אהבות שונות מרגישות אחרת- תערובת ה”סם” יחד עם שינויים במוח מביאים לאובססיה, קיבעון ותחושת קירבה שהחברה מחשיבה כמעט תמיד כמוגזמת- יש התרחקות מחברים קרובים, חוסר סבלנות, שינויי מצברוח- כל הסימנים של מחלת נפש מלבד זה שהחברה מזהה אותה כנורמטיבית. כן, בהחלט: אפרודיטה היא אינה אלת היופי ואהבה– היא אלת נישואין ואימא, שאהבה לדאוג לתלתליה הזהובים.

אז מתי הלחשים הללו נכונים לשימוש? מקרה אחד הוא, כאשר יש יותר משני אנשים מעורבים: האם יש ילדים, שעשויים לאבד אב או אם? האם ריב אחד באמת גרם לפרידה על בסיס שהוא יחסית לא עקרוני והאהבה עדיין שם? הקונספט של החזרת אהבה הוא גם מיושן ויחסית פרימטיבי, לרוב מדובר בלחשי השלמה (reconciliation spells) או תיקון יחסים- סך הכל כן מדובר במשהו מניפולטיבי, אבל זה לא לחש שליטה ברצון החופשי של הבחור או הבחורה- משמע, האם לייצר בושם שלא ניתן לעמוד מול ריחו, או קמיע שהופך את האנרגיה שלך למושכת זה מניפולטיבי? אולי, אבל גם אולי לא יותר מזמן בחדר כושר, דיאטה ולבוש פרובוקטיבי- בכל מקרה, זה נשמר בין המכשפה ללקוחה. לעיתים נדירות להחריד צריך ממש להשתלט על מוחו של מושא הכישוף- במקום זה צריך לעורר את הזיכרון של האהבה, לנשוף על הגחל כדי ללבות את להבותיו.

אז אחרי זה אתם עדיין רוצים כישוף אהבה? הנה השלבים מבוארים:

1. חיזוי. מה נדרש עבור התוצאה הטובה ביותר? אין סיכוי לוותר על חיזוי במקרה כזה- יש מומחים לחיזויים בעינייני כישופי אהבה- כל מיני כוהנות אפרודיטה ואושון, או אלות אהבה אחרות- צריך או לשלם, או להחזיק ידיד או חבר שזה העיסוק שלו. אהבה היא ים סוער, לנווט דרכה דורש הבנה מיוחדת של התודעה האנושית. איזה קלף טארוט מסמל אוקסיטוצין? איזו עצם מסמלת סיטואציה חיובית שמביאה לאיחוד? איזו רונה מדברת על הקורבן הנדרש? בקיצור- לא משהו שהמכשפה המתחילה יכולה באמת לעשות בלי קשר יציב וחזק לרוחות האדמה ויכולת חיזוי מתקדמת, אז לא לפשל בשלב הזה.

2. פתיחת השערים: צריך להיפתח שער בין בני הזוג. האם אלו שתי תמונות הפונות אחת לשנייה? בובות לחש, או שילוב שמות ושיער אחד בשנייה? בוודון זה לגבה אשו פותח השערים: אלו שלא נכשלו בשלב החיזוי עשויים להיכשל בשלב הזה: פתיחת השער בין הלקוח למושא הכישוף יגביר את התשוקה שלו למושא הכישוף- בקיצור, אם רצינו גמילה חלקה מאנדרופינים אז זה בדיוק ההפך.הדבר הזה מותח, מעכב ומאוד מקשה רגשית ואישית- ועשוי לקחת זמן המתנה ארוך. פתיחת השער משפיעה על שני האנשים, לא רק אחד- אז הלקוח צריך להיות מוכן לזה, ולהיערך בהתאם. סתם הערה בנוגע למחזור האנרגיה ו”כמה זמן זה לוקח” לכישוף כזה לעבוד- כאשר מושא הכישוף הוא אישה- חודש עד חודשיים- בגלל המחזור החודשי והאנרגטי שלה. לגבר בבגרות מינית מלאה? ארבעה חודשים עד חצי שנה לפחות. כן, זה לגמרי סקסיסטי, וייתכן שינוי מוקדם יותר או מאוחר יותר, אבל זה לוח הזמנים המקובל בעולם העוסק במאגיה.

3. אישור האבות הקדמונים: לכל דת או אמונה יש אבות קדמונים- לא מדובר במקרה הזה על מת ספציפי אלא יותר תודעה קולקטיבית של כל מה שבא לפנינו- להם יש את הסמכות להחליט מי ייזדווג עם מי ואיזו סוג של זוגיות תהיה.משמע, כל זוגיות שאי פעם הייתה לכם, קיבלה בעצם אישור מוקדם מאלו שבאו לפניכם ואהבתם יצרה את גופכם. אנחנו תוצרים של עשרות אלפים ואפילו מיליונים של איחודי אהבה כאלה. כן, בדיוק, אם סבתא לא מאשרת, אפרודיטה כבולת ידיים (בדימוי משעשע וקצרצר). ללא הרכיב הזה רוב כשפי האהבה יכשלו.

4. בירוקרטיה: מכשף מצרי ילך לתחות ויבקש לשים את שמו ואת שמה של הנערה (או הנער, הומוסקסואליות הייתה מקובלת במצרים) כתובים יחד כזוג בספר החיים. מי אחראי לזה במסורת שלכם? אצלי זה אורונמילה. צריך מסמך רוחני רשמי שיגדיר אתכם בזוגיות- אגב, על השלב הזה והקודם ניתן לוותר אם כבר היה בינכם סוג של מין- שזה באופן אוטמטי אישרור של האבות הקדמונים ושל אותו כתב אלוהי שאתם כמכשפים פונים אליו למטרות אלו. שוב, אם לא היה מין, השלבים השלישי והרביעי הכרחיים כדי להוביל להצלחה של הלחש.

5. סוף סוף הגענו לאלת האהבה: האם זה הספירה של תפארת? כוכב וונוס? מי יודע. אבל זה יקר מאוד לשחד את אלות האהבה להוביל אתכם לבן או בת זוגכם. לפעמים מצאתי את עצמי משליך חמישה יהלומים זהובים לזרם מים בשביל אושון למטרות אלו ממש. הכוח הזה הוא יחסית לא יציב ועם מצבי רוח- אז בואו אליו נקיים ולבושים יפה ותבקשו בנימוס- או שתקבלו גיחוך חתחורי, וסירוב. 

6. הרכבה ושליחת אנרגיה: אז מה הייתה הבעיה? ההורים לא מאשרים והלחץ מפריע? שקר שבר את מערכת היחסים? סתם התשוקה התפוגגה? כאן אנחנו שולחים את האנרגיה לכל ארבעת הכוחות האחרים ומאגדים אותם- בחפץ פיסי, בפיסת יקום קרובה או באופן כללי משחררים את האנרגיה וממתינים- אבל מחזיק האנרגיה מגדיר את התדר שלה והתדר צריך להכיל את התשובה לבעיה: משתיק חברתי, הבטחת אמת והתנצלות, ויסוד אש על בסיס מארס מיני. לא יודעים איך לתרגם את זה לצמחים, גבישים וחומרים אחרים מן הטבע? לכו למכשפה מקצועית- היא יודעת. ולאחר ההטלה לא מדברים על הלחש, ולא חוזים כל חמש דקות (נו זה עובד?!) כי זו טעות קלאסית שעשוייה להרוס את כל העבודה, ולא לאפשר לכם אפילו לעשותה שנית.

מורכב? מסובך? ובכן… כן. כישוף זה מקצוע- שנלמד במשך שנים. אפילו אני עדיין לומד את האמנות המדוייקת הזו. מאוד קל לפשל עם כישופי אהבה מהסוג הזה והם מסוכנים- הסיבה מדוע אני מפרט היא- בגלל שמידע מסורתי ומסודר כזה חסר ברשת, יש אזהרות, יש מתכונים אבל חסר הבשר של הפרקטיקה והתיאוריה שעושה אותם אפשריים לשימוש בצורה נכונה. יש רובדים נוספים: למשל בושם למשיכה אינו מריח אותו דבר על כל אחד ואחת- תערובות צמחים מסויימות מריחות אחרת על אדם וזה נקבע על פי המוצא שלו- בזיליקום מתאים לדוגמא לאלו שיש להם מקור יווני, רומי וגרמני- על עורם זה מריח כמו דבש עדין, על עור של בחורה אפריקאית לדוגמא זה יריח כמו חומר חיטוי. לה יתאים אגוז הקולה, עץ הסנדל והורד יתאימו לה יותר. ומה עם להט מיני זה לא הבעיה של הבחור? להכניס לשם יותר מידי מזה עשוי לייצר אובססיה. מה אם כל מה שנדרש זה מראה מתוחכם יותר? בקיצור, זו הסיבה מדוע זו אמנות.

בהצלחה וברכה,

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-13

לפעמים זה לוקח יום שלם. לבחור את המזון המתאים, או את הפרחים המתאימים, או לרקוח קטורת מורכבת ועשירה. זה חלק מהטקס בדיוק כמו לאגד את כולם ולהתחיל לשיר את הקריאה לאותה אורישה, אל או אלה. ויש סטדרטים. לעולם לא להגיש לאורישות משהו שאתה לא תאכל בעצמך. הקרבת המזון צריכה להיות מושלמת. לאחרונה, אני צפיתי בכל מיני סרטונים ביוטיוב של מכשפים שאוהבים לעשות אבנים מקושטות עם נצנצים- מסוג של בצק עם צמחי מרפא. אבל הם לא יאכלו את זה בעצמם- והנצנצים אינם חוזרים לאדמה ומשנים צורה. לפיכך זה לא קורבן טוב. אני אפילו בחרתי כלים חד פעמיים העשויים מעלי דקל כדי להאכיל את רוחות הטבע- כדי לא לזהם. איך אני יכול לטעון שאני מעניק משהו כאשר אני יוצר נזק? הקורבן הבסיסי לאשו כולל שלוש רגלי עוף (רצוי תרנגול) אפויות ברוטב שילדים אוהבים, עם ממתקים, טבק, ופירות אדומים ושחורים. זה הקורבן הבסיסי ביותר כדי לפתוח את השערים- אתם מבינים, בחברה שבה יש סטנדרטים, יש גם סטנדרטים לאיזה קורבן מעניקים ומדוע. לכל אורישה יש שמן, קטורת ומאכלים אהובים. במידה וצריך משהו גדול, אז עורכים אבו (Ebbo/ Ebo) שזה בעצם הקרבת דם- שזה כולל חגיגה ומסיבה קהילתית לאורישה מסויימת שיכולה לעלות אפילו אלפי דולרים.  יש בלבול בין קשר רגשי שנוצר עם רוח וישות מסויימת מתוך הזדהות ובחירה של הרוח (להיוולד בחסות רוח אסטרולוגית למשל), או לחשוב שיש לנו זכות לצוות או לפקוד על הרוחות. הטבע לא עובד ככה. אנרגיה צריכה להינתן כדי שאנרגיה תוחזר. ואתם לא האנשים הראשונים שמבינים את זה או עושים את זה. שנים- אלף שנים ויותר אנשים מקריבים קורבנות לטבע. האבות הקדמונים כבר עברו את כל מה שאתם עברתם. הם יודעים בדיוק מה לתת ולמי. למה להמציא את הגלגל מחדש?

אגדה: אימא אובטלה נתנה לבני האדם את העמקים הפוריים, הגנים התלויים ואת הארץ שוקקת החיים. בני האדם אכלו את השורשים של האדמה, את בשר החיות, ולבשו את עורן. בלילה הם סיפרו סיפורים ושרו שירים ואמרו “איזו אימא נפלאה היא אובטלה!” בזמן הזה, לעצמה היא לקחה אך ורק את הגבעות וההרים חסרי החיים- וגרסה שם את האבנים, וערבבה אותן בזיעתה וגנים מופלאים צמחו מעבודתה הקשה. לאחר זמן מה, בני האדם אכלו את השורש האחרון, ואת החיה האחרונה והארץ גוועה ברעב. הם הביטו אל הגבעות וראו-איזה פלא: הגבעות שופעות מכל טוב הארץ! בני האדם צעקו: “איזו אימא נוראה היא אובטלה! שמרה את הטוב ביותר לעצמה, והותירה אותנו רעבים!” בני האדם עלו על הגבעות, והכו באימא אובטלה, וחתכו את גופה לשמונה חתיכות, והשליכו אותן לרחבי הארץ, וכל מקום שבו חלק גוף מגופה של אובטלה פגע, צמחה שם ציוויליזציה עשירה ותרבותית. המקום שבו ראשה פגע, הפך לאילה איפה (Ile Ife) בירת הציווילזציה של שבטי היורבה.

וכך הקונספט של האל שמקריב את עצמו כדי לתקן את טעויות האנושות נולד אלפי שנים לפני המונותאיזם. בעולם שבו זו האמת- ולא מיתולוגיה קורבן אדם כדי להמשיך את מחזורי הטבע נראה מאוד הגיוני- וגם תרם לצמצום אוכלוסייה. היום מלחמה ומגפות “מסדרות” את הבעיה הזו. בחברה כמו שלנו, זה פשוט הגיוני לתת מהשפע מהאוכל שלנו בחזרה לאלוהות שהעניקה אותו- במיוחד אם אנחנו באים בבקשות מיוחדות. האוכל לא נועד להוות “תשלום” על שירותי האלוהות אלא הכרה ביופיה, ובעזרתה המתמדת. בפסטיבל מאבון האחרון נשאלתי שאלה: האם אני מוכן להרוג את החיות במו ידי עבור האלים? והתשובה שלי הייתה כן. זה שאני מקבל חיה שחוטה בסופר מרקט, ולא עושה את האקט של הריגתה בעצמי לא פוטר אותי מאחריות למותה. היא מתה כדי שאני אוכל אותה. האוכל שלי לא חשוב יותר מהאוכל של האלים, אז אם אוגון למשל דורש דם טרי, אני בהחלט אשחוט תרנגולות בשבילו במו ידי, אם יש לי את הידע והיכולת לעשות זאת בצורה שתביא מה שפחות סבל לתרנגולת. אבל לרוב, אני פשוט אתן בהתאם לאורח החיים שלי. למשל, אני איני מעשן, אז אני לא שורף טבק ללגבה, אבל אתן למבקרים שמעשנים לנשוף עליו עשן בשבילי. עלינו לזכור שהמילה האנגלית Sacrifice פירושה, להפוך משהו לקדוש.

ארדן,

של הגן