Category Archives: וודוו

אורונמילה עושה שלום

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-01-05

לאורונמילה הייתה אישה קשה ודעתנית במיוחד בשם אלווה. יום אחד לאחר שאורונומילה עשה חיזוי באורקל איפה, נאמר לו שעליו לבצע אבו- או הקרבה לאלווה. בנוסף צווה עליו שלא להתמקח על המחירים של החומרים של האבו. הוא בדק את מחסני הבית ולשמחתו נתגלו כל חומרי האבו, מלבד אחד- סוג של חולדה נאכלת גדולה שמשמשת לפולחן בניגריה. הוא שלח את אלווה לשוק לקנות חולדה, צייד אותה בכסף רב וביקש ממנה שלא להתמקח על מחיר החולדה. אלווה צעדה בצעד בטוח לשוק. בשוק היא ראתה מוכר עם חולדה, והיא ראתה את המחיר המגוחך בגובהו. מיד באופן מוכשר היא התחילה להתמקח איתו, המחיר ירד ועלה ולבסוף הוא עדיין היה גבוה לטעמה, אז אלווה בחרה ללכת למקום אחר לקנות את החולדה שלה בשוק. בזמן שהיא מסתובבת בדוכנים ומפשפשת הסתבר לה שזו הייתה כנראה החולדה האחרונה בשוק. בזמן הזה, נכנסו לשוק שלוש נשים. אשתו של המוות, אישתו של בבלו-איה, אשתו של חוסר מזל, ואשתו של לגבה. כולן חיפשו גם הן חולדות, והן התמקחו אחת אחרי השנייה עם החולדה, ולבסוף, שלוש מן הנשים בחרו כמו אלווה לקנות את החולדה במקום אחר. כולן חוץ מאשתו של המוות: איקוג`וג`ו. היא הבטיחה לעצמה לחזור עם חולדה הבייתה. בזמן שהיא מוציאה את ארנקה, אלווה שכבר הבינה שאין שום חולדה אחרת, כאילו התממשה משום מקום ונתנה למוכר את התשלום שהיא סיכמה עליו איתו מלכלתחילה- וחטפה את החולדה מן הדוכן. מיד איקוג`וג`ו וכל שאר הנשים התחילו לצעוק על אלווה ועל התנהגותה הנלוזה. מגנה על החולדה בידיה, היא רצה חזרה לבייתה- לאורונומילה. היא סיפרה לו על מה שקרה בשוק. אורונמילה הבין שכל הנשים כבר חזרו לבעלים שלהם וסיפרו להם על התנהגותה של אלווה. וכך היה, כל אישה בכתה לבעלה על ההתנהגות של אלווה, וכל הבעלים נפגשו בצומת דרכים: מוות, בבלו-איה, חוסר מזל ולגבה. הם החליטו להשיב לאורונמילה כגמולו, על כבודם של גברים והם חימשו את עצמם בכלי נשק איומים. אבל אורונמילה האל של החכמה כבר ידע את הפתרון: הוא חילק את החולדה לארבע ועמד מחוץ לביתו. כאשר הגברים באו אליו חמושים, הוא ציין שהוא חיכה להם, והסביר: “”הסיבה למה אלווה התעקשה לקנות את החולדה היא, בגלל שהיא רצתה לעשות טקס קורבן לכל הנשים שלכן, ולא רק שאחת מהן תזכה. לפיכך, החולדה עומדת מחולקת כאן לארבע.”” הגברים ששמעו את הסיבה של אורונמילה- הודו שהם באו להכות אותו, אבל אם הוא מביא כזה כבוד לנשים שלהם, הוא לא יכול להיות אויב. לאחר האבו, כולם ישבו יחד כחברים, ונותרו חברים בעולם הזה ובעולם שמעבר, עד- עצם היום הזה.


ארדן,

של הגן.

מספר ימים אינטנסיביים של וודו

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-01-03

המתנדב היקר ללא מילה אפשר לי לעלות בקימונו לבן לאוטו. הקימונו  רקום בחלקו התחתון בגלי הים, כסוף על כחול ושחור. אני נושא על עצמי ניחוח קריר מתקתק ומושקי של ענבר אפור, וורדים, יסמין, מושק וסיווט. בתיקי מנחות לימיה, אורישת הים, האימהות והאם הקוסמית הגדולה, בכל סל מנחה קטן היה אקוומארין, פנינה אמיתית, קוראל לבן, קוראל סלמון וורוד, חתיכת ענבר, וחרוז אם הפנינה. אצות נורי הן כל שמצאתי, וסוכר גבישי. הבאתי גם שרביט קווארץ קטן, כדי שיכיל אנרגיית ימיה ואנרגיה של אובטלה עבור קסם מילים שבורא, ושקיק ממולא באבני תרשיש, אקווה-מארין שמאוד מושכות אותי לאחרונה, וההנחייה המאגית היא לטבלן בים כדי לעורר בהן את האנרגיה המתאימה. ההגעה שלי לביתה של מורתי של-אויה הייתה נפלאה, אבל כרגיל, שעתיים לפני הטקס, היא לא קנתה עדיין את המנחות ועדיין לא הכינה את כל שעליה היה להכין. מכיוון שהיא בחלקה אמריקאית מקורית (Native American) יש לה הנטייה להתקיים בתוך זמן אינדיאני- משמע, דברים יקרו כאשר הם יקרו. החינוך היקי שלי בנוגע לעמידה בזמנים מטריד אותה. היא צריכה אנרגיה חיובית במיוחד כאשר מדובר באימא הגדולה ואני מאיץ בה, ובסוף לוקח על עצמי לערוך את הקניות לימיה. אין מלונים ואבטיחים שזו המנחה האהובה על ימיה, אז מתפשרים על זר של תפרחות מדונה לבנות ובטטות עבור לגבה. קניתי וצעדתי בצעד מהיר חזרה לביתה.

נהג המונית לקח אותנו למקום, וכאמור, זה שמישהו אמר שמשהו יקרה בשש, אומר שהדבר יקרה בשבע. אז אני ושל-אויה ישבנו על לבנה ופיתות חמות (שזה מעולה כי היה ממש קר) צ`יפס וקפה- ואני למרבית האירוניה החלטתי להזמין “”אפריקה”” שזה מסתבר, לא יותר מפאי שוקולד חם. לאט לאט אנשים באו, שיחה קלחה, וכאשר כולם הגיעו (שזה בעצם כל האילה- בית ועוד קצת) ניגשנו לחוף הים. שלאויה קראה ללגבה, ובסוף של קריאה השלכתי לים חופן של סוכר גבישי. לאחר מכן קראנו לאימא ימיה. היא נוזל החיים שבתוך הרחם, הפלזמה של הדם… היא לוקחת את שטח רוב הכדור לעצמה. מים מלוחים חמימים ועשירים… התחושה שלה הייתה ליטוף מלוח על פני הרוח והתרגשות של הגלים לקראתינו. לאחר מכן קראתי לאשרה בעברית. האנרגיה התחלפה כמעט מיד בחום, זהוב כחול באימא לוחמת מלכותית שכזו, שתקבל ותבין אבל אין לה סבלנות לשטויות. מעולם לא חשתי בה בעוצמה שכזו כמו שחשתי בטקס הזה. היה ריח כמו של טל שמתייבש על קוצים זהובים ומיובשים בשדות הקיץ. נתתי לה גביש אקווה-מארין גדול במיוחד- שהושלך לזרועות מצפות בין הגלים.


והנה אני, בתמונה המוצלחת היחידה מהאבו, עם האצות, והמנחות האחרות, בקימונו. לאחר מכן, אני ושני חברים שאינם גרים בצפון נסענו אלי הבייתה. ישנו בנעימים- למחרת, טבלנו במעיינות החמים של טבריה, ואני שמחתי על ימי החופש המעטים שקיבלתי בחופשת וודו זו. לאחר הטבילה הממושכת, ואחרי ארוחת בוקר מפנקת נסענו לאסוף ידידה שלישית וחזרנו לשל-אויה, שם נודבתי להכין את העוף המטוגן שיצא מענג ולא כשר בעליל. נדמה לי שאכלתי משהו כמו שלוש רגלי עוף באותו הערב ממש. בנוסף, היה על השולחן לחם תירס, כרוב מבושל- חמוץ מתוק, שעועית עין שחורה (שמסמלת את לגבה ומזל טוב לשנה החדשה) ועוגת זנגביל, או ג`ינג`ר (בדיוק אותה עוגה שהשתמשו בה כדי לבנות את הבית של המכשפה בהנזל וגרטל, במידה ולא קיבלתם את הרמז הברור מאילו). המסורת ברורה לשל-אויה, באים, אוכלים לוקחים שאריות, אין טקס כי הארוחה עצמה היא טקס. לא היו שיחות מעמיקות, ואני הרגשתי לא משהו בלשון המעטה, וישנתי במיטתה של של-אויה במשך כשעה או משהו. כאשר החזירו אותי לביתי, אני חושב שהחום שלי עלה ואני חליתי. ביליתי במיטה כל אתמול והיום. והנה הגענו להווה שבו נר סגול לבבלו-איה אורישת המחלות בוער בחדרי ואני מבקש הקלה בחולי (זה עובד). זהו, סוף הדיווח.

מקווה שגם לכם הייתה נשיקה מדהימה של שנה חדשה

ואנרגיה חיובית מענגת.

והרי הסעודה:



ארדן,

של הגן.

הקרבת קורבן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-13

לפעמים זה לוקח יום שלם. לבחור את המזון המתאים, או את הפרחים המתאימים, או לרקוח קטורת מורכבת ועשירה. זה חלק מהטקס בדיוק כמו לאגד את כולם ולהתחיל לשיר את הקריאה לאותה אורישה, אל או אלה. ויש סטדרטים. לעולם לא להגיש לאורישות משהו שאתה לא תאכל בעצמך. הקרבת המזון צריכה להיות מושלמת. לאחרונה, אני צפיתי בכל מיני סרטונים ביוטיוב של מכשפים שאוהבים לעשות אבנים מקושטות עם נצנצים- מסוג של בצק עם צמחי מרפא. אבל הם לא יאכלו את זה בעצמם- והנצנצים אינם חוזרים לאדמה ומשנים צורה. לפיכך זה לא קורבן טוב. אני אפילו בחרתי כלים חד פעמיים העשויים מעלי דקל כדי להאכיל את רוחות הטבע- כדי לא לזהם. איך אני יכול לטעון שאני מעניק משהו כאשר אני יוצר נזק? הקורבן הבסיסי לאשו כולל שלוש רגלי עוף (רצוי תרנגול) אפויות ברוטב שילדים אוהבים, עם ממתקים, טבק, ופירות אדומים ושחורים. זה הקורבן הבסיסי ביותר כדי לפתוח את השערים- אתם מבינים, בחברה שבה יש סטנדרטים, יש גם סטנדרטים לאיזה קורבן מעניקים ומדוע. לכל אורישה יש שמן, קטורת ומאכלים אהובים. במידה וצריך משהו גדול, אז עורכים אבו (Ebbo/ Ebo) שזה בעצם הקרבת דם- שזה כולל חגיגה ומסיבה קהילתית לאורישה מסויימת שיכולה לעלות אפילו אלפי דולרים.  יש בלבול בין קשר רגשי שנוצר עם רוח וישות מסויימת מתוך הזדהות ובחירה של הרוח (להיוולד בחסות רוח אסטרולוגית למשל), או לחשוב שיש לנו זכות לצוות או לפקוד על הרוחות. הטבע לא עובד ככה. אנרגיה צריכה להינתן כדי שאנרגיה תוחזר. ואתם לא האנשים הראשונים שמבינים את זה או עושים את זה. שנים- אלף שנים ויותר אנשים מקריבים קורבנות לטבע. האבות הקדמונים כבר עברו את כל מה שאתם עברתם. הם יודעים בדיוק מה לתת ולמי. למה להמציא את הגלגל מחדש?

אגדה: אימא אובטלה נתנה לבני האדם את העמקים הפוריים, הגנים התלויים ואת הארץ שוקקת החיים. בני האדם אכלו את השורשים של האדמה, את בשר החיות, ולבשו את עורן. בלילה הם סיפרו סיפורים ושרו שירים ואמרו “איזו אימא נפלאה היא אובטלה!” בזמן הזה, לעצמה היא לקחה אך ורק את הגבעות וההרים חסרי החיים- וגרסה שם את האבנים, וערבבה אותן בזיעתה וגנים מופלאים צמחו מעבודתה הקשה. לאחר זמן מה, בני האדם אכלו את השורש האחרון, ואת החיה האחרונה והארץ גוועה ברעב. הם הביטו אל הגבעות וראו-איזה פלא: הגבעות שופעות מכל טוב הארץ! בני האדם צעקו: “איזו אימא נוראה היא אובטלה! שמרה את הטוב ביותר לעצמה, והותירה אותנו רעבים!” בני האדם עלו על הגבעות, והכו באימא אובטלה, וחתכו את גופה לשמונה חתיכות, והשליכו אותן לרחבי הארץ, וכל מקום שבו חלק גוף מגופה של אובטלה פגע, צמחה שם ציוויליזציה עשירה ותרבותית. המקום שבו ראשה פגע, הפך לאילה איפה (Ile Ife) בירת הציווילזציה של שבטי היורבה.

וכך הקונספט של האל שמקריב את עצמו כדי לתקן את טעויות האנושות נולד אלפי שנים לפני המונותאיזם. בעולם שבו זו האמת- ולא מיתולוגיה קורבן אדם כדי להמשיך את מחזורי הטבע נראה מאוד הגיוני- וגם תרם לצמצום אוכלוסייה. היום מלחמה ומגפות “מסדרות” את הבעיה הזו. בחברה כמו שלנו, זה פשוט הגיוני לתת מהשפע מהאוכל שלנו בחזרה לאלוהות שהעניקה אותו- במיוחד אם אנחנו באים בבקשות מיוחדות. האוכל לא נועד להוות “תשלום” על שירותי האלוהות אלא הכרה ביופיה, ובעזרתה המתמדת. בפסטיבל מאבון האחרון נשאלתי שאלה: האם אני מוכן להרוג את החיות במו ידי עבור האלים? והתשובה שלי הייתה כן. זה שאני מקבל חיה שחוטה בסופר מרקט, ולא עושה את האקט של הריגתה בעצמי לא פוטר אותי מאחריות למותה. היא מתה כדי שאני אוכל אותה. האוכל שלי לא חשוב יותר מהאוכל של האלים, אז אם אוגון למשל דורש דם טרי, אני בהחלט אשחוט תרנגולות בשבילו במו ידי, אם יש לי את הידע והיכולת לעשות זאת בצורה שתביא מה שפחות סבל לתרנגולת. אבל לרוב, אני פשוט אתן בהתאם לאורח החיים שלי. למשל, אני איני מעשן, אז אני לא שורף טבק ללגבה, אבל אתן למבקרים שמעשנים לנשוף עליו עשן בשבילי. עלינו לזכור שהמילה האנגלית Sacrifice פירושה, להפוך משהו לקדוש.

ארדן,

של הגן

לידתו של שאנגו

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-05

בתחילת העולם, האש הייתה התחום הבלעדי של אוגון חרש המתכות. שאנגו לא היה קיים. רוח האש הבראשיתית הייתה ג`קוטה: יצור להבה אלים שחי באורון (אסטרל) ולא הורשה להגיע לאדמה ולציווליזציה המעודנת שנוצרה בה. בגלל כעסו רב השנים של ג`קוטה על אוגון הוא ניסה בכל אופן להיכנס לעולם הזה, אבל לגבה, שומר השערים לא הסכים לפתוח את השערים. ג`קוטה נכנס למשא ומתן על לגבה, ולבסוף הגיעה פשרה: ג`קוטה יוכל להיכנס לעולם, אבל רק במספר תנאים. הראשון: יהיה עליו לשאת את ליבו של לגבה. לגבה התעלולן ישגיח על שהייתו בעולם זה, לנצח. ודבר שני הוא היה צריך להיוולד בין האור הרוחני הגבוה ביותר, לבין הכוח הפראי ביותר- שזה בעצם בין אובטלה ואגאנג`ו. אגאנג`ו הוא אורישת הרי הגעש, והוא אחראי על חום שנפער מבטן האדמה. הוא הסיע נוסעים על רפסודה שצפה על נהר לבה בעבור תשלום. יום אחד, בזמן שהוא עושה את הסבב הרגיל שלו, אישה יפיפיה עם עור חיוור לבושה בלבן באה לסירתו. הוא הסיע אותה לצד השני של הנהר, ובסוף, היא נתנה לו כתשלום נשיקה. טבעו החזק והגברי של אגאנג`ו השתלט עליו והוא תינה אהבים עם האישה הלבנה בדשא הגבוה. לאחר מכן, היא נעלמה. כך שאנגו נולד אל העולם. בזמן לידתו, אימו, אובטלה (בדמותו הנשית ימבו) חזרה לעבודתה והוא נותר בידיה של ימיה. כאשר הוא גדל, הוא רצה להכיר את אביו. ימיה דחתה את יום הפגישה שוב ושוב בגלל הכרתה של טבעו האלים של אגאנג`ו, אבל לבסוף לא היה ניתן לשלוט בשאנגו יותר, וימיה הזעיקה את אובטלה. אובטלה נתנה לשאנגו לחש שיעשה אותו חסין מפני האש- וכך שאנגו יצא למסעו. הוא מצא את ביתו של אביו, ונשכב על כורסת עור הנמרים שלו, ואכל מהארנבת הצלויה שלו שהייתה מתובלת בתבלינים חריפים במיוחד. כאשר אגאנג`ו חזר לביתו, הוא גילה את הנער הנאה שוכב על מיטתו ואוכל את מזונו והוא שלח עליו סילונים של אש, אבל שאנגו רק צחק, וציין שוב ושוב שהוא בנו של אגאנג`ו. אגאנג`ו סירב להאמין עד שהופיעה שוב אותה עלמה לבנה, שחשפה את זהותה כאובטלה ואמרה: “”רק בינך הרי יכול לשרוד את האש שאתה חי עימה.”” והיא הוכיחה את טענת בנו, והם שבו להיות משפחה.


אני כותב את הסיפור הזה, כי אגאנג`ו הוא סוג של אל נשכח. אנחנו אוהבים לשכוח אותו ואת הרי הגעש של תחילת העולם. אבל לאחר טבילות מענגות במיוחד במעיינות החמים של טבריה, אני ומורתי (שהחליטה שטבילה במים החמים שווה יותר מכל גבר) חשבנו גם על המתנות הנעימות שלו. אז בזמן שגופרית ומלחים געשיים מענגים את עורינו ומחטאים פצעינו, סיפרתי את הסיפור הזה לאחד המבקרים שלנו- ואני מספר את הסיפור העתיק הזה כסוג של קורבן. מאפרפון אגאנג`ו!


ארדן

של הגן.

בבלו-איה ואוסיין

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-23

יום אחד, בבלו-איה הנווד מצא את עצמו במקום שבו ניחוחות פרחים,  שהאור נזל דרך העלים היה ירוק… שם הוא שמע רחשים- וכאשר הוא בדק, הוא גילה שאין שם איש. הוא המשיך לחפש, ושמע רחשים פה ושם, והמשיך בדרכו. היער היה גדול והוא בילה שם כמה ימים.  לבסוף אוסניין, החליט להראות לו את עצמו. הם הביטו אחד בשני. לבבלו-איה לא היה אף, ולאוסניין לא הייתה יד, פצעים כיסו את בבלו-איה מראש ועד רגל, ואילו אוזן בצורה של כרובית הייתה מנת חלקו את אוסיין.כאשר הם החליטו לדבר, קולו של אוסיין נשמע כמו יבבת כלבים וקולו של בבלו-איה היה צרוד ומלא מוגלה. שני האלים הנכים גילו אחד בשני חבר. הם ישבו יחדיו על כוס שיכר והחליטו- שהחברות שלהם תמשיך למאמינים שלהם: אלו שסוגדים לבבלו-איה יגרמו חולי לאנשים, ואלו שסוגדים לאוסיין יביאו לחולים מרפא וכך הם יצרו ברית. אבל בני האדם אינם מקשיבים לאלים. מאמיני אוסיין הרעילו את מאמיני בבלו-איה, ובתמורה, מאמיני בבלו-איה הפיצו מחלות ומגיפות במאמיני אוסיין. האורישות הצטערו, אבל בסופו של דבר הם כרתו ברית חדשה בתום כל מלחמות האדם, ובתיקווה שבני האדם יהיו חכמים יותר בעתיד.

הערות: האל הנכה הוא סוג של ארכיטיפ אלוהי כמו האל טיר, או הפייסטוס. הוא מסמל את אלו שהיו זכרים בעולם העתיק אבל לא יכלו לצאת להילחם- בגלל פציעה או נכות מלידה. הזמן שבו הם בילו עם הנשים והילדים אפשר להם ללמוד מלאכות חשובות. ריפוי, נפחות ועוד. מעטים האנשים היום בניאו-פאגניזם שבוחרים להחיות את האלים הנכים של פעם, על כל חכמתם ועוזם. אלים ואלות מורדים נגד המוסכמות פופולארים יותר. סיפורים קדושים על אוסיין – אורישת הצמחים המאגיים נדירים מאוד ולכן אם אמצא אותם, אתרגם אותם.  אוסיין כמורה מאגיה שנבגד הוא ארכיטיפ שחשוב לזכור אותו במיוחד במקום שבו מסורת נפגשת עם חופש ומודרנה.