פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-23

מקודש לקיוטה עם הנוצות שמאוהב ברכיב המרכזי.

זוהי נוסחת בסיס שמשמשת בהודו (Hoodoo) להגנה רוחנית. זו הגנה מבוססת על יסוד האש, ומוצאת ביטוי בקמיעות, שמנים, אבקות וקטורות שמשאירים את המרחב או האדם בטוח, קודם ממתקפה רוחנית, ואז ממתקפה פיסית. כאדם שעוסק בוודון (Vodun) יש לי ווריאציות משלי- אבל הרשו לי לחלוק שלוש מהן, אבל קודם כל עלי לתת הארה בנוגע לרכיבים: אחד הרכיבים שחוזרים על עצמם בכל המתכונים הוא דם דרקונים– לא, לא מדובר בדרקון שחוט (והם בכלל בסכנת הכחדה) אלא בשרף של מספר מינים של צמחים שיש לו צבע אדום כדם. “שרף דם דרקונים בצורה של גושים או אבקה, הוא חפץ מביא מזל, וקטורת עבור הרחקה של רוע, ומביאה מזל באהבה וכסף.” למען האמת, אני חושב שבכלל כל המתכונים והווריאציות מהפשוטה עד המורכבת הן שיר הלל לרכיב היחיד הזה: דם דרקונים, ובכלל יש מסורת בהודו שכל אחד מוסיף רכיב יחיד מהמקום שלו למתכון המסורתי. כך בסופו של דבר, רכיב יחיד יכול להפוך לעשרים וארבעה.

הרכיב הזה אינו מיובא לארץ. לא תמצאו אותו בחנויות לקטורות, ולא בחנויות תבלינים שמיבאות שרפים אחרים (מור, לבונה ובנזואין למשל)- לעיתים מביאים מקלות קטורת מסחריים שכמות השרף האמיתית בהם שנויה במחלוקת. כל מי שיש לו כרטיס אשראי יכול לקנות את השרף הזה מחו”ל. אלו שהערך ההיסטורי של ה”מתכון המקורי” וההתעקשות שלהם על הרכיבים המוצעים יכולו להכינו כך. אלו שמחפשים תחליפים ימצאו אותם בקינמון מעורב עם צ`ילי (ואם זה בנוזל, עם צבע מאכל אדום). או להחליפו בשרף בנזואין שכן זמין בארץ. זה לא אידיאלי, אבל עבור המכשפה שרוצה לחסוך כסף וזמן זה מה שיש.

המתכון הבסיסי:

מור

לבונה

דם דרקונים

ומלח

הערות: יש מספר דרכים להשתמש במתכון הזה: ניתן לטחון את הכל לאבקה בעלי ומכתש, או לחלופין להשרות את גושי השרף והמלח בשמן שישבו שלושה חודשים, לערבב שמנים אתריים עם מלח, לשרוף אותם כקטורת או לתפור שקיק ולהכניס אותם פנימה ולקדש. מדוע המתכון בנוי כך? אנשי ההודו מערבבים תנ”ך וברית חדשה בלחשים שלהם. המור והלבונה הם רכיבים קדושים שמסמלים עבור ההודאנים את קטורת בית המקדש. השילוב שלהם מסמל את קדושת הבריאה המסירה כל חוסר שלמות וטומאה. שרף דם הדרקונים יביא עימו את ההגנה, והמלח: ריכוז של מלח בנוזל הוא ההבדל בין מים טובים לשתייה ועשירים, לבין ים המוות. ההחלטה מה יחיה ומה ימות במים זו שאלה מתמטית של מסת המלח על כמות של נוזל. אז המלח כאן הוא כלי שרת לבחור מה ייכנס ומה לא להילה של רוקח המתכון. פשוט אך מתוחכם. כדי להפוך את ההודו לוודון, אני אתחיל מקפה לאשו, ואוסיף מעט צ`ילי או קינמון שמקודש לשאנגו לאורישת האש. מספר הרכיבים יהיה שש, המספר המקודש לשאנגו- וכך הקטורת תהפוך להיות מושלמת להגנה וודאנית.

וריאציה לשמן (מהספר של דניס אלברדו, אבל המתכונים הללו בני לפחות 200 שנה, ואין עליהם באמת זכויות יוצרים)

לבונה

פלפל צ`ילי חריף

קמצוץ פיגם ריחני

שמן אתרי של סנדלווד

קמצוץ אנג`ליקה

שמן אתרי של קינמון

מלח מבורך

שמן אתרי של ג`ינג`ר

שמן אתרי של עלי דפנה

חתיכה של שרף דם דרקונים

הערות: ההודאנים אוהבים את זה מהיר ומלוכלך- אין להם סבלנות לחכות שלושה חודשים בזמן שהשמן יושב במקום חשוך כדי לקבל את ריחם הטבעי של העשבים. לוודאנים לעומת זאת יש סבלנות- היא הכרחית לאלכימיה של התהליך ולפיכך הקסם שלהם במובן הזה חזק יותר. אני מחליף את השמנים האתרים בצמחים עצמם. הלבונה מזכירה את הקדושה, הפלפל הצ`ילי הוא חריף מאוד, ולפיכך גם בשל צבעו הוא מסמל את יסוד האש, הפיגם הריחני אומץ ממאגיה איטלקית ו”שום רוע לא יכול להתמשש בנוכחותו”- הוויקנים שבינינו יעריכו אותו כמקודש לארדיה. לסנדלווד יש שתי ווריאציות: לבן ואדום. האדום מספק הגנה רוחנית והוא עדיף במתכון הזה (הוא גם זול יותר משמעותית מהלבן). האנג`ליקה מקודשת למלאכים: והיא מגינה ממגיפות מאז המגיפה השחורה. הקינמון מייצג קדושה ושוב, את יסוד האש ומשמש לגירוש בריות לא רצויות, המלח המקודש, (אצלי חבילות של מלח ים אפור נמצאות במי ים תוך כדי שירה וקורבנות לימיה ואולוקון) שוב מייצג את החיים והמוות, הזנגביל את יסוד האש, ועלי הדפנה את הניצחון על פני האפל והלא-רצוי וכמובן, זה לא אותו הדבר בלי דם הדרקונים.

אז הנה מתכון “מלא” יותר.כדי לעשות אותו וודאני אני מתחיל מלשים את הקינמון בצנצנת, כי זה הרכיב של לגבה/אשו, ומלבד זאת אני לא משאיר אותו ככה: אני אוהב את השילוב של אש ואדמה ולפיכך אני מוסיף שורשי דודא רפואי שהם בעצם מעניקים חיים לתערובת ועושים אותה אותה חזקה ואידיאלית, שורש אדמונית שמייצג איזון של אדמה ואש ומשמש גם כהגנה מנזק כלכלי (גניבה, למשל, על צורותיה השונות) ושורשי ווטיבר- משתי סיבות: ווטיבר הוא יסוד אדמה חזק ומגביר וויברציות מאגיות באופן טבעי מחד, ומאידך, הוא מערבב את הריחות “פיקסטיב” כמו שנאמר, כך שלא ניתן לזהות את השמן מריחו בלבד.

ווריאציה שלישית, מספרה של טליה פליקס:

זנגביל

דם דרקונים

גרגר חרדל לבן

פלפל גינאה

סנדלווד

כאן יש מתכון מטעה בפשטותו- קודם כל, יש חשיבות במספר הרכיבים: חמש זה המספר של מארס, כוכב הלכת של האש המשמידה והמלחמה, וזה גם מספר מקודש לאל סת` המצרי. אפתח בציטוט מתורגם: “שורש שלם של זנגביל מיובש, במיוחד אם הוא אחד עם צורה מעניינת וקטן, יגן מפני רוחות רעות, חלומות רעים […] יש לשטוף את הידיים בחליטה של זנגביל כדי להגן מפני אנרגיות שליליות […] שמירה של פתיתי זנגביל יבשים בשקיק מוסלין שמיועד לטבק בבית יגן עם בני המשפחה.” מתוך הספר של קתרין איירונווד, אחת מהדמויות הבולטות בהודו. הזנגביל אפוא מסמל את האש של מארס מלכלתחילה. יש כאן מחשבה מאוד מסודרת לגבי הוויברציה של המתכון הזה. החרדל הלבן (צהוב, כזה שיש בחנויות במשחה לנקניקיות) מייצג בהודו הגנה נוספת שמגיעה מיסוד האש, דם הדרקונים מככב, ושוב, הסנדלווד האדום עדיף כאן, אבל יש כאן ווריאציה נוספת: גרגרי פלפל גינאה.  באפריקה הם שימשו כתכשיר לגילוי אשמה. אם האוכל נעלם, אם מישהו נרצח, גרגרי פלפל גינאה (שאינם זמינים בארץ וניתנים להחלפה לא מושלמת בפלפל שחור) יביאו את האשא האנרגיה של הקללה לגנב, או לרוצח. כאן, זה עושה את ההגנה חכמה: לדעת איפה לשים קיר ואיפה לתת מעבר, את מי להכניס ואת מי לשלח מעל פנינו.

מקווה שהמתכונים עושים את חייכם בטוחים יותר.

ארדן,

של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-04-04

המאמר הזה נכתב דווקא כדי לעזור למכשפים היותר מנוסים להבין את המאגיה שקשורה לאהבה והתאהבות בצורה יותר יעילה- אם כי הוא יכול לסבר עיניים לאנשים גם למתחילים ולאנשים שמתעניינים בנושא. קודם כל דיסקליימר, אני רוצה במאמר זה לדבר דווקא על לחשים שמטרתם לגרום לאינדבידואל ספציפי להתאהב במטיל הכישוף, או זה שהכישוף נעשה בהזמנתו. הלחשים הללו שנואים במעגלים רבים ואנשים לא מדברים עליהם לרוב, אבל הם מהווים את רוב הבקשות שמכשפים מקבלים, ויש צורך לדעת לסווג אותם כדי לתת את השירות הטוב ביותר. אז השאלה הראשונה שנשאלת “מדוע הלחש הזה נדרש?” יש לכך סיבות רבות והמכשפה תצטרך לשבת עם הלקוח או הלקוחה ולדבר איתם זמן רב לברר בדיוק מה נדרש. למרבית הצער, אנחנו לא חיים בחברה מאגית מסורתית שאפשר לדעת בה בדיוק מה מתבקש לכל דבר- ולכן צריך להכין את מבקש הכישוף לכל תוצאה אפשרית.אז הנה דוגמאות קלאסיות בנוגע למה יכול לקרות:

1.”היא זרקה אותי, ואני מרגיש גרוע, היא רמסה אותי ואני רוצה לחזור אליה כדי לשלם לה כגמולה” : יש כאן בעצם מספר הצהרות- הצורך הראשון כאן הוא נקמה. לפיכך המכשפה, אם תבחר בכך, כן יכולה להשתמש באלמנטים של שליטה ומניפולציה על מושא הכישוף עליה רק להעלות את האמת מול המטופל כי מדובר בנקמה שהוא מחפש ואנשים רבים לא מבינים זאת. דבר שני יש כאן אלמנט נוסף: השאלה שעשויה לעלות לצופה החיצוני הוא: “אם היא כל כך פגעה בך, מדוע שתרצה לחזור אליה?” התשובה הבסיסית היא שהחומרים שיש לנו במוח שמשתחררים בזמן התאהבות ואהבה הם בעצם סוג של סם שממנו אנחנו חווים גמילה כל פעם כאשר ליבנו נשבר. וגם, אהבה זה טירוף- על זה ארחיב אחר-כך. אנחנו גם פיסית נעשים חולים לעיתים בעקבות זאת. רוב הסיכויים שאם המכשפה תטיל כישוף מניפולטיבי להחזיר את הבחורה- אותו בחור לא ימצא בליבו לזרוק אותה בצורה משפילה, בגלל ששוב יש אספקה של אותו אנדורפין יקר, וגם את זה צריך ליידע את מזמין הלחש.

2. “הוא פגע בי, והיו גם זמנים טובים, כשאני יושבת בלילה לבד, אני נזכרת בכל הזמנים הטובים ואני רוצה אותו בחזרה.” אז הרמז הוא, שהיא לא רוצה אותו בחזרה. היא רוצה את כל הזמנים הטובים בחזרה, מבלי לקבל את המורכבות האנושית שמגיעה עם האדם שהיא אוהבת.  היא רוצה שהמכשפה תשנה אותו, תחליף את החלקים הרעים בטובים. זה לא אפשרי גם עם קאוון מלא של מכשפות שעבדו שלושים שנה בשירות וכישוף. אפשר לשנות אופי בסיסי של אנשים נגד רצונם, אבל היא תקבל פיסות שבורות של האדם שהיא אהבה והוא יגרור אותה למקום של צער וכאב. בקיצור? לא מומלץ ויש ליידע. צריך להבהיר שאם מחזירים את מושא הכישוף יש לקבל אותו כמו שהוא או לוותר עליו מראש.

3. “נפרדנו ואני מפחד מהלבד.” אחת מהאמירות הקלאסיות שיש ללקוחות- אין מה לפחד מלהיות לבד. להפך, יש לפחד שעולם התוכן הפנימי שלנו יהיה כה משמים עד שלא יהיה מקום לנו להיות מאושרים ושמחים לבד. כאן עדיף להציע ריפוי לב שבור וזימון לקרוא לאהבה חדשה וטהורה.

כישופי אהבה, בניגוד למה שאנשים חושבים הם כשפים פוליטיים, ואני מתכוון לפוליטיקה במובן הרחב: משמע, משחקי כוחות בחברה. בעבר, הנישואין לאדם הנכון הבטיחו חיים של נוחות ושפע והיה צורך לזרוח מעל הנשים האחרות כדי להגיע למעמד הזה. תשוקת יצרים מצאה או לא מצאה מימוש ובמאות שעברו קיבלו את זה בנוחות כחלק מן הטבע, עד התקופה הרומנטית. בנוסף לזה הוסיפו את העובדה כי תפקידי ותגובות המגדר משתנות בהתאם לאופי אישי שמתפתח בהקשרים של תרבות פופולארית, זכויות וחופש. כן, הגבר של המאה ה-19 הוא לא הגבר שלנו היום וגם לא האישה. אז תבניות רוחניות של נשים וגברים שאפשרו להשיג מעמד פוליטי באמצעות תשוקות הגוף של אז, זה ממש לא כישופי האהבה של היום- אז הבטחות של קבליסטיים לנוסחאת אהבה שלא נכשלת, לא קיימת ולו בגלל שהיסטורית הקונספט של אהבה רומנטית הוא חדש. בנוסף אפילו אם יש את אותו הזוג שוב ושוב שדורש סט של לחשי אהבה- כל אחד יהיה שונה כי הסיטואציה תהיה שונה בכל מצב ומצב- לא דורכים באותו נהר פעמיים. אהבה היא גם סוג של טירוף- אלו מאיתנו שאספו שנים יודעים כי אהבות שונות מרגישות אחרת- תערובת ה”סם” יחד עם שינויים במוח מביאים לאובססיה, קיבעון ותחושת קירבה שהחברה מחשיבה כמעט תמיד כמוגזמת- יש התרחקות מחברים קרובים, חוסר סבלנות, שינויי מצברוח- כל הסימנים של מחלת נפש מלבד זה שהחברה מזהה אותה כנורמטיבית. כן, בהחלט: אפרודיטה היא אינה אלת היופי ואהבה– היא אלת נישואין ואימא, שאהבה לדאוג לתלתליה הזהובים.

אז מתי הלחשים הללו נכונים לשימוש? מקרה אחד הוא, כאשר יש יותר משני אנשים מעורבים: האם יש ילדים, שעשויים לאבד אב או אם? האם ריב אחד באמת גרם לפרידה על בסיס שהוא יחסית לא עקרוני והאהבה עדיין שם? הקונספט של החזרת אהבה הוא גם מיושן ויחסית פרימטיבי, לרוב מדובר בלחשי השלמה (reconciliation spells) או תיקון יחסים- סך הכל כן מדובר במשהו מניפולטיבי, אבל זה לא לחש שליטה ברצון החופשי של הבחור או הבחורה- משמע, האם לייצר בושם שלא ניתן לעמוד מול ריחו, או קמיע שהופך את האנרגיה שלך למושכת זה מניפולטיבי? אולי, אבל גם אולי לא יותר מזמן בחדר כושר, דיאטה ולבוש פרובוקטיבי- בכל מקרה, זה נשמר בין המכשפה ללקוחה. לעיתים נדירות להחריד צריך ממש להשתלט על מוחו של מושא הכישוף- במקום זה צריך לעורר את הזיכרון של האהבה, לנשוף על הגחל כדי ללבות את להבותיו.

אז אחרי זה אתם עדיין רוצים כישוף אהבה? הנה השלבים מבוארים:

1. חיזוי. מה נדרש עבור התוצאה הטובה ביותר? אין סיכוי לוותר על חיזוי במקרה כזה- יש מומחים לחיזויים בעינייני כישופי אהבה- כל מיני כוהנות אפרודיטה ואושון, או אלות אהבה אחרות- צריך או לשלם, או להחזיק ידיד או חבר שזה העיסוק שלו. אהבה היא ים סוער, לנווט דרכה דורש הבנה מיוחדת של התודעה האנושית. איזה קלף טארוט מסמל אוקסיטוצין? איזו עצם מסמלת סיטואציה חיובית שמביאה לאיחוד? איזו רונה מדברת על הקורבן הנדרש? בקיצור- לא משהו שהמכשפה המתחילה יכולה באמת לעשות בלי קשר יציב וחזק לרוחות האדמה ויכולת חיזוי מתקדמת, אז לא לפשל בשלב הזה.

2. פתיחת השערים: צריך להיפתח שער בין בני הזוג. האם אלו שתי תמונות הפונות אחת לשנייה? בובות לחש, או שילוב שמות ושיער אחד בשנייה? בוודון זה לגבה אשו פותח השערים: אלו שלא נכשלו בשלב החיזוי עשויים להיכשל בשלב הזה: פתיחת השער בין הלקוח למושא הכישוף יגביר את התשוקה שלו למושא הכישוף- בקיצור, אם רצינו גמילה חלקה מאנדרופינים אז זה בדיוק ההפך.הדבר הזה מותח, מעכב ומאוד מקשה רגשית ואישית- ועשוי לקחת זמן המתנה ארוך. פתיחת השער משפיעה על שני האנשים, לא רק אחד- אז הלקוח צריך להיות מוכן לזה, ולהיערך בהתאם. סתם הערה בנוגע למחזור האנרגיה ו”כמה זמן זה לוקח” לכישוף כזה לעבוד- כאשר מושא הכישוף הוא אישה- חודש עד חודשיים- בגלל המחזור החודשי והאנרגטי שלה. לגבר בבגרות מינית מלאה? ארבעה חודשים עד חצי שנה לפחות. כן, זה לגמרי סקסיסטי, וייתכן שינוי מוקדם יותר או מאוחר יותר, אבל זה לוח הזמנים המקובל בעולם העוסק במאגיה.

3. אישור האבות הקדמונים: לכל דת או אמונה יש אבות קדמונים- לא מדובר במקרה הזה על מת ספציפי אלא יותר תודעה קולקטיבית של כל מה שבא לפנינו- להם יש את הסמכות להחליט מי ייזדווג עם מי ואיזו סוג של זוגיות תהיה.משמע, כל זוגיות שאי פעם הייתה לכם, קיבלה בעצם אישור מוקדם מאלו שבאו לפניכם ואהבתם יצרה את גופכם. אנחנו תוצרים של עשרות אלפים ואפילו מיליונים של איחודי אהבה כאלה. כן, בדיוק, אם סבתא לא מאשרת, אפרודיטה כבולת ידיים (בדימוי משעשע וקצרצר). ללא הרכיב הזה רוב כשפי האהבה יכשלו.

4. בירוקרטיה: מכשף מצרי ילך לתחות ויבקש לשים את שמו ואת שמה של הנערה (או הנער, הומוסקסואליות הייתה מקובלת במצרים) כתובים יחד כזוג בספר החיים. מי אחראי לזה במסורת שלכם? אצלי זה אורונמילה. צריך מסמך רוחני רשמי שיגדיר אתכם בזוגיות- אגב, על השלב הזה והקודם ניתן לוותר אם כבר היה בינכם סוג של מין- שזה באופן אוטמטי אישרור של האבות הקדמונים ושל אותו כתב אלוהי שאתם כמכשפים פונים אליו למטרות אלו. שוב, אם לא היה מין, השלבים השלישי והרביעי הכרחיים כדי להוביל להצלחה של הלחש.

5. סוף סוף הגענו לאלת האהבה: האם זה הספירה של תפארת? כוכב וונוס? מי יודע. אבל זה יקר מאוד לשחד את אלות האהבה להוביל אתכם לבן או בת זוגכם. לפעמים מצאתי את עצמי משליך חמישה יהלומים זהובים לזרם מים בשביל אושון למטרות אלו ממש. הכוח הזה הוא יחסית לא יציב ועם מצבי רוח- אז בואו אליו נקיים ולבושים יפה ותבקשו בנימוס- או שתקבלו גיחוך חתחורי, וסירוב. 

6. הרכבה ושליחת אנרגיה: אז מה הייתה הבעיה? ההורים לא מאשרים והלחץ מפריע? שקר שבר את מערכת היחסים? סתם התשוקה התפוגגה? כאן אנחנו שולחים את האנרגיה לכל ארבעת הכוחות האחרים ומאגדים אותם- בחפץ פיסי, בפיסת יקום קרובה או באופן כללי משחררים את האנרגיה וממתינים- אבל מחזיק האנרגיה מגדיר את התדר שלה והתדר צריך להכיל את התשובה לבעיה: משתיק חברתי, הבטחת אמת והתנצלות, ויסוד אש על בסיס מארס מיני. לא יודעים איך לתרגם את זה לצמחים, גבישים וחומרים אחרים מן הטבע? לכו למכשפה מקצועית- היא יודעת. ולאחר ההטלה לא מדברים על הלחש, ולא חוזים כל חמש דקות (נו זה עובד?!) כי זו טעות קלאסית שעשוייה להרוס את כל העבודה, ולא לאפשר לכם אפילו לעשותה שנית.

מורכב? מסובך? ובכן… כן. כישוף זה מקצוע- שנלמד במשך שנים. אפילו אני עדיין לומד את האמנות המדוייקת הזו. מאוד קל לפשל עם כישופי אהבה מהסוג הזה והם מסוכנים- הסיבה מדוע אני מפרט היא- בגלל שמידע מסורתי ומסודר כזה חסר ברשת, יש אזהרות, יש מתכונים אבל חסר הבשר של הפרקטיקה והתיאוריה שעושה אותם אפשריים לשימוש בצורה נכונה. יש רובדים נוספים: למשל בושם למשיכה אינו מריח אותו דבר על כל אחד ואחת- תערובות צמחים מסויימות מריחות אחרת על אדם וזה נקבע על פי המוצא שלו- בזיליקום מתאים לדוגמא לאלו שיש להם מקור יווני, רומי וגרמני- על עורם זה מריח כמו דבש עדין, על עור של בחורה אפריקאית לדוגמא זה יריח כמו חומר חיטוי. לה יתאים אגוז הקולה, עץ הסנדל והורד יתאימו לה יותר. ומה עם להט מיני זה לא הבעיה של הבחור? להכניס לשם יותר מידי מזה עשוי לייצר אובססיה. מה אם כל מה שנדרש זה מראה מתוחכם יותר? בקיצור, זו הסיבה מדוע זו אמנות.

בהצלחה וברכה,

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-14

גונה גונה זה בעצם השם האינדונזי למאגיה. היה סרט בשנות החמישים של ארצות הברית שזו הייתה כותרתו, ולפיכך המילה גונה גונה הפכה בעצם לנרדפת למשהו מושך מינית, צ`ארם, מוג`ו וכדומה. אבל יחד עם הרבה דברים שנשתנו עם הזמן, נתגלה שלנוסחא הבסיסית יש בעצם צד נוסף, היכולת בעצם לרכך אנשים קשים וליצור קשב אצל אנשים שיש להם רעש חזק מידי בראש, והם לא יכולים להבין שום צד מלבד שלהם בסיפור. גונה גונה עושה את זה בעדינות, שלווה ופותר מחלוקות וקשרים. ניתן למרוח אותו על ידית הדלת בחדר שבו שיחה כזו יכולה להתקיים, או ללכת עם זה כבושם, או למרוח על הידיים לפני לחיצת ידיים עם “קורבן” הלחש.

רכיבים:

שמן אתרי זנגוויל,  עובד על הצ`קרות של מקלעת השמש ומנטרל אגו ייתר.

שמן אתרי פצ`ולי, אפרודיזאק ידוע, במידות קטנות, אדמתי ורגוע, מביא שלווה ויציבות.

שמן אתרי של ילנג ילנג- סוג של פרח קטן וצהוב שגדל בפיליפנים, עוד אפרודיזיאק, אבל כזה שמשרה תחושת ביתיות ונעימות.

ופול טונקה, שהוא בעצם עשב משאלות ידוע, אבל פחות זמין בארץ, אבל יש לו את הריח והטעם של ווניל. אז להשתמש בפול (שנף) ווניל אמיתי שיש לו נטייה להגשים משאלות גם הוא, והוא בעצם גם משהו שיש לו יכולת לעבוד על תת המודע בכמויות מסויימות.

לערבב עם בסיס שמן חמניות או שקדים. לתת לזה לעמוד שלושה ימים. לקדש לפי המסורת שלכם.

אני הוספתי לנוסחה הבסיסית גם, חתיכת קוקרצ`ה- צמח יפה עם עלים סגולים שצומח כמו יהודי נודד בגינות והוא צמח שמסמל שינוי כי הוא מקודש לאויה, מעט שמן מרווה מרושתת, בגלל האלמנט ההיפנוטי שלה, ועשב שנקרא לשון הצבי Deer tongue, שמשמש להגברת יכולת מילולית ושיכנוע באמצעות דיבור.

כישוף נעים!

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-12-13

לפעמים זה לוקח יום שלם. לבחור את המזון המתאים, או את הפרחים המתאימים, או לרקוח קטורת מורכבת ועשירה. זה חלק מהטקס בדיוק כמו לאגד את כולם ולהתחיל לשיר את הקריאה לאותה אורישה, אל או אלה. ויש סטדרטים. לעולם לא להגיש לאורישות משהו שאתה לא תאכל בעצמך. הקרבת המזון צריכה להיות מושלמת. לאחרונה, אני צפיתי בכל מיני סרטונים ביוטיוב של מכשפים שאוהבים לעשות אבנים מקושטות עם נצנצים- מסוג של בצק עם צמחי מרפא. אבל הם לא יאכלו את זה בעצמם- והנצנצים אינם חוזרים לאדמה ומשנים צורה. לפיכך זה לא קורבן טוב. אני אפילו בחרתי כלים חד פעמיים העשויים מעלי דקל כדי להאכיל את רוחות הטבע- כדי לא לזהם. איך אני יכול לטעון שאני מעניק משהו כאשר אני יוצר נזק? הקורבן הבסיסי לאשו כולל שלוש רגלי עוף (רצוי תרנגול) אפויות ברוטב שילדים אוהבים, עם ממתקים, טבק, ופירות אדומים ושחורים. זה הקורבן הבסיסי ביותר כדי לפתוח את השערים- אתם מבינים, בחברה שבה יש סטנדרטים, יש גם סטנדרטים לאיזה קורבן מעניקים ומדוע. לכל אורישה יש שמן, קטורת ומאכלים אהובים. במידה וצריך משהו גדול, אז עורכים אבו (Ebbo/ Ebo) שזה בעצם הקרבת דם- שזה כולל חגיגה ומסיבה קהילתית לאורישה מסויימת שיכולה לעלות אפילו אלפי דולרים.  יש בלבול בין קשר רגשי שנוצר עם רוח וישות מסויימת מתוך הזדהות ובחירה של הרוח (להיוולד בחסות רוח אסטרולוגית למשל), או לחשוב שיש לנו זכות לצוות או לפקוד על הרוחות. הטבע לא עובד ככה. אנרגיה צריכה להינתן כדי שאנרגיה תוחזר. ואתם לא האנשים הראשונים שמבינים את זה או עושים את זה. שנים- אלף שנים ויותר אנשים מקריבים קורבנות לטבע. האבות הקדמונים כבר עברו את כל מה שאתם עברתם. הם יודעים בדיוק מה לתת ולמי. למה להמציא את הגלגל מחדש?

אגדה: אימא אובטלה נתנה לבני האדם את העמקים הפוריים, הגנים התלויים ואת הארץ שוקקת החיים. בני האדם אכלו את השורשים של האדמה, את בשר החיות, ולבשו את עורן. בלילה הם סיפרו סיפורים ושרו שירים ואמרו “איזו אימא נפלאה היא אובטלה!” בזמן הזה, לעצמה היא לקחה אך ורק את הגבעות וההרים חסרי החיים- וגרסה שם את האבנים, וערבבה אותן בזיעתה וגנים מופלאים צמחו מעבודתה הקשה. לאחר זמן מה, בני האדם אכלו את השורש האחרון, ואת החיה האחרונה והארץ גוועה ברעב. הם הביטו אל הגבעות וראו-איזה פלא: הגבעות שופעות מכל טוב הארץ! בני האדם צעקו: “איזו אימא נוראה היא אובטלה! שמרה את הטוב ביותר לעצמה, והותירה אותנו רעבים!” בני האדם עלו על הגבעות, והכו באימא אובטלה, וחתכו את גופה לשמונה חתיכות, והשליכו אותן לרחבי הארץ, וכל מקום שבו חלק גוף מגופה של אובטלה פגע, צמחה שם ציוויליזציה עשירה ותרבותית. המקום שבו ראשה פגע, הפך לאילה איפה (Ile Ife) בירת הציווילזציה של שבטי היורבה.

וכך הקונספט של האל שמקריב את עצמו כדי לתקן את טעויות האנושות נולד אלפי שנים לפני המונותאיזם. בעולם שבו זו האמת- ולא מיתולוגיה קורבן אדם כדי להמשיך את מחזורי הטבע נראה מאוד הגיוני- וגם תרם לצמצום אוכלוסייה. היום מלחמה ומגפות “מסדרות” את הבעיה הזו. בחברה כמו שלנו, זה פשוט הגיוני לתת מהשפע מהאוכל שלנו בחזרה לאלוהות שהעניקה אותו- במיוחד אם אנחנו באים בבקשות מיוחדות. האוכל לא נועד להוות “תשלום” על שירותי האלוהות אלא הכרה ביופיה, ובעזרתה המתמדת. בפסטיבל מאבון האחרון נשאלתי שאלה: האם אני מוכן להרוג את החיות במו ידי עבור האלים? והתשובה שלי הייתה כן. זה שאני מקבל חיה שחוטה בסופר מרקט, ולא עושה את האקט של הריגתה בעצמי לא פוטר אותי מאחריות למותה. היא מתה כדי שאני אוכל אותה. האוכל שלי לא חשוב יותר מהאוכל של האלים, אז אם אוגון למשל דורש דם טרי, אני בהחלט אשחוט תרנגולות בשבילו במו ידי, אם יש לי את הידע והיכולת לעשות זאת בצורה שתביא מה שפחות סבל לתרנגולת. אבל לרוב, אני פשוט אתן בהתאם לאורח החיים שלי. למשל, אני איני מעשן, אז אני לא שורף טבק ללגבה, אבל אתן למבקרים שמעשנים לנשוף עליו עשן בשבילי. עלינו לזכור שהמילה האנגלית Sacrifice פירושה, להפוך משהו לקדוש.

ארדן,

של הגן

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-11-11

“

יש שלוש רמות לטיהור, ניקוי בסיסי, גירוש של גורם שלילי, ורייבינג (מחיקת אישיות אנרגטית של החפץ או הסביבה).

את הניקוי הבסיסי כל מכשפה מכירה: עשן מרווה, מי מלח, להסתובב עם גביש קווארץ, לעמוד בירח המלא, לקבור לזמן מה באדמה, לרחוץ בים וכו’. זה מסיר את האנרגטיות השליליות הגסות. לא הרבה יודעים, אבל קפה שיכול לספוח ריחות סופח גם אנרגיות שליליות. תערובת של פולי קפה, לבד או עם מור על מבער הקטורת סופגים את האנרגיות השלילית ביותר. כשיש משהו ספציפי שרוצים לגרש, אבקת רגל חמה: כמויות שוות של גופרית, פלפל שחור, פלפל צ’ילי חריף ומלח. אנשים מזלזלים בכוחו של המלח, אבל הריכוז שלו בתמיסה מסויימת יכולה למנוע חיים והיווצרות חיים. למרות זאת, חוסר במלח במקומות מסויימים בעולם הביאו למותן של ציווליזציות. המלח קובע מה יהיה קיים או לא, במקום מסויים ובריכוז מסויים. בישראל, מור ולבונה משמשים באופן מסורתי כמנחה לאלים המקומיים- והם תזכורת לקדושה שהיא ההפך מאנרגיה שלילית שעשוייה להזיק לנו. אני רוצה לסכם בטיפ נוסף: המרווה הרפואית שמייבשים לטיהור בישראל היא אינה המרווה שהילידים של אמריקה השתמשו בה לטיהור (וכאן מקור המנהג) אלא מרווה לבנה שלא זמינה בארץ. המרווה הישראלית היא תחליף נוראי לדעתי, ואולי שווה להזמין כמה גרמים של מרווה לבנה מחו””ל למטרות כמו טיהור. מה שכן יש בארץ ובשפע הוא “”האזוב המצוי”” שבארצות הברית במסורת ההודו משבחים אותו לטיהור ובקבוצות באינטרנט הוא נחשב לצמח טיהור מספר אחד- בזמן שבארץ מתעלמים ממנו למרבית הפלא.

 ארדן

של הגן

“