פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-05
כרגיל זה התחיל מבריחה רגילה לחלוטין מהעולם הפיזי לעולם האסטראלי- מישור כוכבי בעברית צחה. שכבה עדינה יותר של המציאות. שם למחשבה האנושית יש כוח, ליצור אוקיינוסים בהינף יד, מפלצות ופלאות האנושות של הדמיון- הכל שם. בין כל הדברים מסביב יש גם גן. הוא מוגדר על ידי אחדעשר צלעות, שכל גבול מסומן עם קשת גותית מוצקה שמראה את שמי הלילה. תמיד לילה. עבורי. הגן הוא בעל גודל משתנה. זה קל כשאתה לא צריך להתחשב במושגים פעוטים כמו “מסה” או “פיסי”. הוא יכול להיות כמו גינה קטנה, או יער גשם, וכל פרח, סחלב, עץ ואבן הם המשך ישיר של הרצון שלי. זו הפינה שלי בעולם האסטראלי ודבר לא יכול להכנס לשם בלי רשותי המפורשת. שם אני יכול להסיר את צורתי הגולמנית והאנושית משהו ולעטות את הפנים הנוחים לי. שם יש את כל המתנות והדברים המאגיים שהכוח שלהם חזק מידי בכדי להחזיק אותם במציאות חסרת הפניות שמקיפה אותי יום יום…
דפיקה על השערים. אני מזהה את היד הנעלמה שמעירה אותי מריחוף שליו. מולי הוא ניצב. עור אפרורי, שיער לבן, נמוך ולבוש שיריון לוחות מלא. אחד מיצורי האסטראל הנפוצים וגם כוכב של אגדות- גמד, או יותר נכון- דורגאר. גמד אפל. עם לא הכי נחמד בעולם, אבל תמיד היה לי משהו עבורם. הם תמיד עבדו יותר קשה עבור דברים שאחרים קיבלו כמובן מאליו, והם בנו ערי אופל (Opal) יפיפיות עבור העלפים שלא העריכו את רוב העבודה הקשה שלהם. הם קיבלו יחס של עבדים בתמורה למיקסמי העלפים. הם תמיד שנאו את המאגיה, ואת המכשפים האנושיים יותר מכל, מעולם בכל גילגולי לא יזם דורגאר שיחה עימי. הם סחרו בכלים מאגיים וכלי נשק אבל העדיפו לדבר עם גברים לוחמים ולא עם נשים מכשפות, וזה במידה שהם היו חמדנים ולא תיעבו לחלוטין את המין האנושי.
דורגאר- “קוסמת! כן, את…”
אני- *מרימה גבה*- “כן?”
דורגאר- “בבקשה, תני לי מחסה בגן שלך גבירה!”
אני- “מפני מה אתה בורח?”
דורגאר-“לי קוראים קארא`שור משבט הרמפלצת, ויש עלפית
ש… שאלתי ממנה דבר מה. אם תגני עלי אני…”
אני- *מצמידה ידיים לרקותי.*-“אני מרגישה את הדרישה שלה להכנס לגן. בוא, אני אחביא אותך, אני לא אפגע בך לרעה.”
הדורגאר הנהן בזמן שטוויתי מקסם שדימה אותו לסלע שעליו זורם מפל מים. לאוהבי טולקין למינהם- עלפים הם לא ישויות עדינות ושמחות ששרות כל היום- זהו עם שלם שלא מבין את דרכי בני האדם, המקסמים והאשליות טבעיים להם. מגע הברזל רעיל להם ומעוור אותם ואת כל גופם. השירה שלהם יפה, הם יפים ועדינים. לעולם לא נהיה יפים כמוהם, עדינים כמוהם ועם סיגנון כמוהם. הם ילדי הכוכבים, והם אוהבים לצוד. הם אוהבים להכאיב, הם אוהבים לגנוב. הם גורמים לנו לרצות את מה שאיננו יכולים לקבל ונותנים לנו פחות מכלום- זהב שהופך לעלים בבוקר. והם שרים, הם שרים יפה בעיקר שהם הורגים משהו… או מישהו. ואז אני נותנת את הרשות- העלפית נכנסת לגני. שיערה שאטני, היא נמוכה, לבושה בבגדים בגוונים משתנים של ירוק וסגול כהה עיניה אדומות בגון השני והיא מחזיקה חרב קצרה מצור. היא קדה.
עלפית- “גבירת הגן, הרשי נא לי להציג את עצמי. אני אורליה סיפטיל, ואני חשה שהציד שלי במקום קרוב. אפילו בגנך.”
אני – “אני מדיאה ארדן דרמינה מכולכיס. ויתכן שמקור מריבתך קרוב לפה. אך הוא בגני וניתן לשיפוטי. מדוע את מחפשת את היצור?”
אורליה- “הוא גנב מאורנלין עירי דבר יקר עד מאוד, הוא גנב טווה לחשים. אני בטוחה שגבירה כמוך יודעת מה זה טווה לחשים כן?”
אני כן, אתם לא, אני אסביר. בתקופות שבהם היו מלחמות בין מכשפים והעולמות היו קרובים יותר, ולא היה צריך לעזוב את הגוף כדי להכנס לעולם האסטראלי, המכשפים יצרו משהו שנראה כמו נבל כסוף בכיפת בדולח, ששולח תווים אנרגטיים שוב ושוב. מחזק לחשים כמו הגנה שמוטלים במקצב של כלי הנגינה עצמו, כמובן שאחרי שבני האדם נטשו את העולם האסטרלי, הגזעים שכן יכלו לעשות שימוש בכלים הללו השתמשו בהם בצורה שונה לחלוטין: לחשים לגידול מזון, לחשים לקיום וכדומה. הכלי עצמו נעשה נדיר ויקר המציאות. חלקם הושמדו כשהיוצרים שלהם נפטרו. חלקם הושמדו בגלל עומס יתר של לחשים, ורק כמה טווי לחשים מעטים נותרו ביידים של גזעים מאגיים במישורים הכוכביים הנמוכים כמו זה. לשים את ידי על כלי מאגי רב עוצמה כמו זה זו הזדמנות שלא באה כל יום.
אני – “אורליה, כן? חוש הצדק הפנימי שלי אומר לי שבני עמך ניצלו שנים את הגמדים. עכשיו, כגמד לוקח חלק משכרו מעירכם שעשויה צדף ואופל, אני חושבת שהוא הרוויח את זה. אני יודעת שאת חושבת שאני לא צודקת, אבל כרגע את נחמדה כי אני השליטה של הגן הזה. אני מרשה לך בתור הזדמנות אחרונה לעזוב את הממלכה שלי בשלווה.”
אורליה- “מוות לטינופת האנושית- אוהבת גמדים!”
היא צנפה את עיניה ושלפה את חרבה ורצה לכיווני. מאחוריה התחיל לצמוח מטפס עם פרחים שחורים ומחודדים. הוא ריחף לכיוונה במהירות של נחש, ודקר אותה בגבה. אני מצקצקת בלשוני בזמן שאני רואה אותה מאבדת את מבעה, ומתרסקת מעדנות על האדמה התחוחה של גני.
אני-“ידעתי שהגן הזה מסוגל להצמיח כל מה שברצוני, אבל צמח ברזל… זה באמת משהו חדש.”
הדורגאר הודה לי והותיר ביידי את טווה הלחשים. לבני עמו אין צורך בכשף מטונף. טווה הלחשים נידום לתקופת מה. נשאר חסר לחש ועמד בכיפת הקריסטל שלו במרכז גני, עד שבחרתי להפוך אותו לחלק ממנו- עתה הוא כוכב חדש וזוהר בשמיים שמרחפים מעל הגן שבין העולמות.
“רון, רון… אתה יצאת מפוקוס שם לרגע, אתה בסדר?”
“כן עידן, זה פשוט… חיזיון.” הוא מתיישב לשולחן במסעדה אחרי ששטף ידיים.
“משהו רע? אני לא הולך להיות שופט?”
“אתה בהחלט תהיה שופט, אני מבטיח לך. זה בעתיד, אבל החיזיון הזה לא קשור אליך.”
אני מפנה את מבטי אל הים, משרתות אנרגטיות שלי שריעת ודיינהיר משחקות בין הגלים. הייתי שמח להצטרף עליהן, אבל קר נורא וזה יותר מידי עבור פגישה ראשונה. הצלחתי לעייף את עצמי. אני מחייך בעייפות.
שלכם,
ארדן
