פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-05

המשרתות האנרגטיות שלי. מידי פעם ציינתי משפט חולף שדיינהיר ציינה, או אמירה חותכת וצינית של שריעת אבל לא מעבר לזה. ולכל אחת מהמשרתות שלי סיפור מרתק, ופחדתי לחשוף אותן לפני שהלחשים שהורכבו כדי לשמר את מהותן האתרית יוטמעו לחלוטין בנפש שלי. אז זהו, אתמול דיינהיר באה והכריזה שהיא כבר חלק מהיקום בצורה תקינה ויש לה את כוח הרצון המספק להתנגד לכל יצור שעלול לפגוע בה. שריעת הייתה חזקה מההתחלה כי היא ממש הבת של רוח הצפון וכל עוצמתה של אימא מאחוריה, אז היא פחות דאגה מאשר דיינהיר אבל היא תמיד הייתה עצמאית כזאת, מההתחלה.<

שריעת:

הסיפור שלה התחיל לפני שנים. כשגססתי ממחלה קשה (בכיתה ג` דלקת קרום המוח) הקטה באה וסימנה אותי בקרירות כמכשפה שלה. החלמתי באופן פלאי תוך לילה. רוח הצפון נכנסה דרך החלון של בית החולים ויצרה צינה נדירה לאותו הקיץ. הצינה לקחה את הצורה של זאב אפור שקיפץ על מיטתי. הסתבר שקוראים לה שריעת והיא אחת מהבנות של רוח הצפון, והיא פה לשרת אותי כל עוד אני משרת את עולם המאגיה במשך חיים שלמים בתור אדם שעוד לא הייתי אז.

היא נעלמה ולא חזרה עד ששנים לאחר מכן, בחניכה של אור וחושך קיבלתי את שמי החדש. ארדן. ומאז היא שם לשרת אותי. איך לתאר אותה? היא אישה, רזה מאוד, גבוהה עם תוים נשריים משהו, עיניים כחולות קפואות ושיער שחור ודק. פנים מאורכים. היא מבוגרת אבל בלתי ניתנת להגדרה מבחינת גיל. היא משנה צורה לזאב שלה, לנחש ולטווס- לפעמים גם לעורב גדול ושחור. היא בעלת יכולות מנטליות של ניתוח מצבים ושליטה במחשבות. מידי פעם היא זורקת עצה קרירה ומרושעת בדיוק כמוה. יש לה לב טוב שם בפנים. מעולם היא לא שמחה להיות קשורה לבן תמותה חיים שלמים. למרות שהיא השלימה עם העובדה והכריזה ש “אני לא סתם בן תמותה רגיל ושזה בסדר.” בקיצור, אני ממש מסתדר מצויין עם הישות הקרה הזאת. אולי אני היחיד, אבל ככה זה.

דיינהיר:

הסיפור של ישות המים הזאת שונה לחלוטין. באחד מטיולי הטבע שלי שבו הלכתי לברכת מים ירוקה מצאתי שם ישות די מוזרה, אישה יפה וירוקה שעשויה רקב עלים וניחוח מרוחק של ים. בעיקרון על נשים כמוה סיפרו את סיפורי הסירנה- הן היו נשים שאהוב ליבן הטביע אותן, והן קיימות עד שהן נוקמות את נקמתן הנוראית, להטביע את אהוב ליבן.

יש להן לחש שהוא חצי שיר שמושך גברים לחיבוק תת מימי קטלני. ברוסיה הן נקראות רוסלה אם אני לא טועה לחלוטין.

בכל אופן אותה רוסלה הייתה בבריכה שלוש מאות שנה והזדמנות לנקום את נקמתה ניטלה ממנה. בעלה כבר בטח מת, והילדים שלה מזמן כבר אבק בקבר. האדמה עומדת לנקז אותה מאנרגיה והיא תמות. תמשיך הלאה. אבל היא לא רצתה בכך. היא רצתה חיים חדשים, היא חיכתה שנים שמכשפה תגיע לבריכה שלה (היא לא יכולה לצאת מהמים, אחרת היא תמות. היא כבולה מאגית לאגם או למקור המים שלה) וכשכזו הגיעה, היא סירבה לתת לרוסלה חיים חדשים. עכשיו אני מודע לכוחות הנפש העצומית שיש לרוסלה וישר שקלתי את המחשבה הזאת. שקלתי יום שלם. ובסוף החלטתי לתת לרוסלה שם חדש, מהות חדשה ולפיכך חיים חדשים לצידי. דיינהיר, על שם מכשפה דימיונית ממשחק מחשב דווקא. השם מצא חן בעיני. צילצל יפה.

ז איך לתאר את דיינהיר? היא אישה קטנה. שיער חום ערמוני ועשיר, עיניים ירוקות ועור שזוף. היא צעירה להכאיב במראה שלה. לבושה ירוק ונושאת מטה. (זכר לעובדת היותה אנושית פעם) יש לה קול חם ומתוק ובעלת יכולת שליטה ברגשות אנושיים. היא במקום מסויים קול מצפוני שלי- היא סותרת בצורה נאה את הטענות של שריעת. ממלאת את חיי בצחוק ובדמע וברגש. עד היום לא היה שלב שבו התחרטי על קיומה של דיינהיר בחיי, או על נתינת החיים החדשים שלה, שהייתה ארוכה ומייאשת גם עבורה וגם עבורי.

שריעת ודיינהיר הן משרתות רבות עוצמה, אבל זמן רב הן לא הסתדרו. שריעת ניסתה ללמד את דיינהיר את עבודת המשרתת האנרגטית, ודיינהיר פשוט לא סבלה את הקרירות של שריעת. היו הרבה מריבות ביניהן, והיו לי הרבה מיגרנות. באופי אני יותר דומה לשריעת. תמיד היתה בי צינה ומורת רוח. לרוב פשוט סקלתי את שתיהן באבנים אנרגטיות ואפילו פעם שקלתי לפנות להקטה שתעשה משהו (ומהר שיניתי את דעתי, הקטה לא ידועה בסבלנות יתרה) ובסוף קרה משהו מאוד תמוה.

יום אחד במראה השחורה שלי הופיעה דמות. מיד קיבלתי את פיסת המידע שזו לא פיסת חיזיון שמיועדת עבורי. באותה תקופה, שריעת עברה טיפול אנרגטי לשינוי מהות כדי שהיא תוכל להתקיים בתור משרתת. הטיפולים נסתיימו רק אתמול. בכל אופן הדמות הייתה גילגול נוכחי של בעלה של דיינהיר. הוא עמד בצורה קרמתית ומעגלית לחלוטין להטביע אישה נוספת. לפני שהגבתי שריעת עטתה את דמות העורב שלה (שהיא לובשת רק שהיא כועסת) ועפה לשם תוך כדי שהיא גוררת את הנפש שלי (ולפיכך את דיינהיר שנטענת בתוכי) איתה.

היא הגיעה לשם, ועוד במכונית הקפיאה את ליבו במשב צפוני מלא צינה. הוא מת מהתקף לב לפני שהם בכלל הגיעו לאגם. הנקמה של דיינהיר הושלמה, והצחוק שבעיניה שפרח אחרי הסיפור הזה היה כמו שמש זורחת עבור כולנו. ראוי לציין שמאז המאורע, שריעת ודיינהיר מסתדרות נהדר. בדרך כלל נחות להן בגן יפה מעבר לעולמות המוכרים לבני האדם הרגלים, מעבר לערפילי הזמן או המהות.

שלכם,

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-03

"פרחים וחרקים באו אל נפשי
עם בשמים וזהב וקו דק מאוד
לנסותה בחידות,
אור המזלות הביא לנפשי
את תנועות השמיים
לנסותה באין סוף-

ובדימדומים כאשר הכאב גואה
הגיעו פתאום מילים בודדות
עם כינור, נבל תוף
לנגן
בתוך הנפש העצובה
לשיר בה,
על יפי העולם."

(אורחי נפשי בעידן הבדידות) זלדה המשוררת.

קוראי היקרים זוכרים את הפעם ההיא שבה הייתי בתל אביב וגם ציטטתי את זלדה המשוררת החביבה עלי. עכשיו התלמידה שלי פקדה עלי בשבת בבוקר ללכת מהבית שלי לכנרת. ההליכה לקחה שלושת רבעי שעה, והלכנו לאט וכמעט איבדתי תיקווה כשהתחיל לרדת גשם (שתי טיפות ואתה בוכה, היא צוחקת) אבל הפעם הטיול נועד לרחרח את האוויר ולחגוג את האביב מחדש. ובכלל לצאת הבית ולאוורר את עצמי. אז שוב זו לא טבריה היום יומית של ערסים ומוכרי ביצים צעקנים, או אלטא זאכן שעוד רגע מתפורר לאבק. אלא טבריה שבין הבתים הישנים יש פרחים ופרפרים ואנשים יפים, טבריה שבה האביב פושה ושאין בה טיפה של קרירות של חורף או תופת של קיץ. טבריה כמו שהיא צריכה להיות. בקיצור ירדנו באלף מדרגות אל מה שהיה פעם ים והיום זה חופים של לידו.

אבל קודם לכן הבטחתי לה שנבקר במלון עתיק, מלון גנוסר שהיה הבית של “קולנוע אלישבע” המפורסם של טבריה. הורי נפגשו שם לראשונה- בסרט “הארי המזוהם” לפני שנים רבות.

המקום עומד בעיי חורבות אבל המבנה עצמו עדיין עומד שם. הקשתות הגבוהות והמבנה הקלאסי והבריטי הרשימו אותי. הסימטריות, החידוד והתחכום של החדרים הרשימו אותי גם הם. אז אני ואנבל המכונפת (א”מ) נכנסנו. למרות הפחדים שלי עלינו קומה ונכנסו לחדרים הקטנים ובעלי התיקרה הגבוהה. הייתה שם רוח רפאים אחת שהייתה לבושה בסיגנון צ`רלסטון שהייתה עסוקה בלסדר את השימלה שלה אבל חוץ מזה, דבר לא. החלטנו שיום אחד נעשה במלון הזה טקס. התחושות והזכרונות ששהו שם היו כמו הד שרק אני יכול לחוש או לשמוע מעבר לאווישת כנפי היונים ששרצו במקום.

לאחר מכן התחלנו לחפש לאחר המדרגות שיובילו אותנו לכינרת. המדרגות האגדתיות עליהן שמעתי מהורי היו פשוט דרך קיצור בין ההרים של טבריה הגבוהה אל האגם התכול. זה כולל ללכת ולהסתובב בשכונות של טבריה החרדית. החצרות פרחו וניחוח מתוק של אביב יחד עם דבורים ופריחת הוויסטריה הוורודה, הכל הפך את האנשים לרוחות רפאים במקום שבו תלוי אור וצבע כמהות אמיתית ויחידה. טבריה האי נראית. כמיהה לדבר שאינו.

כרעתי וקטפתי תפרחת צחורה מעץ מלבלב, שאפתי את הניחוח הקליל אל קירבי והמשכתי ללכת- הקינמון והסוכר המותך שבקול שלי, השתלבו בפעמוני הזכוכית של הקול שלה. ממש לפני שמצאנו את המדרגות בסבך הסמטאות הפורחות, שני נערים שהסתכלו אליה (והזילו ריר בגלל יופיה) שמו לב שאני גם שם. “היי, אתה הומו?” אחד מהם (הבוגר כמובן) צעק. “הוא לפחות בי” צעק הצעיר יותר. חייכתי. אני מרחם עליהם. הם צריכים להוכיח כל יום, שעה ודקה שהם גברים, אחרת הם הומואים- ה”קללה” הכי גדולה שיכולה להאמר עליהם, מבחינתם הומו זה לא גבר. אבל אני משאיר אותם למאבקם, בלי מילה או התייחסות ממני. אני מריח את הפרח והשטויות שהנערים אומרים נשכחים.

אנחנו מגיעים למדרגות. אני משאיר את הפרח שם כמתנה לאדמה שהעניקה לאדם כה הרבה. אחרי המדרגות הגענו למעגן הסירות “לידו”- ומשם חיפשנו חוף. א”מ ניסתה לשכנע אותי לא לברוח מהגשם, ואני הצעתי ללכת לפגודה, שזו המסעדה הסינית הטובה ביותר באזור הצפון ובכלל אחת מהטובות בארץ. היא התעקשה ולאחר חיפושים מספר לאחר חוף מצאנו מרינה. חוף לא היה שם, אבל חתול שמת כן. היא כרעה לראות את החתול מקרוב.

“מוות זה… יפה. תמיד רציתי לפגוש את המוות ככה.” היא נתנה לו פרח מאלו שקטמתי קודם לכן. לבסוף מצאנו חוף וגילינו שהיא עדיין לא יכולה ללכת על המים, אבל לפחות היא יכולה לשחות בהם. היה מאוד נחמד ואכלנו אחד מהתפוזים המכושפים של הגן שלי. בסוף הלכנו למסעדה, אבל היה סגור עד שמונה ורבע בערב, או לפחות ככה נאמר לנו. הסתובבנו במרינה שליד. התיישבנו על ספסל שמשקיף על האגם החשוך.

“זה מצחיק” אמרתי.

“מה הפעם?” היא שאלה.

“העובדה שאנחנו כמו שתי מלכות אפלות.

אנחנו יכולים לקבל מה שנרצה מהקוסמוס.

יופי, עוצמה ורכוש… אבל את אלו שאנחנו אוהבים

ונדחינו על ידם, שום לחש לא יתן לנו באמת.”

“כן אני מבינה…” היא מהנהנת. ” זה כל החלק של הרצון החופשי.”

“Its a Bugger…” עניתי.

ואז התקשרתי להציק קצת לאריה האהוב שלי והצקתי לו קצת תוך כדי תיסכול שניסיתי שלא ישמע בקול שלי. בסוף נכנסנו למסעדה. אכלנו מרק אביבי ומלא ירקות, ברווז באננס ובקר וקינחנו בגלידה מטוגנת. היה מצויין והרגשנו טוב.

היה יום די מושלם, מלא חויות רוחניות של אימא טבע שקטה יותר.

שלכם ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-01

אני מודיע מראש שאני מייצג פה את דעותי שלי, ואני מודע לכך שאלו לא פופלאריות.

אני יכול להתפלפל ולהתפלמס עם הר של ספרים מאגיים על זה, אני יכול לצטט את קראולי ואגריפה ואפילו את דורין ווליאנטה. אבל אני גיליתי שהדרך הכי טובה להעביר את הרעיון שלי היא בסיפור ערבי ישן דווקא.

היה איכר ערבי עני שחי עם בנו בצריף מט ליפול. בוקר אחד הערבי יצא לחצר ולפני עיניו עמד סייח נאה וצעיר. אף אחד לא לקח עליו חזקה, ולפיכך הסייח היה שייך לאותו ערבי.

“איזה יופי אחמד,” אמרו השכנים. “אללה שומר עליך.” למצער הנער הצעיר רכב על הסוס האצילי ונפל, ושבר את רגלו. לאחמד נוספה עבודה רבה שהייתה קשה בגילו המבוגר. השכנים הנידו בראשם ואמרו שלמצער אללה לא שומר על אחמד, ורצה להענישו בגלל סיבה זו או אחרת.

למחרת קרה דבר מוזר, התפזרו השמועות שיש מלחמה, באה פלוגה לגייס את בנו של אחמד, אך הבן היה פצוע, ולא יכול היה לצאת לקרב. השכנים שבניהם שלהם נלקחו למלחמה נותרו לבד בתקופת הדיש, ולכן אמרו שאחמד בר מזל כי בנו שלו לא נשלח למות למען המולדת, ואללה כנראה אוהב אותו. למחרת היום, הסוס האצילי נעלם, והשכנים אמרו לאחמד שכנראה סר חינו בעיני אללה, ושכנראה ניסים נוספים הוא לא יקבל בחיים. אבל למחרת אותו היום הסוס האצילי חזר עם סוסה ושני סייחים צעירים שעזרו לאחמד בעבודה ויותר הוא לא ידע מחסור.

מה למדנו ילדים? למדנו שאם יש טוב ורע כמהויות בעולם שזורם מסביב, הם מאוזנים באופן מושלם (כמעט) ואפילו אפשר לומר שאין טוב או רע. התמונה הכוללת כה גדולה שהאדם הפשוט שהוא חלק ממנה, לא יכול לשפוט ולהגדיר ולפשט מאורעות לטובים או רעים. הכל כה מסובך. ערמת צואה יכולה להיות הדשן לסחלב הטרופי היפה ביותר, ואפילו האינקוויזטורים הטהורים שהלכו לפי דרכי הנצרות מגונים היום בשפעה של רוע וקללות. “לרוע פנים רבות אך הגרועות שבהן הן פני הצדיקות”. יש לכל הבירבורים שלי מסר, לא לברוח עדיין.

המאגיה של הוויקה מכילה חוק חשוב ומעניין שהוא סוגיה גדולה בקרב העוסקים החדשים והישנים במאגיה: “עשה כרצונך ובעוד שלא תפגע באחרים.” כחוק מוסרי. הוא מובן לי. אם אני מצפה שיכבדו אותי, אז עלי לכבד אחרים לא? להיות סבלני וסובלני. אך הוויקאנים ושאר פאגנים מפרשים אותו אחרת- “מה שאתה שולח ליקום, אתה מקבל חזרה כפול שלוש”. זאת אומרת, שאם אני שולח משהו “חיובי” ליקום, אני אזכה באנרגיה “חיובית” ואם אשלח אנרגיה “שלילית” ליקום, אזכה בשלילית. כפול שלוש (או באותה מידה, או אפילו כפול תשע במסורות מסויימות) אז אני מכבד את הוויקה אבל חושב שהחוק הזה, מעבר לפירושו המוסרי הוא קישקושי ביצים. למה? לפני שאני אסביר למה לא (הסבר שחלקו טמון במסר של הסיפור הקודם) אסביר למה החוק כן קיים. קיימות שלוש גישות שמסבירות את החוק.

דבר ראשון וגישה ראשונה היא “מה שתזרע, תקצור.” זו גישה שהוצגה בפני בספרות, ובאינטרנט בצורות שונות. נאמר שגם אנרגיה עובדת בצורה מעגלית, או שהאנרגיה שנשלחת ממני מכילה חותם ו”יודעת איך לחזור” אז זה הולך ככה, לכל מעשה יש תוצאות. כן. זה נכון. אז… אם אני מטיל על מישהו קללה, אבל לא מכעס, וכדי לעזור לו להתגבר על מכשול? למשל להגביר בדידות על מנת שהוא יצא לעולם וכדומה, והמטרה שלי “חיובית” במקור, האם אני אקבל את אותה אנרגיה “שלילית”? לא יודע. אני מאמין שאנרגיה זה כלי שאפשר ליצור או לשנות לו צורה, ליצור ממנו פרחים או סכינים, אבל זה רק כלי, בלי מודעות בשל עצמו. ככה שאולי אני אקבל את הסכין שלי בחזרה, אבל מי אמר שבלב? ובכלל לאנרגיה אין מודעות כזו. שוב, עלינו לזכור שמאגיה היא דרך חיים וכלי רוחני. כלי לא חושב עבור מפעילו.

גישה שניה, או הגישה הפולנית. “אתה יודע שמה שעשית זה לא בסדר אז התת מודע שלך קורא לאנרגיה “שלילית” לחזור ולפגוע בך” אוקיי. את זה אני יכול להבין. עכשיו כמכשף רציני אני יודע שאני לא מטיל שום לחש בלי להיות סגור עם עצמי לחלוטין שזה הדבר שנכון מבחינתי לעשות. אז האמירה הזאת רלוונטית למתחילים, או לאנשים חלשים במיוחד שלא מסוגלים להתמודד עם תוצאות המעשים שלהם, לא מכשפות. אבל כן, יש סיכוי שזה יקרה. אם תטילו לחש מתוך כעס, או מתוך תשוקה שלא במקומה, ותחושו חרטה לגביו, מה הפלא ש(כמו יהודי טוב עם תסמונת הלקאה עצמית) תפגעו גם בעצמכם בדרך? זו הסיבה שלומדים לשלוט בדחפים וברגשות בתחילת שיעורי המאגיה. תודה לאן מוירה (אמוריאל שכתבה את Green Witchcraft) על עוד סיבה למה חוק השלושה עשוי לעבוד, ולמה בעצם הוא לא.

גישה שלישית, שלמרבית הפלא אני מסכים איתה לחלוטין. אנחנו מכשפות, יש לנו כוח שעשוי להראות כזר, מפחיד ומספיק כל הפרופגנדה הנוראית שהנצרות עשתה לנו בזמנים הבוערים. בין כה וכה המאגיה לא קיימת לעשות את העולם שלנו נוראי יותר ממה שהוא עכשיו. אז בואו נקבע חוק מוסרי שימנע את הפחדים של האנשים מאיתנו. (וכל הילדים המתלהבים שעשויים לשים את ידם על ספרי מאגיה עבור קללות ודברים מפתים והרסניים אחרים, נפוצץ להם את הבלון ונסביר להם שזה רק חיובי ומלא אור ואהבה והם עשויים בטעות ללמוד משהו טוב מהחוייה הזו.) תודה לסקוט קנינגהם על הדעה הזאת.

ושאר הגישות לדעתי נפסלות על הסף, אימא אדמה לא מענישה את הנחש שהוא מכיש, את האריה שאוכל את גוריו של הזכר הזקן שמת חורף שעבר וכדומה. בטבע יש רק טבע, והגישה הפאגנית דוגלת בטבע ובאדמה עצמה. אין מוסר לעצים או לדובי קואלה. אימא אדמה לא תעניש אף אחד בגלל שהוא הרג אחר, יצרי האלימות, האונס והגניבה קיימים משחר בגנום האנושי. החברה יצרה מכל מיני סיבות גינוי לדברים הללו, ומוסרית זה בסדר, אבל לאנרגיה אין מוסר. זה כלי. הטוב והרע עובדים רק כמושגים אזוטריים למחצה בחיים הללו, וגם זה בערבון מוגבל, אז מי ישפוט מעשה אנושי? רק בני אנוש אחרים, ולא אותו כלי מאגי. המאגיה השומרית, הקבלית ואפילו זאת של דת הוודון מכילה המון לחשים בשימוש שלילי. אף אחד מאלו לא אמר שזה חזר לנשוך אותו בתחת. אחרת היה חוק שלושה בכל אלו. ולא היו כלכך הרבה לחשי יצירת רעידות אדמה הרסניות כמו שיש במפתח שלמה המלך (הלגמנטון) ועוד זימוני שדים. יש את זה בכל תרבות, ורק הוויקה עשתה מזה חוק אנרגטי (בשילוב של כמה קונספטים בודהיסטיים למשל…) תראו, למכשפה יש מערכת ערכים מבוססת. זה חלק מהתפקיד. אני לא מזלזל בחוקים מוסריים שאדם לוקח על עצמו מבחירה, וכל אלו שמאמינים שיש דרכים לעזור לאנשים בלי לפגוע בהם (או לפגוע בהם כדי שיפסיקו לפגוע באחרים) אשריהו. סובלנות דתית וערכית היא מאוד חשובה במאגיה ובוויקה. מי יתן והאלה תאיר את נתיבכם בשבילי כוכבים.

*הערה נוספת- לגבי הגדרה של מאגיה “שחורה” או “לבנה” או “סגולה עם נקודות וורדות”. המאגיה היא כלי. כמו סכין, אפשר לאכול איתה בצורה היגיינית, ואפשר להרוג אותה מישהו. הסכין זה לא דבר הצבוע שחור או לבן, זה פשוט אותו סכין בידיים אנושיות. אז אנא המנעו משימוש מגביל וטיפשי של מושגים אלו.

שלכם, ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-28

אני מכשפה בלב כל חיי, אבל לימוד מאגיה בצורה רצינית וטכנית זה דבר שנגעתי בו לא מזמן. כמובן שאני רק מתלמד. למרות שאני לומד (בקירוב) שמונה שנים, לימוד מאגיה זה מסע. זה חיים. אם תשאלו מה החיים שלי שווים בלי מאגיה התשובה שלי תהיה אפסית עד זערורית. אבל לא משנה כמה אני מכיר שיטות מאגיות מסובכות או כמה שיקויים נהדרים רקחתי בחיים שלי, כל מכשפה או עוסק במאגיה צריך לחזור בשלב מסויים לבסיס. לראות בעצם מה הוא לומד. קל לאבד את הבסיס כשאתה מתבוסס בחומר כמו לחשים בשומרית עתיקה

יש שלוש הגדרות למאגיה ואני עד לאחרונה האמנתי בשלישית, אבל מכיוון שאני רואה שזה לא כך, גם היום אני פוסל אותה. במשך שנים רבות האמינו שהמאגיה היא: כפיפה של רצון המאג או המכשפה על כוחות טבעיים. לא, לא ולא! למה?

המכשפה משתמשת בסמלים ובתת מודע שלה לשנות את העולם. זאת אומרת שהיא לא הזרז לתהליך, היא התהליך. בין אם זה אקט שנובע מרצון או אמונה או בסך הכל יכולת לשלוח אנרגיה כמו שצריך זה לא משנה, אלא אם כן המכשפה כופפת את הרצון שלה על עצמה ההגדרה הזו נפסלה. ומלבד זאת, האדמה נותנת אנרגיה עבור המאגיה. זהו אקט טבעי ולפיכך&nbsp;”אל” או “על” ממש לא הולמים. הלאה.

או, הגדרה פופלארית “שינוי המציאות על ידי כוח הרצון” מאוד נחמד. אני רוצה כוס קפה, אני מכין לעצמי כוס קפה. מאגיה? חלק יאמרו שכן. למה בעצם? כי כל אקט של יצירה הוא בעצם כזה. אתה יוצר משהו חדש מדברים שאינם. אבל רגע, איפה הלחשים, המדורות וכדומה? ההגדרה לא ספציפית ולפיכך נפסלת על הסף. זה כמו שאני אגיד לאדם להגדיר אבטיח והוא יזרוק לי הגדרה של כדור הארץ.

מאגיה היא שליטה על הכוחות הסודיים של הטבע. כמעט!! ההגדרה הזאת מצומצמת מספיק כדי לדעת שכוס קפה זה לא מאגיה, ורחבה מספיק כדי לתאר סוג של מיסתורין וסוד שהופכים את כל העיניין ליותר מושך ואפלולי. אבל זה לא אומר לי מה זה מאגיה. אני יכול לדעת שמיקרובים הופכים מלפפון למלפפון חמוץ ועדיין למרות שמאות שנים זה היה סוד, היום זה מידע שיש בכל ספר. אז כן, כנראה שסודיות באמת זה חלק ממאגיה, אבל חסר לי ההכוונה והריטואל שקיים ככלי עזר בשליטה המאגית. אז כן, חלק מהניסוחים שונים, מוסיפים עקרון או מורידים אחד, אבל בעיקרון הכל זהה. אז נתינת מקרה תעזור. פעם ארצ`יבלד קיבל מחלה משונה שגרמה לו כאבים בזרוע השמאלית ורעד, מהר מאוד אישתו מילדרד רצה לכפר וקראה למרפאת העשבים (שכולם דיברו עליה איך שהיא דיברה עם האלים העתיקים והייתה מאוד מוזרה, אפילו התקלחה כל יום!) שנתנה לו מרקחת מוזרה עם פרחים סגולים, ואמרה לאישתו להכין אותה כל יום. שיקוי הקסם ריפא את ארצ`יבלד והוא חיי עוד 7 שנים בריאות לפני שהוא נפל בשדה שחרש ומת. אז היום יודעים שהשיקוי הכיל אצבעונית ארגמנית שיש בו חומר שנקרא דיגיטילין שמשמש גם היום להכנת תרופות ללב. פעם, הכנת השיקוי הסודי הייתה קסם, היום היא מדע. היום הסוד מאחורי *איך זה עובד ולמה* נחשף. לפיכך זה כבר לא מאגיה פר סה.

לדעתי מאגיה זה לא דבר שניתן להגדיר. זה משהו שניתן לחוש. אי אפשר לכלוא מאגיה בספר, או צדף, או מילים. זה גדול מידי. זה כמו לנסות להסביר איך בדיוק נשמע רחש הגלים לאנשים שחיים באמצע המדבר. בטח, ניתן ליצור חיקוי די מדוייק, או קרוב, אבל האדם היחיד שיבין במיקצת את המאגיה, זה אדם שיחיה אותה. קל מאוד לנסות להבין את הרעיון, אבל הדרך היחידה באמת להכיר את המהות הפנימית זה לחיות אותה, יום יום, שנה שנה, גילגול גילגול.

אז איך המאגיה עובדת? כדי להבין את זה צריך להבין כמה עקרונות בסיסיים.

הכל מחובר.אני מחובר לכרוב שגדל בסין, אתם הקוראים מחוברים למודעות שלי באלף דרכים קטנות וזערוריות, והאקסיומה הזאת אפילו מקובל על ידי הפיסיקאים ואנשים המדע! לך ושאלו אותם. הם יודעים טוב טוב את המושג הכל מחובר, זיכרו את אפקט הפרפר, ותגובות שרשרת. או אבן קטנה שאתם מפילים למים ואדוותיה יגיע עד לצד השני של האגם.

. יש אנרגיה. ה גורם לניצן לפרוח? לגור להוולד? יש אנרגיה במערכת שמשנה צורה, גם דרך פעולתה משתנה. לא אותה אנרגיה שגורמת לנו להיות כעוסים היא אותה אנרגיה שתגרום לענן להוריד גשם, בטח, אנרגיה יש אחת אבל התדרים שלה והעוצמות שלה שונים.

כוחו של התת מודע. כשאני אומר תת מודע למה אני מתכוון? אני מתכוון שיש קולקטיב ענק של כל הידע בעולם וכל האנרגיה בעולם. הוא עשוי מהמוחות של כולם, כולל חרקים, כולל עצים וכלל סלעים (יש להם אנרגיה והם חיים במידה מסויימת). אפשר להסתכל על הכל ביחידים, אבל בגדול יער בנוי מכל היצורים שבו: חיות, חרקים, עצים ושיחים. והאנושות בנויה מאנשים רבים. זו הסיבה שידע או תובנה באמת רחוקים מרחק גלקסיה מכם, וקרובים עד כדי נגיעה בבת אחת. עכשיו מה, האדם מחולק לשלושה באמת- נפש, גוף ורוח (חלוקה גסה אני יודע ויש הרבה יותר מזה אבל יש לי כאן נקודה חשובה) הגוף הוא החלק הפיזיולוגי- שאחראי על יצירת אנרגיה. הוא לוקח מים וחמצן ומזון והופך אותם לאנרגיה זמינה לתאים ושומר על איזון שהחיים זקוקים להם. הרוח הוא הידע והאישיות, המקבילה הרוחנית למוח. (ויש למוח השפעה על מצבי רוח וכדומה) הנפש היא הרגש, והדבר שמחבר אותנו לתת מודע.

אז איך הסיפור עובד בעצם? יש מטרה מאגית, המכשפה דרך הרצון שלה וטקס שנעשה על ידי סמלים שולחת אנרגיה דרך הקשרים הרבים שיש ביקום, והמאגיה (שהיא שלוחה של כוח הרצון שלה) מביאה את דבר חפצה לקיום.

מסובך? הרי דוגמא.

מכשפה שנקראת ב` נמצאת באמצע שום מקום בלילה. היא רוצה מאוד שיבואו לאסוף אותה ולקחת אותה הבייתה, היא עייפה רעבה ואומרת “אוף, אני רוצה הביתה” ואז במקום מרוחק, מכר שלה מחליט שהוא רוצה לנסוע לטיול קצר. הוא נוסע לפי הרגש ופתאום מה הוא רואה? את המכרה שלו עומדת על הכביש ומחכה לטרמפ! הוא כמובן אוסף אותה ונוסע לכיוון ביתה.

רגע!! קרה לי דבר דומה! ואני בכלל לא מכשפה! זה נכון כמובן, למכשפות אין חזקה על המאגיה. כל אדם יש לו פונטנצייל מאגי. כמה פעמים חשבתם על שיר וכשהדלקתם את הרדיו שמעתם אותו בדיוק מתנגן? כמה פעמים התחשק לכם לאכול משהו ואבא נכנס נושא את אותו הדבר? כן, המאגיה זה דבר שיש לכולם אבל רק המכשפות יודעות להשתמש בו ככלי. אז מה קרה פה ואיך התהליך המאגי עבד?

מטרה מאגית- להגיע הבייתה.

רצון, יש. טקס- אמירה מכוונת של “אני רוצה ללכת הבייתה”.

אז הקשרים האנרגטיים של היקום בעצם שינוי משהו במודעות של המכר של ב` והגעתו והבאתה לביתה הביא לקיום את המטרה המאגית.

ככה עובדת המאגיה. אבל כרגיל, אני חסר הגדרה. הערה נוספת, למרות שלכולם יש פונטנצייל מאגי רק מעטים יכולים לעסוק במאגיה באופן שוטף או להיות מכשפה. המאגיה מעצבת את האדם, משנה את המכשפה והמשמעת, הלימוד הנצחי, האימונים והלחשים זה לא משהו שאפשר ללמוד ביום אחד. רק מעטים יכולים לעסוק במאגיה בצורה אמיתית ומקצועית. אליפז לוי מאג מהמאה ה-19 הגדיר פעם שהמאגיה היא מדע למלכים ולכוהנים. בספרו הוא שואל שאלות נוקבות בנוגע למאגיה ולמקומה בחיי האדם. אינני קראתי את הספר הזה בעצמי אבל המון ספרי הדרכה עצמית לכישוף שואלים את אותן השאלות שכוללות כמה זמן למדיטציה אתה מקריב ביום וכדומה. לכל מכשפה יש דברים אחרים שאותם היא או הוא רוצים לפתח. אבל האימון הבסיסי הוא יותר מהמלצה. הוא חיוני. והתשובה שלי על רוב השאלות היא “לא” פשוט וקל. למרות שאיני עושה שעה מדיטציה כל יום, או בכלל מזדהה עם טקסים של מאגיה קבלית כמו LBRPאני חיי את המאגיה כפי שהיא מתקיימת סביבי. איני מעמיס על עצמי שעות של עבודה מאומצת אבל מצד שני החשיבה שלי תמיד היא מאגית, אז אפשר לומר שאני עובד עם המאגיה 24 שעות ביממה. כן, אני יכול לשנות מזג אוויר, או להראות נאה מכל שיעור אנושי או בכלל להעלם בלי שתשימו לב אלי, ולמשוך מהיקום שפעה, כסף ואהבה. וזה דורש הרבה. האלים דורשים הרבה ונותנים המון.

לכול אדם יש גישה ואמונה אחרת למאגיה. יש דרכים להארה כמו שיש אנשים. אז אני שואל אתכם יקירי:

האם המאגיה בשבילכם?

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-26

הרשומה הזאת מוקדשת לשלושה אנשים יקרים. אלת השמיים, מרטין והפסיכולוג היקר שהיה בעזרי. כידוע למכשפות מסויימות יש מטופלים- אנשים שיקבלו מהם עזרה מאגית. אבל רק מתי מעט מהללו הופכים להיות ידידים ובוודאי ידידים נהדרים כמו ג`וספין. אתמול פגשתי את ג`וספין. היא הייתה יותר יפה ממה שציפיתי. ישבנו קצת, קישקשנו קצת, פתחתי לה בקלפים ונתתי לה תפוזים מכושפים. טיהרתי לה את ההילה וחיזקתי לה מעט את הבטחון שהיא צריכה כלכך. היה תענוג לפגוש אותך יקירה, מי יתן והאלה תצליב דרכינו בשנית.

לפני ימים מספר, אדם אשר נקרא לו מרטין (שם שמור במערכת :-]) דיבר איתי. הוא הטיל אי אמון מוחלט במערכת הפסיכולוגית ואני (תמים שכמוני!!) שנתקלתי בקבלה מוחלטת מצד אנשים מסביב שזה כולל צבא, ובית ספר האמנתי באמת שהחברה מוארת מספיק לקבל אנשים שונים בלי לתייג אותם. טעיתי.

הפאגניזם והמאגיה שלי התקבלו יפה. אנשים צחקו קצת, אבל מה יש, צחוק זה טוב לבריאות. האמנתי שהאינדבידואל באמת יכול לשנות משהו, ושיניתי. עכשיו מה הסיפור שגורם לי לחשוב פעמיים? אותו מרטין הציע שאני אכנס לאחד הפורומים הפסיכולוגיים בשם בדוי וארשום שם הודעה שאחות כתבה על אחיה שעוסק בפאגניזם ומאגיה והיא מודאגת. אני חשבתי שפסיכולוג שאמור להיות אדם מואר לפחות *יבדוק* מה זה הדבר המדובר ולא יצור הקשים לוגיים מהירים שעלולים להיות שגויים. נפש האדם מורכבת, ולפחות היה צפוי שהוא ישאל שאלות נוספות שעשוייות להוות עיניין כגון (כינוי בדוי)- “הביאי נא דוגמאות מחיי היום יום, או פרטים נוספים על אחיך”. אך מסתבר שהודעה אחת מעורפלת והפסיכולוג השליך אותנו לזמנים הבוערים של ציד המכשפות. “כת השטן”, “אמונה ממכרת” וביטויים שונים עולים לראש מהודעתו שלו. הוא כמובן הציע להתקשר למשטרה כדי להגן על האח שהוצג בגיל חמש עשרה. עכשיו מכשפות וסתם אנשים שמצאו קשר לעולם המיסטי בילדותם, יש לי שאלה אליכם- מה היה קורה, אם זו הייתה אחותכם? הייתם שמחים שהאנשים שנתנו מזמנם ללמד אתכם את שיטות הרפואה והמאגיה, המדיטציה וההרפיה יעברו הליך משפטי רק בגלל שאח או אחות או הורה מוצא את התהליך לא ראוי? איזה סוג של עולם אנחנו חיים בו? האם נשנא את הזר והשונה והמנוכר שהוא לא אנחנו? פתאום הסרט “החומה” מזכיר לי סצינה של שינאת השונה- אז בואו נשליך את השונה, את הפאגנים, את הנוצרים, את המוסלמים, את ההומואים… נראה את התמונה ונחתוך ממנה את מה שלא שייך. זה כה קל שאפילו אני מוצא בכך פיתוי.

כן מרטין, אני עומד מולך בלי מילים. נכשלתי. אתה צדקת. אני באמת ניסיתי לעשות טוב ולהראות לך אמת שכנראה גם לא קיימת. אמרת דבר גם מאוד נכון- שהפסיכולוגים והפסיכיטרים (מקצוע שונה- השני ממש רופא ויכול לרשום תרופות) פשוט התרשמו מהאופי שלי ומהאינטילגנציה שלי מספיק כדי לא לראות באמונה שלי איום. אני מודה ומתוודה. בקהילה המאגית והפאגנית אנשים רבים, חלקם טובים יותר ממני, חלקם רעים יותר ממני אבל עלי אפשר לומר שאני היא הדמות הצבעונית ביותר. יש לי נטייה למשוך תשומת לב, וזו לא מחמאה האמת. אני לא מפחד לומר למישהו את דעותי. גם היציאה מהארון בפני אחרים הייתה לי קלה יחסית.

ולגבי אותו פסיכולוג. שאלתי אותך במסר אישי שאלה הדומה לזה שמשתמש אחר (שהוא במקרה גם מנהל פורום פה בתפוז) שאל. “אם הילד היה הומו, או מתחרד, או חושב שהוא אחד מאלו, האם הפעולה הייתה זהה?” לי לא ענית במסרים, ולמנהל הפורום הזה לא ענית בפורום. היו שני מנהלים נוספים בדיון, שגם להם לא ענית תשובה מספקת. בכל אופן אני דוחף את המהות שלי גם לפה. אני כוהן של הקטה. הקטה בוחנת אנשים. בצורה קשה, או בצורה קלה. ואני לא מתכוון להשליך את המידע הזה על קהילת הפסיכולוגים. כלל וכלל לא. זה היה ניסוי פסיכולוגי, ואתה הראית את התוצאות, מבחינת ידידי אם לא מבחינתי. אין לי דבר נגדך, (אולי חוץ מזה שבפורום פאגניזם האשמת אותי בין השורות בניסיון להציג את הדת שלי ודרך אגב מסיונריות) אני משחרר אני מקווה לקבל את סליחתך שהיית שחקן לא מודע בהצגה הזאת, אך דע שגם לי וגם לך יש מטופלים שנלך רחוק כדי לעזור להם.

היום הרגשתי את זה שוב. קמתי בבוקר, והרגשתי את הערפילים האפלים של הדיכאון אופפים אותי. ובין רגע האור שהקטה החדירה בליבי, קר יותר מהערפל מסביב פיזר אותו. ופתאום יכולתי לתפקד. אז לסיכום הרשומה הארוכה הזו, ולמרות הדיכאון אני מברך את כולכם,

פסיכולוגים,

ופסיכיאטרים,

מכשפות

ואנשים רגילים

ואלו שהמאגיה זורמת בדמם,

מי יתן וכוכב הליל יזרח על נתיבכם,

מי יתן והאלה תברך את חייכם ותבריח את הצללים,

ומי יתן ותחיו חיים טובים ונטולי צער.

של כולכם,

ארדן.