פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2017-01-04
“
ביום השלישי הגענו לוולוס. בניגוד לרוב חברינו שנהרו למנזרים התלויים של מטאורה (כדוגמא מושלמת של בנייה מסוג שגורם למבנה להיראות כאילו הוא תלוי על ההר). זה נחמד מאוד, אבל סך הכול מדובר במנזרים נוצריים שלא עניינו את אפונדי ואותי. בכל זאת, מדובר בעיר נמל די שוממה, ואם לא ניקח סיור, הרי שלא נמצא מה לעשות במרכז המסחרי העלוב שלה. ליווי לחופים של וולוס לא עינינו אותנו, אז בחרנו בסיור שייקח אותנו לכפרים וליערות.
וולוס היא עיר נמל כאמור, והיא נחשבת לאיוקלוס העתיקה- העיר שממנה הארגו ויאסון והארגונאוטים שטו כדי למצוא את גיזת הזהב. בהרים הסמוכים חי הקנטאור קיירון, המורה של הרקלס, יאסון, תאזאוס וגם של אסקלפיוס, אל הרפואה. ועם זאת, העיר חסרת חן, אפורה, משעממת ונטולת ממצאים ארכיאולוגיים משמעותיים. לא חשבתי שאראה משהו מיוחד או שתהיינה לי הוצאות משמעותיות. בעצם זו הייתה עצירה מבורכת בין דלוס שחשוב מאין כמוהו, לאתונה ולטירוף שיצפה לי מחר.
עלינו על האוטובוס. מלווה צעקני מאין כמוהו תרגם את האנגלית של המדריכה המעניינת והמנומסת לעברית קצוצה וצורמת. עצרנו באנדרטה לזכר האובדים בשואה של יוון- ואז התגלה הברוך- בכך שלא בחרנו באופציה הנוצרית של המנזרים, ולא בחרנו באופציה החילונית של החופים, בעצם בחרנו באופציה היהודית שמציגה את הצדדים היהודיים של יוון. אני ואפונדי לא ידענו איפה לקבור את עצמנו מבושה.
נשמנו, צילמנו את האנדרטה- כדי להראות למשפחה שלנו שאנחנו ילדים טובים למרות הכול וחזרנו לאוטובוס. משם נסענו למוזיאון וולוס, לא ידענו שזה בתוכנית אבל כאמור לא ציפינו להרבה. המוזיאון הפתיע לטובה: מצבות, כדים ואמנות- חלק חשופה, פסלים של אלים ואלות וכלי בישול ומזון. משום מה הקהל התפצל לחדרים השמאליים והימניים. החדר ישר קדימה נשאר ריק. אני לבדי צעדתי אליו במחשבה שיש שם משהו שמצפה רק לי. ולא טעיתי. בתצוגה של כדים חיכה לו לקיטוס, כד נסך לשמן, ששימש למטרות טקסיות. אבל על הכד הזה חיכתה לי לא פחות ולא יותר מאשר דמותה של מדיאה. עכשיו קוראים עדינים, בוודאי תגידו “אבל זה יוון, ומדיאה היא דמות יוונית עתיקה, הרי סביר ביותר שתמצא אותה מצוירת על כדים!” ובכן לא! כדמות שנואה וזרה, מדיאה קיבלה חשיפה נדירה ביותר על כדים ושאר יצירות מצוירות או מפוסלות. יש לנו פחות מחמש יצירות כאלה בארכיבים של ביזלי, המארכב הראשי של יצירות יווניות. גם כאן הכיתוב לא זיהה את מדיאה, אבל לא ניתן להתבלבל בקופסת הרעל הייחודית שלה עם הפסים השחורים והלבנים. מעבר לכך, כאן היא גם צוירה עם תלבושת אריסטוקרטית ויוונית, לצד מזבחה של הרה ארקיה. הלקיטוס מסומן כ”אישה נושאת סל”. האם החוקרים יודעים שזו מדיאה ולא מסמנים אותה ככזו? האם המוזיאון רוצה ליטול ממדיאה את הכס הראוי שלה באיוקלס? מי יודע. אנחנו עולים שוב על האוטובוס עם האיש הצעקן וממשיכים לשני הכפרים.
האוטובוס נוסע בכבישים צרים ומפותלים- נכנס ויוצא לחורש ים תיכוני סבוך. אנחנו לא נראה את שני הכפרים- אנחנו נראה שדרה אחת מסחרית בכפר אחד, ומשם ניסע למקריניציה- הכפר השני. גם שם אנחנו נהיה אך ורק באזור המסחרי שלו. בכפר הראשון אנחנו יורדים מול תצוגה מופלאה של פירות משומרים בצנצנות זכוכית. מיד קניתי כמה שכאלה- לחלק בין חברי ולאכול בעצמי. אחת מהקופסאות מראה את הקנטאור קיירון עם החץ והקשת שלו והרי מדובר ביערות בהם הוא חי. קיירון היה סוג של פרדוקס, הרי הקנטאורים נהנו מעינוגי גוף ברבריים, ציד, הרג, אונס. הוא היה יוצא דופן- הוא נהנה מהשכלה, וכך הוא זכה באלמוות שלו. אני רוכש אפוא את הקופסא המציגה את דמותו ומטעמים אחרים. לא נאמר לנו, אבל בעצם מקריניציה ובכלל ההר פיליון ידוע בצמחי המרפא הרבים שלו- הכוללים כמובן, אכיאלה אלף האלה (שקיירון לימד את אכילס להשתמש בו כדי לרפא פצעי חיילים) סוגים שונים של מרווה ומנטה, אורגנו חזק וחריף, כלמניתה ועוד צמחים ריחניים. אני קונה הרבה אופציות בצורה כפולה, כדי שאוכל למסור לחברי, נשאר לי רק כסף מועט בארנק, עד כאן המחשבה שלא אוציא הרבה כסף. אני מוצא גם פסלון של פאן, שקשה למוצאו ודואג שיעטפו לי אותו במתנה עבור חבר. אני רב עם אפונדי בגלל שאני לא הולך עם הקבוצה, ואומר לה “שכרגע החבר הזה חשוב יותר ממנה”. היא קמה והולכת.
במקרינציה אנחנו נחים קצת והמדריך הצעקני מדבר על המעיינות הקדושים והקסומים באזור. “מי שישתה מהם, או יתחתן עם בת המקום, או יהיה בן אלמוות!” אני היחיד מהמבקרים שמעז ללגום מהם. מים חיים, מלאי טעם ונפלאים. מהמים הטעימים ביותר ששתיתי בחיי. אישה מבוגרת מתחלחלת. “איך אתה מעז לשתות מהן ככה, ואתה מסתובב עם החברה שלך כאן!” מיהרתי להסביר שאני הומוסקסואל ופחות סביר להניח שאני אתחתן עם אפונדי. ישבתי מול כלבה שמנמנה שבדיוק סיימה להמליט גורים. היא סירבה לבוא ולקבל ליטוף, אבל היא נהנתה מפיסת גבינה שלקחתי בחשאי מהאנייה. היא סרבה גם אחרי זה לליטופים ונתנה מבט של “מעט גבינה לא הופכת אותך לחבר שלי. תביא עוד ונדבר!”
אנחנו הולכים חוזרים חזרה לאוטובוסים, ואני ממשיך ללגום מפיות האריות של המעיינות הניגרים, ומנהל שיחה עם אחת המדרכים המשעשעים יותר (אותו לא קיבלנו), וירדנו לאוטובוסים בחזרה. עלינו לסבול עוד שעה נסיעה כשהמדריך צורח ברמקול בדיחות קרש: “אם לא הייתי חיפאנו, היית מקבל קדחתינו!” לקראת ההגעה לאנייה המדריך נשאל על הכלכלה היוונית. “צר לי חברים לספר לכם, אבל היוונים הם עצלנים, ופשוט לא אוהבים לעבוד.” אפונדי צועקת עליו מסוף האוטובוס “זה לא נכון!” ואנחנו מתכננים לטפל בפרץ הגזענות הנורא הזה בעצמנו, אחר כך.
מורידים אותנו ליד האנייה, אבל יש לנו עוד כמה שעות בוולוס. אנחנו מחליטים להמשיך להסתובב. אנחנו לוקחים מונית שלוקחת אותנו למסעדה שספרון ההדרכה שלי המליץ עליה. המסעדה צעירה ועליזה, ליד כנסייה, ושם אנחנו אוכלים סופלאקי, שיפודי חזיר ברוטב לימון עדין עם תפוחי אדמה. אנחנו מקבלים לחמניות עדשים, ולקינוח, עוגת שוקולד עשירה וקרירה חתוכה למשולשים. אנחנו נהנים מאוד ומסתובבים בעיר- אבל, רוב העיר נמצאת בסייסטה, שתיגמר כאשר נאלץ להיות בספינה שוב ורוב החנויות סגורות. אנחנו הולכים הרבה, והולכים לאיבוד, ובסוף מוצאים עוד מעדנייה שמוכרת גם צמחי מרפא. אני קונה דיטני כרתים, שזה צמח חשוב מאוד למניפסטציה ונקרומנסיה, תפרחות מיובשות של חלמית, רכיב בלחשי בית שליו, קליפת עץ אלון ועוד רכיבים אחרים. אנחנו הולכים לכיוון המזח. המסעדות ריקות והסירות עומדות ללא מעש, ברוח הקרירה ובמי הטורכיז. אנחנו משליכים מטבעות למים, עושים נסכים מהשתייה שלנו ומסתובבים- ואז אנחנו רואים את השלט: “תיירים החוצה, מהגרים ברוכים הבאים”. אנחנו מחליטים שהביקור בוולוס נגמר עבורנו רשמית. אנחנו לוקחים מונית לאנייה, ועולים לעוד ערב- מכינים את עצמנו ליום המטורף של אתונה- מחר.
ארדן
של הגן
“