פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-04-28

הביטו בידי:
זרעי כוכבים.
הקשיבו-
כיצד הם יבשים ורוחשים.
לפתע, על קרקע קיץ-
יפלו,
יתפזרו,
ישברו-
ראו אורם הכסוף צורב
בחום ליל הערב.
 
מתחת כנפיים לא שלי
אשא אותם. כנפי עורב,
כנפי עקעק, כנפי שכינה...
 
כנפי אלה נשכחה- נרקבה.
ההיו אלו כרובים שנופצו?
או שמא בגידה בחדש?
 
האם מלכת לילה נשכחה?
האם איש מקש?
התבואה נאספה חבילות, חבילות...
בדם נשטפו השדות.
 
דם השקה את זרעי הכוכב,
ביחד יתערבבו ארגמן כסף וזהב-
כל וכול חוזר לאדמה,
ובקרוב,
כן, בקרוב, תתנפץ גם הדממה.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-04-16

אני זוכר שכתבתי בעבר שנורא רציתי ללכת לבומבמלה- ונורא הצטערתי שלא הצלחתי. מה נשתנה? העובדה שיש לי כיום חיים. בעבר רציתי ללכת כי שי רצה ללכת, ואנבל איתו- אבל כיום שאני קורא את הרשומה של שי על בומבמלה אני: פייר? פשוט מאוכזבת.

מקום מטונף של פריקים עם אוהלי גאווה וסדנאות יצירה בסיסיות של מיסטיקה בגרוש וחצי.

אז בשביל המיסטיקה? לא שווה לי ללכת.

בשביל המוסיקה? בבקשה. אני לא סובל מוסיקה ישראלית.

בשביל החבר`ה? אולי, אבל אני יכול לפגוש אותם במקום אחר ובזמן אחר.

בשביל החוויה? אני מעדיף חוויה במסעדה למשל. או חווית חנות-ספרים-יד-שניה-שאפשר-לנבור-בה-שעות.

אולי בשביל הקניות של כל מיני מוצרים מיסטיים או דברים מצמר אלפקה. אבל זהו, גם שם זה יקר יותר ולא שווה לי להוציא 300 שקל כרטיס כניסה עבור מוצרים מיוקרים.

ואולי אני צריך ללכת בשביל לגעת בטבע בצורה יותר אינטימית? בשביל זה יש לי גן ושדות פורחים ליד הבית. מדבר זה איכסה.

אולי אנשים יכולים לבוא ולומר לי באמת שמצבי גרוע, ושכמכשפה אני צריך לכבד יותר את הטבע, אבל אירועים כה זולים והמוניים הם באמת לא מעינייני

זה מזכיר לי במעט את הרשומה שקראתי היום, שחילקה בשתי משפטים את המאגיה “לטובה ורעה.” אני אפילו לא רוצה להתחיל להסביר למה זה בולשיט ולמה אי אפשר לעשות מכלי דבר טוב או רע.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-02-19

לא הייתה לי השראת כתיבה הרבה זמן. אני חושב שזה נובע מהעובדה שטוב לי. כשרע באה המוזה ומתחילה להתמזמז עם הדף, אבל כשטוב יש שתיקה מבעבעת. בעת שאני כותב את השורות האלו כבר החשק פג לו ונעלם לו… אבל למעשה יש לי אמירה ברשומה הזאת: אני מסתכל על עצמי לפעמים וממש מתפלא ממה שהפכתי להיות. זה לא קל להיות מכשף בידע שלי וברמה שלי בגיל 21 (ביוני 22) בלבד ובאופן כללי הנרקיסיזם שלי דורש תשומת לב וסקירה עצמית פעם בפעם. לפעמים אני מפרסם כאן פיסות מידע שונות על חיי- אבל כעת אני רוצה לרכז ולספר מה באמת קורה איתי ומי אני בעצם.

אז- הנה זה. (לכול המעוניין)

אני ארדן, אני בן 21 וגר בצפון, לומד מאגיה משחר הזמן- יש לי שתי משרתות אנרגטיות- האחת צינית וקרה והשנייה פרחונית וצחקנית, זה בערך מה שניתן לומר עליהן. אני בעיקרון אדם בעל ניגודים: מצד אחד אני מפונק להחריד ונוטה לשמור על העור שלי בקפדנות, רוחץ בחלב כשאפשר ואוכל מזון איכותי עד גורמה, ומצד שני בטירונות אוהלים במדבר התמודדתי מאוד יפה מבלי להתלונן על המצב העגום אפילו פעם אחת. אני מאוד מודע לעצמי ומחובר לעצמי- לא לוקח דבר כמובן מאליו (מה שמכעיס את אבא שלי מאוד, ואפילו את גיסי הצלחתי להוציא מכליו מידי פעם ככה) עד ממש לאחרונה היה לי קשר מצויין עם אימא שלי אבל לאחרונה מאז שהתחלתי לחיות כאוחצ`ה מוצהרת מחוץ לארון, היחסים קצת החמיצו. אני עובד בפרוייקט שמביא ילדים מתקשים באנגלית לבגרות, וכרגע יש לי חברים. זה מצב חדש יחסית ואפילו הם לא מודעים כמה. אני חי חיים קסומים למחצה. ווילה מדהימה עם נוף לכינרת, שוקולד יקר וכל מה שאני באמת רוצה וצריך.(ולהוסיף את המאגיה שלי לזה- בכלל מתכון לחיים מכושפים) אולי עוד ספרים לספריה המאגית הגדלה שלי- זה כל מה שאני רוצה.

חבל שמסתבר שהאושר שלי קצר מועד, כי הורי רוצים שאני אצא מהבית ועשה דברים אלו או אחרים או כמו ללמוד, לעבוד ושאר ירקות, אבל כל עוד אין לי לחצים או שום דבר אחר שיפריע אני נהנה בבועה הקטנה שלי. מצד אחד אני לא יכול להיות לגמרי אני (אבא שלי לא יודע על נטייתי המינית עדיין) ומצד שני כאשר אני אהיה עמוס בחומר ועבודות אני גם לא אהיה אני- אלא תמונה מרוחקת שלי. החופש הוא מושג יפה- מרחוק.

סיימתי צבא- הייתי מאבטח מתקנים שישב לילות שלמים ולא עשה כלום חוץ מאולי להזמין אוכל לבסיס, או לקרוא ספרות מאגית. (גם זה היה בעבור הורי.) אני יודע שאני עלול לאבד את האווירה הפסטורלית של הכלא שלי אם אלך כנגדם, אבל אולי זה יהיה הכרחי בסופו של דבר.

אני כוהן של האלה הקטה- אלה שהיא פטרונית המכשפות, אלה קרה ומחושבת שלא מרחמת על הטיפשים שהולכים בדרך הלא נכונה, ומלמדת את האדם לקבל את המצב כפי שהוא. מידי פעם בצורה מצומצמת מעניק שירותים מאגיים לקהילה. אני גם מלמד שני תלמידים מחוננים למידי את תורת המאגיה. הראשונה באה עם אש בליבה ומעט כשרון ואותה קיבלתי מיד.. לרוב אני מקבל תלמיד אחד בלבד לשנה שלמה, אבל השני היה כה מלא פונטנצייל שפשוט לא יכולתי לסרב לזכות ללמדו. ברבות הימים השני הפך להיות המאהב שלי. (ואולי אפילו הסוף שלי? ימים יגידו).

אז אני מכשף, הומו וגם פאגני. כמה דברים שיכולים להיות יוצאי דופן לאנשים אחרים אבל לי כה מוכרים שהפכו לשיגרה יחידה של חיי. לפעמים אני מנסה לתהות, איך זה לחיות בלי קשר ישיר לאלים? בלי לצאת מנקודת מוצא של כוח ולשנות את המציאות במגע יד. איך זה להרגיש מובל על ידי הגורל שלך בזמן שיש אנשים שתמיד יהיו יותר מוצלחים ממך כי הם בניגוד אליך מקשיבים לצרכים שלהם? איך אפשר לחיות בעולם הסואן של ימינו בלי להריח את היסמין הנחבא, בלי לעצור ולהעריך את צחותו הריחנית? אם ידעתי פעם, אז כבר שחכתי.

אני מודע לאשליות היומיום ועוטה אותן ומסיר אותן מרצוני האישי. הכל מחושב מראש, הכל הצגה שגם לה יש מקום. וגם לי יש מקום שאליו אני מודע היטב, לפיכך אני שייך לעולם הזה בדיוק כמו שאני לעולם לא אהיה חלק ממנו. וכך אני ארדן,

איש של ניגודים.

ארדן של הגן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-01-19

העולם האסטראלי- מישור הסלדרין- מושב האלה דורנא.

כל העגורים של האלה דורנא מתו. דמם השחיר את האגם. דמות שקופה למחצה ספק ריחפה וספק הלכה על המים. דורנא שלחה את השומרים שלה, כלאיים של עלף ועגור. שישה מהם התממשו כשהיא פרסה את ידיה מסביב לדמות, חוסמים את דרכה.

דורנא הופתעה מאוד, זה שנים שאף אחד לא ניסה לערער את אלוהותה. היא יושבת על כס הקסם העלפי כבר כמה אלפי שנים, אז נכון שהיא עכשיו זקנה עבת בשר ומשועממת, אבל כל מכשף עלפי שואב כוחו ממנה וממנה בלבד. היא אפילו דאגה לתת כוח נוסף לעיר הבירה אורת` שנאדלר שבמערב. כשהמכשף האהוב שלה וולנדריוס ביקש מתכון לרעל שהורג כוח מאגי היא בשמחה נעטרה לו. וחתיכת רעל זה היה. חבל שוולנדריוס מת. נו מילא, הוא לפחות הפך להיות אחד העגורים הקדושים שלי כמו שהובטח לו…

הדמות האפלה נראתה כאילו רקדה. היא החזיקה שני חרמשים אפלים. האחד זרח באור ברקת, והשני בנוגה אחלמה סגול. השומר הראשון קפץ עליה ציפורניו וטופריו שלופים. בואי נראה אותך מתמודדת עם זה! מגע השומרים שלי הורג כל חי. הדמות התחמקה מהמכה בזריזות והחדירה חרמש אחד תחת צלעות שומר העגור. דם כחול השפיץ והמכה ביקעה את השומר לשניים. חמישה נותרו. כולם ביחד התקיפו. הדמות פרסה את זרועותיה לרווחה כשהלהבים שלופים כלפי חוץ. הסיבוב שלה פצע את כל העגורים קשות וכרת לאחד מהם את שני ידיו. לבסוף היא נותרה לבד במערכה. המיקסם נמוג ממנה ודורנא הביטה בה בזוועה גוברת….

העולם האסטראלי- פונדק העץ הישנוני.

אנבל לגמה מן המשקה שלה וחייכה. הוא היה במרקם שמנת ובטעם מתקתק מריר וצבעו זהוב דבש חיוור. “מה זה?” היא שאלה את אלזבת`. “זה ארס עכבישים מעורב בשורש לענה. מאוד פופלארי עם המכשפות הצעירות היום. אני עדיין אומרת שאין כמו יין עלפי…” היא מלמלה והמשיכה לעבוד מתעלמת מאנבל.

“אז אני רוצה להבין”, אנבל אמרה לסינטדריה, סוחרת העבדים שמולה “שי… סליחה, שיוס הוא הרכוש החוקי שלך.” סינטדריה הנהנה בשיעמום והביטה לתוך המשקה שלה. “ואם אני רוצה אותו אני צריכה לשלם עליו?” סינטדריה תקעה באנבל מבט בוחן. “בהחלט.” אנבל שתקה לשתי דקות. “ואם אני לא אשלם עליו בקרוב הוא ימכר כרכיבים לשיקויים?” היא חייכה בצורה זאבית. הפעם אלזבת` שניקתה את העץ הזהוב ממנו הפונדק והדלפק היו עשויים ענתה “מדיאה לא לימדה אותך כמה כבדי אבירים יעילים בתור מעוררי תשוקה למינהם?” אראמיס- הזאב הלבן שלרגלי אנבל קם וזקף את אוזניו בעיניין. “אני יכול לקבל את השאריות?” “לא!” נזעקו אנבל וסינטדריה ביחד משתי סיבות שונות. אנבל אהבה את שי וסינטדריה לא רצתה להוריד את ערך העבד שבין כה וכה לא יכלה לעשות איתו דבר. ארגוט שלח מבט אומלל אל עידן. “מכשפות!” הוא שיהק. “רק על הלחשים שלהן הן חושבות ועל איך לספק את היצר הזה שלהם לקסם. והכל אשמתנו אתה יודע…” החיוך של אלזבת` לא נרעד אפילו כשהיא הסבה את תשומת ליבה אליו. שריעת ודיינהיר גם הן הפסיקו את השיחה בניהן להקשיב. “ואיך זה בדיוק שהבחירה שלי ללימודים המאגיים קשורה למין הגברי?”

“אה, והתשובה לזה טמונה בעבודה שלא נתנו לך מספיק כוח. בין אם זה בשילטון או במשפחה. היית צריכה להוכיח את עצמך ובגלל זה נדחפת לאמנויות האפלות.” השיער הנחושתי של אלזבת` כמעט רשף כשהיא ענתה בקרירות של נציב קרח. “מאגיה היא לא כאן בשביל כוח או נוחות. הגברים תמיד חושבים בתצורות של כסף, חופש וכדומה. אני תמיד חשתי את האש האפלה בוערת בתוכי. זה היה צורך שהייתי צריכה לממש ומימשתי אותו.” שריעת פנתה אליה בחיוך ירח צר: “ואני מניחה שהאהבה שלך לתפוחים מורעלים והשימוש הלא יאות שלך במראה מאגית נבעו מצורך אחר?” כולם צחקו. אפילו קולה המתובל קלות במבטא של סינטדריה הצטרף לצחוק הקולקטיבי הזה.

אחרי הפוגת הצחוק עידן חשב על רעיון. “סינטדריה, אני מציע סחר-חליפין.”

סינטדריה חבשה בין רגע את הפנים העיסקיות שלה. “ומה תרצה להחליף בעבד המוצלח הזה?” עידן פשפש בכיסיו והוציא מגילה ממשי עליה מצוייר אורן שדרכו זורח הירח, שמצא ביער הזכוכית. העין העיסקית של סינטדריה לא הטעתה אותה. זו יצירת אמנות מן המעלה הראשונה. היא שווה פי שלושים לפחות משווי העבד. “אני לא יודעת…” היא אמרה כשהיא מנסה להוציא כמה אגורות נוספות מעידן. “טוב נו שיכנעת אותי, אבל שתדע שאני עוד אפרוש מן העסקים האלו עם לב כזה רך!”

כמובן שאבוני לא שמעה את כל זה. אבוני הייתה טרודה בעיניינים משל עצמה. מולה עמד גמד נאה, בעל עור כהה ועיניים כהות הוא היה שמנמן בצורה מושכת אבל מוזנח מהדרך הארוכה שהוא עבר להגיע לפונדק הזה. זה הזכיר לה את מנוסתה שלה- היא הייתה רעבה ומיובשת, בעלת בגדים קרועים ובלי שום אגורה. כשאלזבת` לקחה אותה לעזרה בפונדק. היה להן כמה דברים במשותף, שתיהן מלכות שגורשו, ויום אחד אלזבת` שמעה את אבוני שרה כאשר קירצפה את הדלפק… אבל אין זמן לזה. היא חייבת להתמקד בעכשיו ולא בעבר.

הוא היה נאה מאוד ונדמה לה הייתה שהיא זיהתה אותו מאחד הנשפים שהמלך דוהא ערך. היא פישפשה בזיכרונה לנסות להצמיד שם לפנים שמולה עד שהוא עלה כמו באוב… דבון.

“הוד מעלתך, גבירתי את חייבת לבוא עימי חזרה!”

אבוני שלחה בצורה מוכנית את ידה אל הגרזן שהיא מחביאה בתוך בגדיה….

העולם האסטראלי- מישור הסלדרין- מושב האלה דורנא.

“לא הכל אבוד דורנא.” אמרה הדמות בקול קיסרי. הדמות לבשה שמלה משיית ושחורה ושיערה היה קלוע לצמות זעירות ומורם לאחור. “אני עדיין יכולה להשיב כל מה שאת איבדת כאן. דעי שזה המחיר שאת משלמת על כך שהיה לך יד בהרעלת הבת שלי.”

הקטה הרימה גופה של אחד השומרים ודורנא פרצה בבכי. “כן, אני יודעת איך זה מרגיש כשהילדים שלך נלקחים ממך. אבל את צריכה לזכור שאני אלת הלידה מחדש בנוסף להכל. אם נסדר את ה..קונפליקט פה כראוי את עשויה לקבל חלק מהם בחזרה.” בכייה של דורנא גבר.

“את יודעת שבעולם האנשים בעבר צדו את הבנות שלי?” הקטה כרעה והתיישבה באלגנטיות על האגם לצד דורנא. “בתחילה זה היה עידן של זהב. הבנות שלי הביאו ריפוי לאנשים ושמרו על איזון כה עדין שהיה אפשר לחרוט את הסוד שלו על טבלאת אמרלד אחת ויחידה, ולשנות את העולם רק מלדעת את אותן מילים. ואז הם באו, בשריונות ברזל ושינאה. הם אלו שהבריחו את העלפים מעולם האנשים. זה היה טוב ורע לאנשים… אולי… אני לא יכולה לדעת מה היה יכול להיות, אבל זה קרה ואי אפשר לשנות את הגורל. אותם אנשים הרגו את המכשפות שלי. הפכתי להיות מאלה עדינה שאחראית על ההרמוניה למגנה אכזרית. לא הייתה לי ברירה. עד היום אני מנחילה לילדות שלי את העיקרון הזה, לפעמים כל הכוח שבעולם לא ישנה את מה שצריך להיות.”

דורנא הנהנה וניגבה את הדמעות שלה.

“אני צריכה את הנוגדן לרעל.” דורנא הנהנה בהסכמה. הפעם בצורה יותר חדה. תיבה שטוחה מעץ כהה הופיעה בברק כחול מהאוויר. משם שלפה דורנא מגילה דקה, אחת מבין רבות ושברה ממנה את החותם והגישה אותה להקטה.

הקטה בתנועה מלכותית וזורמת פרסה את המגילה שלפניה.

“קרן של חד-קרן, ניתן להשגה”. זה כנראה מה שמנטרל את האפקט היותר פיסי של הרעל…

“אבקת גביש אמברט כחול גם ניתן להשיג בהרים. ויש לי את זה קרוב אלי…” משחזר כוח מאגי די יעיל. איך אני לא חשבתי על זה קודם? והוא גם עוזר לתעל אנרגיה ולשבור חסימות.

“והרכיב השלישי הוא לא בעייתי כלל. דמעה של אדם שמאוהב בקורבן ההרעלה.” עידן ממש פה.

הקטה העלימה את המגילה לתוך האוויר בעשן אדמדם. “אני מחזירה לך את כל ילדיך מלבד שניים, זכר לעובדה שאין עליך להוות איום על ילדותיי.” דורנא התחננה. שניים מילדיה שאבדו לה הם אסון נורא מידי עבורה לשאת. הקטה שקלה את הבקשה שלה זמן רב.

“אני אקח רק אחד אם כך. אבל בתמורה לזה,

אני רוצה שתשחררי את ג`אדיס.”

דורנא שמה את כף ידה השמנה בעלת האצבעות הסדוקות על פיה.

“את מטורפת? בפעם האחרונה שג`אדיס הייתה חופשייה הבריאה כולה הייתה בסכנה… הקסם שלה בלבד הכה בארצות…”

המשך בפרק הבא…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-12-24

הם תמיד ריתקו אותי למרות שאלו הלחשים שבגללם יצא לכישוף השם הרע האמיתי שלו. לא קללות, לא לחשי אהבה מדממים, אלא לחשים של שליטה- לחשים שאנשים הטילו על אחרים כדי לשלוט בפעולותיהם וברצונם. בכל ספר רציני של מאגיה (שאינו וויקאני או שוחר שלום במיוחד) בין כישופי הנזק לכישופי היופי יש לפחות איזה שניים כאלו “מתחבאים” בין המילים. למה מתחבאים? הם צריכים. חוץ מזה שהם הלחשים היותר בזויים בעולם המאגיה הם מעידים על אמת היסטורית. אבל לזה אגיע מאוחר יותר.

בעיירה נרלוק בפורבאנס שעטה חיה נוראה. זה היה הטאראסק הטאראסק הוא כמו דרקון, עם שש רגלי דוב איימתניות, גוף בגודל של שור גדול שמכוסה בשריון דומה לזה של צב עם דורבנות. השריון מכסה את כל גופו וזנבו מסתיים בעוקץ של עקרב. ראשו הוא ראש אריה, אוזניו אוזני סוס, ופניו- איש זקן וממורמר. איבדתם את הקשר לדימיון? גלריית התמונות שאספתי לשירותיכם.

אותו “דרקון” זרע הרס באוכלוסיית פרובאנס. המלך של נרלוק שלח את אביריו להרוג את החיה הנוראה שאכלה כל מה שנראה לעין. כולם נכשלו, עד שנערה בשם מרתה (יותר מאוחר מרתה הקדושה) הצליחה על ידי מזמורים ותפילות לאלף את החיה האיימתנית. תושבי נרלוק הנרגשים התקיפו את החיה שנרצחה ללא כל התנגדות. רק אחרי מותה הם התחרטו, ורבים מהם נמשחו לנצרות על ידי מרתה עצמה.

כמכשפה זה מעניין אותי כקליפת השום מאין מרתה שלפה את המקור לכוח לאלף את החיה הנוראה. זה יכול להיות אמונתה בצלוב, במוחמד, ביהוה או אפילו בקרישנה. אין כוח עדיף על פני האחר. על ידי כוחה האישי היא הצליחה לשלוט בחיה שהטילה טרור על כל חבל פרובאנס. כמה כוח יהיה ללחש דומה על אדם אחד במשק בית שמסרב להפסיק לשתות או להכות את אישתו? כמה כוח נוסף כדי לשלוט בפוליטיקאים, רופאים או אפילו בעלי ממון? לא הרבה. מרתה הייתה אישה אחת עם אמונה. אני מכשפה. אני יכול לעשות הרבה יותר מזה. ועשיתי…

הייתה תקופה שהמאגיה שלטה בחיי. כל מי שלא הסכים כושף להסכים. כל מי שהיה רע אלי נישק את רגלי. החלטתי לסדר את העולם לשביעות רצוני. התקופה הזאת מאחורי ממזמן- כבר שנים רבות, אבל את הכוח של לחשי השליטה מאוד קל לנצל אותו למטרות אנוכיות ושליליות. גיליתי באותה תקופה שאין באמת דבר שלילי או אנוכי. יש רק כוח והאנשים שמשתמשים בו. אבל גם גיליתי שנתינה של דבר מבלי רצון אמיתי של הנותן היא חלולה. היום לפני שאני מטיל לחש שליטה קל שבקלים אני חושב אלף פעם אם זה המקום המתאים. האם אני מרפא או משאיר חלל במקום שפעם היה רצון.

אני חייב להודות שהפגישה הראשונה שלי עם הטאראסק הייתה בעולם משחקי התפקידים. שי סיפר לי עליו, אבל אני קראתי עליו לעומק. הדמות שם מאוד שונה מהדבר שמרתה הקדושה הייתה צריכה להתמודד איתו. הטאראסק של משחקי התפקידים היה עונש מהאלים הקדמונים על כל מה שטבעי. הטאראסק של מרתה היה ילדם של האלים הישנים. ילדם של ליוויתן או ים או תיאמת ביחד עם הפיניקס. עד היום החיה המיתולוגית, הדרקון של נארלוק נמצא בסימלה של העיר טארסקון.

אז למה לחשי השליטה כה מתחבאים ומתביישים? למה דווקא במאגיה ה”גבוהה” והקבלית קשה (עד בלתי אפשרי) למצוא אותם? התשובה לזאת טמונה גם באגדה של מרתה- מרתה הייתה רק אישה. לחשי השליטה נוצרו בעבר על ידי החלשים: הנשים, העבדים, אלו שבמעמד הנמוך- אלו שכל מילה מהאדון שלהם חרצה את גורלם. הלחשים נוצרו מתוך צורך ולא מתוך גחמת שווא ילדותית. עד היום בוודון, לחשי השליטה הקלאסיים קוראים למרתה הקדושה. נר מיוחד מודלק עבורה כדי לבסס לחשי שליטה.

כן כן, יקירי שמעתם את האמת. לאנשים בעלי כוח אין צורך בלחשי שליטה. למה לשחק עם שורש קאלאמוס שאתה יכול לקנות את ההשפעה הדרושה על האנשים המסויימים? למה להדליק נר למרתה כשאתה עצמאי וגורלך בידך? ייתכן שלחשי שליטה נמצאים לגמרי מחוץ לפילוסופיה הקבלית- ייתכן שבגלל החיבור עם האלוהות אותם אנשים לא נזקקים יותר ללחשים של שליטה- ייתכן שהם בעצם האליטה הרוחנית והשליטה באה בקלות יחסית ולכן רק נגיעה של הלחשים האלו נכנסו פנימה- למשל לחשים שמגבירים כריזמה ויכולת דיבור מול אנשים.

לעומת זאת יש את הדתות האחרות עם המאגיה שלהן, לדוגמה, המאגיה של הוודון: כוח ושליטה היו חסרים בגלל מסורות העבדות. בתקופות בהן אימך יכולה להמכר כרכוש לשכן, או אחותך כזונה למאהב לבן, הייתה חולשה. ועכשיו? יש כוח. השמנים והצמחים בהם השתמשו בוודון בעלי תיעוד ומקור שמאפשר למקם אותם עד תקופת מצרים העתיקה- שם הם מופיעים בפאפירוסים שמתעדים שימוש זהה. נכון, לא כל מה שישן טוב, אבל הצמחים האלו הוכיחו את עצמם שוב ושוב.

שורש של שוש או ליקוריץ (Glycyrrhiza glabra) ושל קאלאמוס (Acorus calamus) שימשו עם רוב המרקחות הבסיסיות. אומרים שכל אחד מהצמחים הוא אידיאלי לכישופי שליטה אבל תערובת של שניהם מגבירה את כוח התערובת פי עשרה(לפי מארי לאבו- מייסדת דת הוודון). צמחים נוספים שמשמשים כנלווים לאלו, הם ברגמוט, שנותן ניחוח כלכלי לשליטה- ווטיבר שמעניק יותר שליטה מינית לגבר או שורש ג`ון הכובש שעוזר בהצלחה הכללית של אותם צמחים. מעבר לזה מתואר שיש להשרות את הצמחים בשמן: שמן תינוקות או קיק למטרות “שליליות” ושמן שקדים או חוחובה למטרות יותר חיוביות. לפעמים מספיק למשוח תמונה של אדם בשמן, או להתיז כמה טיפות על נעליו, או אפילו למרוח על ידית של דלת שאותו אדם יסובב. הכל מספיק כדי לקבל שליטה מלאה עליו. כמובן שהכנת התירכובות לא יעזור לאלו שאין להם הכשרה מאגית. לעיתים וויסטריה נוספת עבור כוח נוסף לאישה- וגם מור עבור ניחוח של קדושה מרוחקת…

יש לחש נוסף שעוזר ליצור רושם טוב ושיכנוע באנשים- בצבע בד כחול אינדיגו להשרות מעט זרעי כוסבר, קאלאמוס ושוש. אחרי שבוע לצבוע פריט לבוש שילבש רק עבור המטרות הנ”ל.

בקיצור, שליטה זה כוח, אבל גם כוח יכול להיות החולשה העיקרית של האדם. הטאראסק היה רב עוצמה- ובמה היה כוחו כאשר אנשי נארלוק הרגו אותו?

ארדן,

של הגן.