פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-30
All posts by Lobo On Behalf of Arden Keren
הכד ולא יוצרו- סיפור פאגני עבור התשעה באב
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-23
ברגע אחד, טיפה מכל אור המקדשים, אור המדורות, המחתות והפולחנים, רמץ זעיר ריחף כלפי מעלה, מעלה מבלי שבני האדם אפילו ישימו לב. בגובה סביר מעל אותה ספירה, האורות הפכו לאחד. כדור אור בצבעי להבה, שמצד אחד זורח באור יקרות אבל מצד שני גם קר מאוד, טהור מאוד. אותו כדור אש עבר את ספירת יסוד ביעף, התעכב להסתכל רגע בספירת תפארת התרומם מעל דעת האתרית ולא נשתהה להסתכל באור של כתר. לא. הוא הלך למקור רחוק אף יותר…
הוא האיר את האין באורו, לא התרשם במיוחד מהאין סוף, והגיע להיכל המיוחל. אין סוף אור. כדור האש שינה צורה. למעשה כדור האש הפך להיות גברת בעלת שמלת זעפרן צבועה, שיער שחור בעל כיסוי נוצץ, וסנדלי כסף הזורחים באור הכוכבים מסביב.
“לכי מכאן, אינך רצויה כאן, יום אחד כולם יכחדו, בדיוק כמוך.” אמר קול גברי ורועם. האלה ציקצקה בלשונה. “לולי אסטריה, אלת הכוכב הייתה אימי, ייתכן שלא הייתי יכולה לכבד אותך בביקור הזה. אבל לצערך היא הייתה לפניך ויותר חשוב, אני הייתי לפניך. לפיכך לנסות לנטול ממני את הכוכבים בדמי, זה כמו ליטול ממך את המלכות על הארץ.
כן, אני מודעת לכך שאתה מנסה להכחיד את האלים הישנים, ואני חושבת שאני גם מבינה למה.”
האל שלחליפין היה סב זקן ומרוגז ולפעמים חסר צורה לחלוטין קם מכס הזהב שלו והתקרב אליה.
“איך גילית?” צחוק האלה היה פעמון רועם ומושלם בהיכל שבו רחשו רק כרובים ומלאכים אשר התרחקו מאורה הקריר.
“זה היה ברור. הפקודות שנתת להם, זה היה סוג של עידן חדש, אתה צוחק עלי? “לא תרצח” כאילו שזה ימנע מהם לרצוח.”
“אני רק…” הוא פתח
“אתה רק מנסה לגרום להם להיות אנשים יותר טובים. אתה גם צודק. עידן של אלים קטנוניים ומלאי נקמה תם. במיוחד אחרי כל הבגידות המטופשות של זאוס. הידעת, אני זקנה אף ממנו.”
גופו השרירי של האל הזקן נרפה על הכס. הקשות סנדליה של האלה האפלה הדהדו כאשר היא התקרבה לכס.
“אתה יודע למה אני כאן?” היא שאלה במעט לעג.
“זה לא מעניין אותי” ענה. צחוק הפעמונים שלה הדהד שוב בעולם. גבריאל שלף את חרבו הלוהבת אשר במחוות אגב מן האלה החרב התפוררה בידו לגושים שחורים.
“אתה רוצה לומר לי שאתה מעל החוקים שאתה בעצמך הצבת? “כבד את אביך ואת אימך” במקרה זה את אימך. אני זקנה ממך ואני אקבל את הכבוד הראוי. אני כאן כי אני פורופורס, נושאת את הלפידים ואתה יודע מה זה אומר. אני כאן להנחות ולייעץ. זאוס עצמו התייעץ בי, ואתה יכול להחשיב עצמך לבר מזל…”
“זאוס מת” הוא הפטיר. “זה לא נכון, כי שמו ימלא את ספרי ההיסטוריה בזמן שאתה אפילו לא מגלה לבני התמותה את שימך שלך. אני זוכרת שהיית שד מדברי שאחראי על מלחמה והרג, הגעת רחוק מאוד, ובכל זאת, בני עמך נלחמים כל העת. אפילו רגע של שקט אין להם, ואני החלטתי שהגיע הזמן שתשמע לעצתי. ולכן אני כאן.” היא זימנה למציאות כס כסוף התיישבה וניגבה אבק יהלומים קוסמי משמלתה.
“הבעיה המרכזית של בני עמך היא, שהם מתמקדים בתמונה, בפולחן ולא במה שיש לך ללמד אותם. איכפת להם מהכד אבל לא מיוצרו. הבט.
אור פיות קר עזב את אצבעות האלה ונפרס למראה כסופה מול שניהם. זוג מקדשים, יפים נפרשו מולם, פולחן וכוהנים. “אתה מבין שהם לא עוזבים ולא נלחמים כדי לא לפגוע במבנה כן? עמים אחרים שולטים בהם באמצעות המקדשים המגוחכים והמצוירים-ייתר-על-המידה האלו. הם שומרים על החזות החיצונית ולא על האמונה הפנימית.” האלה סיימה ואור הפיות התפוגג.
“זה באמת בעיה” האל גירד את זקנו
“ראה איך זאת אצלי.” האלה זימנה בעדינות אור פיות נוסף בדמות מראה. נראתה שם אישה ענוגה וצעירה שקרעה במהירות קליפת עץ לבנה ועם סכין מעצם חרטה עליו סמלים, בעודה דומעת.
“היא מכינה קמיע עבור אהובה. הוא חייל והולך להלחם במלחמה.” האישה הצעירה הגניבה את הקמיע בין חפצי בן זוגה בעודה מתנה אהבים עימו.
“אני לא אוהב כשפים” סינן האל בין שיניו. האלה צחקה. “ברור שלא. זה אחד התחומים היחידים שבאים עדיין מהבטן כמו שאגה או רעב, אתה יותר מחושב מזה.” היא טוותה חזיון נוסף של מלומד רומי המעתיק לחש אל טבלת עופרת. “האיש הזה למד במשך חמש-עשרה שנה לכתוב קמיעות כראוי לפי התבניות של הפילוסופים והמכשפים לפניו, ואפילו המאגים הפרסים. כרגע הוא כותב קללה משתקת.” החיזיון השני נעלם. “למי לדעתך הלחש יעבוד יותר טוב?”
“למי שהתכוון אליו יותר והעניק יותר אנרגיה ביצירתו, האהבה של האישה הצעירה חזקה פי כמה מידענותו של אותו צעיר. הקמיע שלה יהיה רב עוצמה יותר לבטח”
“חד אבחנה מצידך. הכוח הוא לא בחומרים אלא בכוונה. הכוח הוא לא בבתי המקדש אלא בלבבות האנשים. הם שכחו את זה. וראה כיצד שנאה ריקה משמידה בהם, אותו עם נבחר שבירכת מכל העמים.”
האל חכך בדעתו בשתיקה במשך שעה ארוכה.
“אני רוצה להזכיר לך למה אני עוזרת לך. בעיני אתה עדיין אותו אל מלחמה צעיר מהמדבר. אותה אנרגיה גברית שמתה והתגלגלה מחדש בגוף הזה. זכור את שאול, כשהכזבת אותו הוא רץ לאחת המכשפות שלי, וכעסך עליו היה כה נורא שהשלטת חורבן על כל העם שאהבת. זכור את איזבל הכוהנת אשר נישאה לאחאב, זכור את יופיה השמימי כאשר נפלה מהמרפסת. זכור את הדמות שיצרת למען עמך כדי שילמד ממנו. את שלמה אשר דיבר עם יצירתך החיה- כאילו היית אתה, גם חטאו הייתה “עבודה זרה” אחרי כל הקליפות והאשליות. זכור את אחותי האשרה אשר מקדשה היה כל עץ רענן ולא כלוא בהיכלות רמים וטחובים, ויותר מהכל, זכור את זה!” חזיון אחרון נוצר, הזמן היה אלף שנה ויותר לאחר הפגישה בין האלים השונים- פני האל החווירו.
בשנת 586 לפני הספירה בית המקדש הראשון נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל. בשנת 70 לספירה בית המקדש השני הושמד על ידי צבאות רומי. העם היהודי מעולם לא החלים ממכות אלו, ובאמת לא הבין איך אלוהים נטש את המבנים המקודשים באותו יום. עד עצם היום הזה הקיר החיצוני היחיד ששרד הפך למרכז פולחני- ואגדות על שנאת חינם נרקמו כדי להסביר כיצד האל משמיד את מרכזי הפולחן שלו. העם היהודי היה חזק מספיק כדי להקים מדינה דמוקרטית למחצה בארץ שנגזלה ממנו פעמים רבות. הם עדיין נלחמים עליה עד עצם היום הזה, כהבטחת האל “כל דור ודור יקומו עליו להורגו” האלה האפלה השאירה מתנות מיוחדות. אם מישהו יעלה על פסגת הר הזיתים רגע לפני השחר, ויביט באור הראשון שנוגע בהר הבית, הוא יראה לא את המסגדים המעטרים אותו היום אלא לרגע קט את המקדש שקישט את המקום בעבר.
החיזיון האחרון לא עזב את האל היהודי מעולם, הוא השתמר בהיכל האין סוף אור במחווה לאלה אשר האירה את עיניו לקשיות ליבו שלו. בחזיון יש מעגל של נשים וגברים ששרים לחש ענוג לאלה האפלה בשנת 2007…
אשת החתול
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-21
שבוע בארץ הפיות
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-20
למחרת בבוקר נסענו לאבי ברמלה. היה חם, אבל לא היה לח, במנוף יד רמזורים שינו צבע מאדום לירוק הדרך החליקה תחת גלגלינו, והגעתי לאבי. לאחר הטקס המייגע נכנסתי לביקור. הוא העניק לי תיק מצמר אלפקה, ססגוני ומשוגע, והבהרתי לו שזו הפעם האחרונה שאני נוסע כה רחוק לראות אותו. יצאתי לאחר ביקור של רבע שעה. איבדנו את דרכנו בדרכים- נסענו לסטונאייג` ברמת גן והגענו רק שעה לפני הסגירה (יום שישי החנות נסגרת בשתיים בצהריים) הכנסתי חתיכות של רוזקווארץ יקר, כלצית אדומה וירוקה אחד מהקרנליאנים הענקיים שהם הביאו… אחרי מזדנבת ידידה נוספת, חדשה שירשתי. אני מעניק לה מידע בנוגע לאבנים, לילי מגיעה, קונה לעצמה גם כמה אבנים נוספות ולקופה. אנבל מתגאה בשתי וולפי סטונס חדשות (רוצים לדעת אילו? תשאלו אותה) בשאר שלל נאה. לאחר מכן הלכנו לסושי שהתארך לשלוש שעות כי חיכינו לשי שחילל את המזבח של בת זוגתו וגנב לה את הgoddess effigy שהייתה גביש אמטיסט מלוטש. הסושי היה נחמד (תזכרו אותו, זה סממן לשבוע הקרוב)
ואז היה המפגש. מצאנו את המקום- בגני יהושוע ליד הירקון… מקום מזעזע. מסתבר שאדם שנתן את המפה (ושברח מהמפגש לאחר חמש דקות שלמות) אפילו סימן את מיקום הפדופילים נכונה. הגיעו אנשים לאט לאט, ואני החלפתי בגדים למשהו יותר חגיגי ונוח. לצערי חלק לא נהנו מהמפגש. אני מבין שלא כולם יכולים לאהוב את כולם, ואני מבין שיש כאלו הנעלבים מדברי אחרים, אבל חשתי כמעיין פגיעה אישית וצורבת, שהשליכו את כל האחריות עלי לגבי משהו שמישהו אחר אמר. זה המפגש הראשון שאני אירגנתי לבד- נכון שדאגתי שאנשים יעשו דברים אבל סך הכל אני זה שאירגנתי הכל ביחד. זה מפגש הפורום שלי וחבל שאנשים הולכים מרחקים עצומים כדי להרוס. אבל אני התגברתי כבר על זה.
המפגש החברתי כלל הצגה עצמית- (שנגררה למונטי פייטון) והחלטה על קורבן משותף. לילי נעלמה בדרך וכבר חששתי שהפדופילים חטפו אותה. היא ציינה לאחר מכן שהיא יכולה לבעוט אבל העובדה שפלאפון שלה היה סגור בזמן שהיא חיפשה את אהובה היקר הדאיגה גם אותי וגם אותה. היא נמצאה בסוף, המרחק בינהם נוצר בגלל דיס-אינפורמציה. אחרי ההצגה העצמית היה טקס הודיה להקטה שאלון ערך. אלון יצר מעגל מקסים עם הנרות שאני וכמה מחברי הפורום הביאו וקרא להקטה. הקריאה הייתה אלגנטית פשוטה וחודרת לבבות. ממש במקום. לאחר מכן טל ערכה מעגל מקסים של הסרת חסימות וריפוי הילה. הוא היה יכול להיות מושלם אם היא הייתה מעבירה מידע על שימוש בקריסטלים לפני התחלתו ואם מישהו לא היה מדבר בפלאפון במהלכו וקופץ החוצה כדי להגיד להם שלום תוך כדי שבירתו המוחלטת של המעגל, זה היה אפילו יותר מושלם. בעע. לבסוף העברתי בזריזות (ייתר! אני מודע לכך!) טראנס העצמה אישית עם קטורת המכילה כמויות שוות של אניס, לוונדר עלי וורדים לבנים ולבונה- וריח הקטורת האורגנית של אלון, מרווה אינדיאנית מילא את האוויר מסביב. כולם נכנסו למעגל (חוץ מראידהו שהתעלף מעייפות מחוצה לו…) והעברתי טראנס העצמה אישית עם סמלים ומפתחות שאנשים יכולים להשתמש בהם לאחר מכן. המפגש הרשמי תם. אנשים הלכו להם… לבסוף נותרתי עם לירן לבד ודיברנו על דברים שאני זוכר מהקורס של רינה, ושאר סיפורים. כשאני ואנבל הגענו לאוטו (בקושי, חששנו גם שהוא נגנב בהתחלה) כבר היה אחרי חצות. הגענו לבייתי והיא הלכה לישון בחדרי לידי מכיוון שאחותי התכוונה להגיע בשבת בבוקר ולהיות בחדרה עם הילדים. הלילה הזה לא ישנו הרבה.
הימים הבאים עברו עלינו בהכנת ואכילת סושי, צפייה באווטר וטיהור באמצעות עשן ושיקויים שונים. ביום שני החלטנו לערוך את המסע לנצרת ודליית אל כרמל כדי לרכוש שכיות חמדה כגון בקבוקונים וקופסאות בדליה, וחומרים מאגיים בנצרת.



הסבר קצר, בעבר הרפואה העממית והכישוף הארץ-ישראלי היו אפופים זה בזה- והיו חנויות רפואה עממית הנקרא חנויות עיטרין. בחנויות היה אפשר לרכוש לצד תבלינים וקיטניות חומר כמו אלום המשמש בישראל להסרת עין הרע (נקרא גם שבא, שב וכו`..) ועד דברים אקזוטיים יותר כמו עצמות זאב שהושאלו למטופל במחלה כרונית, והוחזרו אחרי ההחלמה כסגולה לריפוי מואץ. כיום לאחר בוא הרפואה המודרנית ופריחת הרפואה המשלימה רק קומץ של חנויות כאלו נותרו במקומות מרכזיים ונידחים שונים ברחבי הארץ. אחד מהן היא החנות של נגי`ם נאבלוסי בשוק בעיר העתיקה בנצרת. שם קניתי לבונה, נרות שהם שיירים ממה שהכנסייה מייצרת לעצמה, לטאה משוטחת, ענבר אפור, מור, קמומיל המיובש בבית, גדעה מצוייה, תמצית קמפור, חרדל שחור ובנזואין. הוא ניסה לרמות אותנו ולמכור לנו דברים שהם אינם מה שהם באמת אבל רמת הזיהוי שלי אפשרה לדעת מה הוא הדבר המקורי ומה לא. נשאתי בידי ספר המכיל את שמות הצמחים והחומרים בעברית ובערבית כדי שאוכל לתאר את מטרתי. משם הלכנו להוציא כסף, ועברנו לדלית אל כרמל, שם קניתי את הבקבוקים מן הזכוכית המצרית שאני אוהב כ”כ. אנבל מצאה מתנה לידידה- בובת פיה ירוקה. נכנסנו לחנויות המחזיקות עתיקות ושאר מזכרות תיירים. בחרתי לבסוף ארבעה בקבוקים מזכוכית מצרית ושניים העשויים מזכוכית שעברה טיפול בחול שיצר דוגמאות שחורות ולבנות על פיהם, ולקחתי מזלף ארומטי. זה מעיין בקבוק עם צוואר ארוך ששמים בו נוזל רייחני שניתן להזליף אותו מארבעת החורים בחלקו העליון. מקסים. בחנות האחרונה גיליתי שהפלאפון שלי נעלם, חיפשנו במהירות בין החנויות עד שהגענו למסעדה נחמדה בה אכלנו קודם לכן, הפלאפון שלי היה שם. הוא נלקח חזרה על ידי- ונסענו חזרה הבייתה לצלילי jesus christ-super star

עבדנו על הפנטכלים ממסורת פיירי,פתחנו צ`אקרות חסומות וטיהרנו וטיהרנו… ולבסוף לא יצא המידנייט מרגריטס וללכת לחוף הים, אבל אני מרוצה בכל זאת כי את הדברים ההכרחיים עשינו בכל מקרה. עשינו גם סיבוב בטבריה ואספנו חומרים לסושי בשביל אנבל, וגם צ`ופ סטיקס רב פעמיים. במקרה מצאנו גם נרות מדהימים, אבל רק במקרה. היא הלכה אתמול, ורק היום הספקתי לסדר את מחשבותי וחדרי מהבלגן. גם השתלטתי על פורום מדיטציה שפרח מבחינת עלבונות אישיים בזמן ששהיתי בעיסוקים אחרים. כן הייתי בו כל יום, אבל לא זמן מספיק כדי להשליט את הסדר הרצוי בו.
בתמונות- לפי הסדר, שורה ראשונה שמאל לימין- בקבוקים עם עבודת חול, ענבר אפור ספוג בשעווה ובקבוקים מזכוכית מצרית. שורה שניה, חומט רפואי מיובש ומשוטח, בקבוקונים מצרים על רקע השולחן שלי.
היה נהדר, ומסעיר ועמוס. אשמח לחזור על זה שנית (רק בלי הפשלות המאגיות וההרעלה)
ארדן.
סוף עידן הבידוד
פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-07-10
ואז היו לימודים, ואז היו מבחנים ואז הייתה עבודה ועכשיו זה נגמר. נגמר הזמן שבו אני מרוחק מחבריי. בקושי הצלחתי לדחוס לחיי את הקורס של רינה אור וצל, וגם אז, היו לי שם מעט מאוד חברים אישיים (שמחוץ למעגל המכרים הפאגנים) ובתחילה חשתי גם ניכור, אבל למדתי להעריך חבר קרוב שאני רואה אותו על בסיס שבועי. צמחה כמיהה ונעלמה. ועכשיו אני פחות או יותר שלם אחרי תקופה מאוד מאוד ארוכה של החלמה ואבל.
ביום חמישי זה, אני מובטל שוב. אני כמעט מברך את החופש אשר מלטף את פני בנוצות לבנות וצחות של אוויר והחלטה חופשית. התחלתי לנהל את פורום מדיטציה בתפוז. הכרתי חלק מהגולשים שם לפני שנכנסתי לפורום, חלק מהם אנשים שאני מכיר מתחילת גלישתי בתפוז ואני זוכר אותם כנחמדים ואנשים טובים באופן כללי, ואולם חלק הם טרולים ואחד אפילו נחסם בפורום מאגיה שלי בעבר אחרי טירלול של חודשים. המנהל הקודם לא יצר תקנון לפורום והפורום הזה התנהל על גלי סערות של ריבים שטותיים על מסורות ואגו. כל האנשים שאינם בפורום אמרו פה אחד שהם מצפים מפורום מדיטציה שיכיל אנשים רגועים שמדברים על תובנות רוחניות ולא יורדים לחייהם אחד של השני. נאלצתי למחוק, ואפילו נאלצתי לחסום. אני שונא את זה, אבל ככה זה.
יום שישי זה אני הולך לאבי הנמצא באזור רמלה, להביא לו בגדים וכסף, לקבל ממנו מתנת יומולדת מיסתורית, ללכת לסטונאייג` ולקנות אבנים שאזלו לי, ללכת לים ולמפגש פורום מאגיה, שיהיה ממש חוויה אגב, כי אני מלווה כל היום הזה באחת הנשים שאני יותר מעריך בעולם הזה, ואחות ליבי. אני מאמין באמת ובתמים שכל החברים שלי יהיו במפגש הזה. כולם, בלי יוצא מן הכלל. זה משמח אותי מאוד כי מזמן לא הייתי מוקף באנשים שאני בחרתי- אלא במה שהנסיבות בחרו עבורי. חלק מן האנשים אפגוש אותם פעם ראשונה מהפורום, וחלק אני מכיר על בסיס אישי פחות או יותר.
אני דואג שיהיה לי בבית מספיק וודקה, מספיק טריפל סק ולימונים. אני עורך ערב מרגריטות עם אותה ידידה שתבוא כנראה לשבוע שלם. רכשתי כמות גדולה של קונוסים של קטורת איכותית. המשלוח היה מופרז, מוגזם ואיום. אבל אין זה אשמת היבואן. אשלם על חלק בזמן המפגש. קטורת יערה, וגרגר הים תבער בערב…
יש הצעה לקבוצת עבודה מאגית בהר תבור, זה לא רחוק מהבית שלי (לשם שינוי) ואני אולי ארצה להצטרף. נראה. בנתיים על אש נמוכה כמה שיקויים שאני רוקח למפגש, כותב מחדש טראנס להעביר, מטהר גבישים נחוצים ולוחש לחשים שמקלים על עול הנסיעות. היידים שלי מריחות כמו כישוף, ווטיבר אדמתי עשיר, ומור. “אנחנו לא נעשים מכשפים כי אנחנו בוחרים בכך, אנחנו נעשים מכשפים כי אין לנו ברירה…” אולי זה נכון? אני צריך לשקול את הדברים והסיבות למדוע אני עוסק במה שאני עוסק. אני מתרגל מדיטציה מהספר שבחרתי “מדיטציה, תרגילים לחיים טובים” של ביל אנדרטון.
בפורום מדיטציה הציעו שמכשפים הם ה”ערסים” של עולם הרוח מכיוון שכל עשייתם היא לקבל כוח על אחרים. זה נכון בחלקו. למכשפים יש כוח על אחרים, אבל הכוח האמיתי הוא הכוח על עצמי- וגם כוח עם. הכוח לעבוד עם צמחים, עם שמנים, עם גבישים כדי להתקרב למהות האמיתית של היקום.
“התודעה מצווה על הגוף, והגוף מציית. התודעה מצווה על עצמה ונתקלת בהתנגדות”
ארדן,
של הגן.