פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-10-03
רפיון/פול ורלן
אני הקיסרות בסוף שקיעת ימיה,
צופה בבוא עם זר בהיר, בריא אולם,
חורזת בעצלות אקרוסטיכון מועם
שבו רפיון השמש מפזז כמה.
בלב בחילה ויתום הנפש תתמהמה.
הרחק, אומרים, קרבות יש עקובים מדם.
איך אין אונים- תשישות היא, מאוי נרדם-
איך אין רצון מעט לפרוח בהצנע!
איך אין רצון, איך אין אונים מעט למות!
תם כל משקה! בתילוס, אי צחוקך הפעם!
תם כל משקה, כל אוכל, למילים אין טעם!
רק שיר מושלך לתוך האש כעין דבר של שטות,
רק עבד רץ מעט בלי תת עליך דעת,
רק ריקנות שלא מובן איך היא פוגעת!
(תרגם מצרפתית: ראובן צור)
אקרוסיטיכון הוא צורת חריזה מלאכותית שבה כל תחילת משפט מתחילה באותה אות- או מאייתת שם שמו של מחבר השיר, בתילוס היא מילה לעבד ביוונית. השיר נכתב על ידי פול ורלן,(1844-1896) שהיה בזוגיות עם בן זוגו המשורר ארתור רמבו. בתקף שכרות וקינאה פול ורלן ירה בבן זוגו. הוא בילה 20 שנה בכלא, שם הוא כתב את מיטב שיריו.
מזג האוויר מיטיב עימי. קרירות נעימה- החום שהרג אותי נחלש, זרמים קרים של אנרגיה מסיביר מלטפים אותי, עוטפים אותי לוחשים מילים של כוח ושל התעוררות. דגאז, דגאז, אורת`לה, בארקנה… כל המילים של הצמיחה. המילים שיוצרות פירות על העצים- המילים של האביב הקטן שבא לפני החורף. הסתיו כאן הוא משב של רוח מרפאה- הבטחה של ירוק ושמץ של לחות. אני הופך אדמה, טומן פקעות של צבעונים, שלגיות, שיחי וורדים זעירים עם עלי כותרת לבנים שמפיצים ניחוח נפלא.
לא לפני הרבה זמן הייתי אצל ידידים במרכז. יעל השאמנית (לא זאת עם הדוב) שפגשתי את כל הפמליה המשפחתית של בעלי החיים החולקים את חייה- קאיה כלבת הזאב המעורבת המזכירה לי באופן מטריד למדי את כלבתי שלי פיקה שנפטרה לפני שנים רבות. חתולים (שלא סבלו אותי. אבל חתולים כגזע נמשכים לרוב לאנרגיות שליליות. חוץ מחתולת רחוב שאחרי שידולים רבים הסכימה שאלטף אותה.) עשינו קניות בסטונאייג` קניתי את המעט ההכרחי שנשחק על ידי מטופלים במהלך השנה האחרונה. אמטרין שזוהרת באור פיות ועלתה מספר אגורות, אזורייט מלאכית זעירה ומלוטשת. אנבל מביטה עלי במבט מוזר ומעבירה ביקורת על זה שאני בוחר קריסטלים עם מהות מרוכזת מידי- טהורה מידי ולפיכך חסרת אופי. היא בוחרת שני גנרטורים (גבישים בצורה מחודדת) של קווארץ עם קלצדוני שמשמשים לאיסוף נשמות תועות והחזרתן לגוף. שניהם עבים ובעלי אופי, אבל אחד חסר אנרגיות כמעט לחלוטין. ניתן לטעון אותו באור הירח- אבל אישית אני מעדיף קטנים ומתפוצצים באנרגיה.
נפגשנו עם עידו אסף הוודואיסט שהתחיל לדבר עם יעל השאמנית שגם בחרה לעצמה את ההכרחיים המעטים שהיא זקוקה להם, פלוס טבעת קבושון עין חתול מדהימה שנוצרה עבורה. עידו לא הגן על עצמו מבחינה מיסטית ולפיכך מכות האנרגיה של המבנים הגבישיים מסביבו עשו לו כאב ראש ותחושת דיס-אוריינטציה. אני זימנתי את ביצת האור התמידית מצ`קרת הלב שלי, עוטפת אותי באור זהב מגונן. האבן שבה אני נוגע זו האבן שאשמע את שירה הצלול.
בנוסף אנבל הביאה את מקס, חלק מהחבורה של אימפריית הבולבולים שהרגיש קצת לבד עם הכימיה ביני לבין המשתתפים האחרים, בחבורה העליזה שקנתה קריסטלים עבור לחשים שונים בחנות משונה ונפלאה. לאחר מכן אכלנו יחד והתחלנו דיון בנוגע לתכונותיה של מאמאן בריגיד מן הוודון, (היא אשת המוות- הבארון סאמדי, היא לובשת שחורים ותעלולנית ידועה- עידו אסף מנסה לשכנע אותי שהיא פלאפית עם האור והאהבה.) הסושי של הקניון היה סביר פלוס. אני בהלם אבל עבור המרכז כנראה שיש סטנדרטים אחרים. לאחר מכן השיחות גררו אותנו עד לאוטו של יעל ובהן הסברתי למה בוודו מושגים בודהיסטים של קרמה באמת לא תקפים- במערכת מאגית שבה להפוך אדם לזומבי או להטיל קללה שגורמת לחרקים לצמוח מתחת לעור זה פתרון לגיטימי לבעיות של כוהניה.
לאחר מכן בביתה של יעל, היינו בבריכה שלה, אלון ונטלי והכלבה שלהם באו לבקר, קשקשנו הרבה על עניינים רגילים- היה כיף לראות את השלמות בנוגע לחיים של אנשים המגיעים לאיזון רוחני מלא. הנאה שלמה ממזון פשוט כמו בשרים בלאפה ושאר דברים כמו שיחה וחיוכים שאיבדו את מורכבותם בצוותא. בערב עשינו עבודה מאגית יחד- עבודה קשורת מאבון ומעבר לזה לא צריך באמת להיכנס לפרטים (זה שלי ושלה- לא שלי בלבד) בלילה ישנתי היטב היו לי חלומות פרועים, אבל לא משהו אפוקליפטי. בבוקר (12) יעל ואני התעוררנו- היא פחות שמחה להיות ערה בשבת בבוקר- אבל מה לעשות, ביקור שלי במרכז הוא ביקור שלם- והיא הסיעה אותי לידידה אחרת שגרה בפתח-תקווה בשם אלה. הבית שלה היה מלא יצורים חיים ולא מאוד מסודר, אבל לפחות באתי אחרי תקופת החולדות המאולפות שאהבו לישון בארון (אל תשאלו).
היא הכינה סוג של מאכל תאילנדי, איטריות שעועית בחלב קוקוס עם טופו וצ`ילי. וגם שומשום עם תמרים שעבר בלנדר. הייתי איתה ועם ידידות שלה כולל דתל”שית (דתיה לשעבר) שדרשה להכיר את דת האלה. היה משעשע ומעייף. נהניתי במיוחד מהיחסים של אלה עם הסביבה שלה. זה היה כאוטי אבל מואר, מבולגן ובמקרים מסויימים כמו השמלה שלה- מזעזע, אבל מלא חיים.
אני מרגיש שאני מתעד את הפרטים הקטנים, כותב ומקטלג מכיוון שהשנה שמגיעה מבטיחה להיות קשה ועמוסה. ימי ראשון עד חמישי, לימודים, לימודים, לימודים. לא יהיה לי זמן ללכת לאיבוד במבוכים של נפשי. אני חוגג כל רגע של חופש כי כזה לא יחזור שנה הבאה מתחילתה עד סופה. יש עוד חוויות, עוד התפתחויות שכוללות גם את אבי והעבודה המאגית שלי אבל הם צריכים לחכות לרשומה אחרת כי אני מתחיל להלאות את עצמי ואת אחרים.
ארדן.