פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-10-14
טיול לקטים נוסף. (תמונות) אני ואנבל יצאנו אליו. הגענו לצומת שכוחת-אל בין קיבוץ מסילות לניר דויד. הנחל המקסים מפכה מים טהורים- מים שבהם ארחוץ שוב, ושוב, במהלך שלושת הימים הבאים. החוויה הראשונית של הטבע, של הפרא, יחד עם המשאלה שלי- לרחוץ עירום במקור מים טבעי תתגשם שלוש או ארבע פעמים בטיול הזה. מזג האוויר לעומת זאת היה לרעתי. הובטח לי ימים קרירים ונעימים ובמקום זאת קיבלתי חמה יוקדת. נו מילא, אני כבר לא רגיש כמו שהייתי בעבר.
זו אופרה, אופרה של צבעים, טעמים וריחות. זו לא האופרה של הבית שלי- בביתי אני נהנה מדברים אחרים, אפלים ודקאדנטיים. כאן יש רק אור, ורעמה זהובה של עשבי קיץ החובקת את הגבעות. לא באתי לבד, באתי עם אנבל. היא פגשה את אלה ידידתי משכבר הימים (שנה שלמה- אני בהלם שהזמן עבר כה מהר). אבל יש אוצרות בחביון הזהב- אשכוליות אדומות על העץ, מרירות מתוקות והופכות מתוקות יותר כשהזמן נע- פומליות דם שהפכו ממכרות: בשרן הנוקשה ממחסור במים לא פגם בטעמן שהיה סוכר. הדקלים סיפקו לי דבש מסוג אחר, זהב חום. מג`הולים אחד אחד. גופי טוהר שוב ושוב, ולמרות געגועי לבשר, הטיול ואנשים שכל אחד מהם אדם יקר, היה נפלא.
זה היה כאילו המים ניגנו לי מנגינה חדה וענוגה- הקור הצלול שלהם עטף את גוף המכשפה החיוור שלי בכוח ואהבה אין סופית. יצורי אבן מיסתוריים מכוסים אצות, מקלות בצורת דרקונים שאנבל בחרה לשמור, הרים וזרמים של אושר, הכל קורן בלחשי הנומו ששומרים על צורת היקום ופעימת הלב של אימא אדמה. חוויה ישירה של כל זה. וגופי ומאוויי סופקו. אין רעב, כאב או חוסר נוחות. הקבוצה הייתה אינטימית מאוד. אני שלא הורגלתי במירוץ המטורף של העולם החיצוני ולקחתי על עצמי אך ורק את העומס של לימודי אקדמיה, לא באמת יודע איך זה לחוות את ההקלה הנפלאה שאני רואה בתודעת אנשים אחרים בזמן שהם יוצאים מן המירוץ המדובר, אבל בכך אני מחובר יותר לשלווה הבראשיתית.
בלילות בשינה על החציר והבושם שהטל מפזר ממנו, אפילו ליתושים יש מה ללמד אותי: בלילה השני, שום לחש הגנה מתקדם או אפילו תחליבי צינטרונלה לא הגנו על עורי. הלחשים שלי עבדו בדיוק דקה שלמה, לפני שהיתושים ניפצו אותם וניזונו על דמי. חמישה מהם נהרגו בתהליך- אבל הם המשיכו להגיע. מלבד אנבל כולם נאכלו באותו לילה. ואז זה הכה בי: זו הסביבה הטבעית של היתושים- לא שלי, אני רק מבקר שם- והקסם של היתושים בסביבה שלהם- חזק משלי. זה מזכיר לי סיפור על לאו-טסה. לאו-טסה הפילוסוף הגדול של הטאו ציווה שבממלכתו אדם צריך להרוג שני יתושים ביום. לאחר מספר חודשים קרפדות בכל הממלכה החלו למות ולהבאיש את האוויר. ככה לאו טסה למד למעשה, שלכל בעל חיים יש משמעות, חשיבות וכוח. גם יתושה זעירה ורעבה שצריכה למלא את בטנה בדם חם כדי ללדת צאצאים.
אבל העיקר? העיקר זה האנשים. כבר בטיול הזה מתוך 21 אנשים ארבעה היו חברים קרובים. דווקא איתם האינטראקציה הייתה פחותה יחסית- רציתי להכיר וללמוד אנשים אחרים מהסצינה האלטרנטיבית. ולמדתי, ולימדתי- וקיבלתי פידבקים מאוד חיוביים. לפני שיצאתי לטיול הסביבה שלי הייתה מורעלת- אני ואימא שלי הגענו למקום רע בשיחות השבועיות שלנו, אנשים שהחשבתי לחברים התחילו לדבר נגדי בכל מיני מקומות- הרגשתי כמו דג זהב בקערת בדולח ללא החלפת מים או מכשיר בועות. הסביבה נעשתה רעילה לי- אפילו עורי המושלם התחיל לפתח פצעונים וחיספוסים מוזרים. כשהטבע מתרחק ממני אני מתקרב לטבע. הטיול סגר מעגל. היו לי שיחות מעלפות עם אנשים רבים והביטחון העצמי שלי התחזק. אני מגיע למקום הנכון שלי.
מחר יומו של הורוס, אש, אדמה אוויר ומים: איזון מחודש. זה מתאים שהטיול מתאים לפני כן. מחר גם הירח המלא, ירח סוסים- ארחוץ באורו, אתמלא בכוחו, אוריד אותו מהשמים ואהפוך לאלהי.
מצאתי כנף שלדג יפיפה- כחולה זוהרת מחוברת לעצמות. מצאתי עור קיפוד שננטש- וגם נוצת פנינית. האוצר הגדול היה של אנבל- דרקון עץ שהמים עיצבו. בנתיים ברגעים אלו ממש, אני ממשיך במשימה הדרקונית של טיהור כמויות העתק של הקריסטלים בחדרי- פעולה שאני מבצע פעם בשנה. מפריד את הגבישים שלא אוהבים מים מאלו שכן, ושם את אלו שאוהבים מים במי מלח. אני מתמסר למשימה הזאת שהחלה אפילו לפני הטיול עם מאות הגבישים שיש לי בחדר.
ברוכים תהיו כולכם- אימא טבע
וכל אוהביה,
ארדן.
