ביצה דרואידית

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-10-24

 

לפעמים אני קורא כרכים ארוכים שבהם אין מה לתרום לי מלבד דבר אחד או שניים. פרטים זוטרים. לפעמים זה שווה את זה. לפעמים חמש שנים לאחר מכן אני מקבל מכת הארה פתאומית וידע של כרך שלם הופך למשהו חדש בתודעה שלי. אני לא שוכח. אני שוכח פרטים, אבל לא רעיונות. לפעמים אני זוכר את הפרטים ולפעמים אני יכול לצטט פחות או יותר את מה שקראתי. יש לי זיכרון טוב בנוגע לדברים מסויימים, אני מניח. אחד הדברים המעניינים שקראתי זה בספר “Druid Magic” של ניקולס מאן. זה היה קשה לסנן את השטויות מן הספר. מאוד ניו אייג`י. מצד שני, לא היה לי מה לצפות- הדרואידים לא השאירו טקסטים. הם האמינו שמה שקדוש אסור לתעד בכתב. יש לנו תיעוד לא פרקטי של יוליוס קיסר, מיתוסים וסיפורים שאחרי מאות שנים הועלו על הכתב (וקיבלו אוריינטציה נוצרית) לסנן מכל זה מערכת מאגית ברורה… זו חתיכת משימה. אבל המיתוסים מספקים לנו רעיונות ויחד עם הרעיונות והידע הקודם שלנו במאגיה- המצאות ודימיון יכולים לספק לנו “מילוי” לתוך התבנית הראויה.
 
כל זה הינו חלק מהרצון שלי להעשיר את הידע המאגי-פולקלוריסטי שלי, להעשיר את היכולות שלי ולעשות אותן יותר זמינות ופחות “רנדומליות” מבחינת תוצאה. באופן כללי מאגיה למעשה הינה לימוד שאינו נגמר לעולם- ריקוד אין סופי- הקדשתי את עצמי לריקוד הזה, ללימוד הזה. לעיתים אני בוחר אלמנט או רעיון מתוך מערכת מאגית שלמה- מחליט שזה הדבר היחיד עבורי ומשלב את זה במאגיה שלי. בספר של מאן, הדבר הזה היה הביצה הדרואידית The Druid Egg– סוג של טליסמן שניתן לראשי שבט. לפי התיאור אלו נחשים בצורה ביצה המחוברים בריקמת חיבור מוזרה- וגודלה כגודל תפוח. כוחותיו של הטליסמן: יכולת לרכוב על סוסים כמו הרוח, יכולת לפתור סכסוכים משפטיים לטובת האוחז בקמיע, שאלו תכונות קלאסיות ורגילות לחלוטין (ומקושרות למרקיורי ויופיטר- שזה משהו שניתן לעורר על ידי שימוש באנרגיות פלנטריות היום ולכן פחות מעניין אותי היום) אבל היה לקמיע הזה יכולת מופלאה למקד את התודעה של הלוחם. להפוך פיזור מחשבה- לאחדות מחשבה. מיקוד. פוקוס. זה משהו שיכול להיות יעיל מאוד בשבילי- אני שהתודעה שלי לעיתים מרחפת כמו הרוח, מדברת על דברים שאינם קשורים לכאן ולעכשיו.
 
ואולי זה פוקוס מדידיטטיבי- הביצה הזו. אולי צריך להסתכל עליה כמו ביצה בהתחלה- בסיס רחב, קצה צר… מהותו של המיקוד המחשבתי בביטוי אמנותי. אולי סמל הפריון הדו- צדדי הזה. נחש מסמל גבריות, ביצה את הפריון הנשי (נחש גם מסמל נשיות בתרבויות מסויימות- הוא משיל את עורו במחזוריות בדומה למחזור הנשי וגם מסמל אלמוות) אני יודע שנחשים מסמלים חכמה בתרבות הקלטית. זה המונותיאיזם שהכריז מלחמה נגד הנחש. או שמא זה ביצה-נשי, נחש-גברי והאיזון בינהם מסמל איזון פנימי מושלם? בדומה למגן דויד, הסמל שיהדות שאלה מאלת המין עשתורת- המשולש עם החוד העליון מסמל זיקפה גברית, והתחתון את איבר הרבייה הנשי- הסמל המושלם של האקט המיני. אולי זה מסמל הכל ביחד? סביר מאוד להניח. אני מבין גם מדוע זה קמיע שנועד עבור לוחמים: הטבע שואף לסדר וכאוס בו זמנית- איזון מושלם מזמין אנטרופיה מושלמת- פירוק והתפרקות. לחימה רבת עוצמה תגיע בדיוק משם.
 
אז איך מכינים ביצה דרואידית? לפי הטקסט המודרני אפשר לעשות זאת במספר דרכים: למצוא אבן בצורת ביצה (יש תיאור קדום של ביצה כזאת עשויה מצדפות מאוחות על ידי עיבוד) ליצור ביצה מדאס, פימו או אפילו חימר. לגשת לעשייה הזאת מרצון אמיתי- מכוונה אמיתית ליצור ביצה. המשאלות שלכם, הרצונות שלכם- המילים שלכם- הכל נכנס לשם, למהות של הביצה. אולי זמן מתאים יהיה לעשות זאת יהיה בזמן שהירח צעיר, או כשהוא מלא. כשהביצה מוכנה. שמרו עליה קרוב, במיוחד בזמנים של צורך בדיבור מול קהל, מנהיגות והדרכה. תוכלו להכין ביצה שכזו גם לאחרים- שנמצאים בלחץ של הנהגה. ניסיתי את זה בלקטים מטיילים– אופק מתקשה עם “עול ההנהגה” ואפילו מתרחק מן המילה הזאת. לא לשכוח את הסמליות הכפולה- ביצה ונחש. התחדשות. איזון מחודש.
 
  

68916_340

 
זו בהחלט יכולה להיות פעילות שאמנית מעניינת, או פרוייקט לחג מסויים. תחשבו על זה- זה כלי נפלא.
בחיי- הרבה דברים מתקיימים. מצאתי לולב, ולקח לי עשרים דקות שלמות להבין שזה למעשה פאלוס בשביל היהדות, אני נלחם בקרבות ישנים אבל לשם שינוי יש לי תחמושת… ואני באנרגיות של התחלת שנה- והפעם ידידתי אנבל הולכת להתחיל ללמוד עימי. אין לי מושג אם זה הולך להיות מהנה יותר, או מסובך יותר, סביר להניח ששניהם בו זמנית. אני התחלתי תהליך ארוך עם אבי, שהוא המפלצת הישנה, הדרקון הרקוב שמחכה לי במערה מתחת לתודעה. הפעם כשאני חמוש בכלי הנשק, ולא, זו לא חרב האור הנוצצת- צדק והגיון מעולם לא עשו שום דבר חיובי ביחסים שלי ושל אבי- אלא אני עוטה את שריון הקשקשים של רון המפלצת- ציפורני החיה המתה שהייתה רון הפכו לסכיני. כאשר האור פגע באבי, זה אפילו לא עצבן אותו. זה עבר דרכו- מבלי להשאיר שובל. והפעם? אני שוב במערת הדרקון. הפעם הוא זקן, וחלש, וזקוק לי. הפעם לא אכשל. כלי הנשק הראשון שעבד נגדו הייתה הסבלנות. שנים חיכיתי וחידדתי ציפורניים.
 
הייתי הוגן, נתתי לו שתי אופציות:
1. הוא יפסיק להתייחס אלי כאילו הוא אבא שלי (כי הוא לא היה מעולם) ואני לא מחוייב לדבר.
2. הוא מתנהג כמו אבא שלי וחוטף את קופת השרצים בפרצוף.
 
הוא בחר בשניה. ואני הלכתי לקדירה שלי- האופציה השלישית שבה הוא מזיק לי ולאימא שלי מבחינה אישית וכלכלית היא האופציה שבה הוא נכבל, רצונו נשבר והוא הופך לדמות בובה עיוורת, חירשת, בקופסא שחורה ומאגית. זה מגיע מהמקום של הלא-אגו מהמקום שיודע כמה אימא משלמת חובות בחודש בשביל לתקן את הנזקים שהוא עשה, בין היתר, והשאר לא ייכתב כאן.
 
הוצאתי יומנים ישנים, כתבתי אפיזודות- בודדתי את הריקוד. הריקוד הוא הטקס, המבנים ההתנהגותיים שמובילים אדם להצלחה או לכישלון. לכל אדם יש ריקוד ייחודי משל עצמו שמוזן על ידי מערכת אמונות, טראומות- ניגונים מעודנים של מנגנוני הכאב והעונג האנושיים. הוא ייקבל את הידיעה העצמית שבה הוא חפץ. הוא פתח את תיבת פנדורה וזו מכילה את האני האמיתי שלו. הוא לא יברח או ייתחמק הפעם. אני לא צודק- וזה גם לא עניין של צדק. זה עניין של איזון.
אמרתי להתראות גם לחץ בן-חמו, שבחר להפסיק לדבר איתי בגלל שאני בצד של השדים הרעים והם מתכננים עליו איזה אמבוש כנראה. לא נלחמתי איתו או התווכחתי איתו, וזה סימן להתקדמות. אני מאחל לו באמת בהצלחה.
 
זהו לבנתיים,
ארדן,
של הגן.

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.