פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-04-03
רצועות של גבס, סיד חי מונחות על פני בסדר מופתי, מתהדקות. קודם לכן אנבל עברה את אותו התהליך בדיוק, ועכשיו אני. קשית לנשימה בפי. אני כבר שואל את עצמי איך המסיכה הזו תהיה בסוף, איך אבחר לעצב אותה, האם להצמיד לה אבני חן שאספתי בקפידה רבה? אמרלד ואופל שחור, ספינל לוהבת בעלת גן מיוחד, סוג`ילייט סגולה עם קסם אצור… די. זה לא הזמן למחשבות. עכשיו החשיכה הלחה אופפת. זמן למות.
פי דואב מהחזקת הקשית, הנשימה שלי כבדה. יש לי זיכרון עבר שצף: בזמן שעברתי קורס צלילה, אחד התרגולים היה להסיר את המסיכה הפלסטית מהפנים. החוויה של מים מחלחלים תמיד הכניסה אותי ללחץ איום. לקח לי שבועיים להרגע ולעבור את התהליך הזה בשקט ולעבור את המבחן הקשה שהעניק לי בסוף תעודת צלילה נכספת, שמאז אותו קיץ בין כיתה י` לי”א לא עשיתי איתו כלום. אז זה שאמניזם, הא?
לא שלהיות מכשפה זה נטול סבל, להפך, המון עבודה, המון שדים פנימיים להביס, אבל כאב? לא, לא במובן הפיסי, לא אם מישהו לא מחליט להטיל עליך קללה וגם אז, הכאב הרגשי חזק יותר. כאן היה ממש סבל פיסי ארוך ומפרך- לילה ארוך, וכאשר המסיכה הוסרה, אור התקיף את חושי. זה כאילו שדמותי סירבה להיכנע לכבילה הזו של הטביעה בגבס- לכלי השקוף הזה שיגדיר איך איראה ואיך לאו.
ערב לפני כן הייתי אצל מריאנה. כל אדם שם הוא מורכבות לכשעצמה. שדים, מכשפות, פיות- כולנו אספקטים, שכבות של מסיכות. העצמי שלנו, האני שלנו. ישנתי כמו תינוק במרתף חשוך, יותר טוב מבמקומות אחרים בהם יש רעש החל מ4 לפנות בוקר.
אגם הברבורים- המכשף הפך קבוצה של נשים לברבורים- אחת מהן מושכת נסיך, שאמור להינשא באותו הערב. היא אודטה. המכשף חוטף אותה ומחליף אותו בביתו שיכולה לרקוד כמו הברבור. היא רוקדת כמו אודטה, מחקה את תנועות הברבור- באפלה, בפיתוי. הנסיך רוצה לשאת אותה. היא רוקדת בצורה על-טבעית. תנועותיה מושלמות, חינניות- הנסיך בוחר בה. נשבע לה אמונים רואה ברקע את אודטה נעלמת לה. הוא מבין את ההחלפה, ורודף אחרי המכשף. הסוף נתון לאינטרפטציה. או שאודטה תמיד הייתה ברבור, חלום שלא באמת יכול להיות אדם פיסי, ואז הנסיך מת בניסיון לרדוף אחרי החלום, או שהוא מנצח את המכשף, ומשיג את אודטה.
אני אוהב טרגדיות יותר.
תרגיל ביופי: תמיד שנאתי את העיר הזו- האנשים הבורים, השינאה והפחד שמוצגים לסמלי האלה והכוח שבתוכי… הזקנים חכמים יותר, שולחים את הצעירים אלי- פוריות, שלווה, להסיר את הסיוטים והקללות האמיתיות ואלו שהאנשים הטילו על עצמם- פסיכולוגית. אחרי הקסם שלי הם נעלמים. הם לא חברים שלי, כשהם יפגשו אותי ברחוב הם לא יגידו מילה, אבל יעניקו לי הנהון, רגעי שבו הנפש שלנו מתאחדת תודה העיניים הללו תגדנה. אבל מעבר לזה? כלום. העיר הזו שרגלי כילד או כגבר בוגר מעולם לא חוו, שנואה עלי. ולכן אני מתרגל יופי. בוחר פרחים לסידור, כדי להאיר את בייתי הסגרירי.
עץ אלמוגן, אדום, לוהב. אני בוחר ענף ומבקש רשות מהעץ. הוא מתלונן שפרחיו כבדים- ומרשה לי לקחת ענף אחד. אני ממשיך מעט בדרכי, עץ פבלוניה עם פריחה כמו סחלבים סגולים וניחוח נקי, אני מתפתה- הוא יפהפה אבל פרחיו שורדים רק שעות מעטות בארגטל, אני שואף את ניחוחו לתוכי ומוותר. וויתרתי גם עם היביסקוס, כי צבעו מתנגש עם זה של האלמוגן. אבל בחרתי חוטר ירוק וצעיר שיחמיא לו, ומתאכזב מזה שאיני מכיר את שמו. נו מילא, את שמות צמחי הארץ למדתי וגם חלק גדול ממש מהצמחים שאומצו לגינות הפרטיות. אני מגיע הבייתה, בשלווה, מסיר את קצוות הצמחים שקטמתי במזמרה זעירה שאני שומר למטרות אלו וממקמם באגרטל סיני.
עבר עלי המון בשבועות הללו, יופי וכאב, טירוף ועכשיו גם קצת חולי- נדבקתי מאחייני. תלמידתי היקרה בולעת בשקיקה כל פיסת תורת ניסתר שאני בוחר למקם מולה, ואני מסווג, מעניק תכונות וממפה את העולם המאגי הפרקטי. כבר דרשתי ממנה לרכוש שלושה ספרים מאגיים מצויינים, ועוד שניים בינוניים מהספרות העברית על הנושא. היא מתקדמת- לומדת סינית ומאגיה- מראה משמעת עצמית.
אני משתדל מאוד לאחרונה לא להיות סביב עצמי כל הזמן. להעניק לאחר, להשגיח על חברים בצרה, כאלו שנוטים למלנכוליה. הפילוסופיה שלי תמיד אמרה ששד הדיכאון הוא אחד שיש להביס *לבד* כך אני נהגתי בעבר. היום, אני כבר לא בטוח בזה. אני משתדל להעניק תמיכה ותשומת לב. ההדים של היכולת האמפטית שלי מראים כי העזרה הזו, כה חלושה, כה חסרת חשיבות לעומת האביר והדרקון הנאבקים בפנים. המסיכה מסתירה כל זאת. אבל גם היא חושפת יותר ממה שנדמה.
עמרי השאמאן מדבר איתי. הוא חושש מהמסיכה, הדרקון שאני עוטה. כאשר כיוונתי באמצעות כמה שאלות “האם פגעתי בו או במישהו שהוא מכיר?” התשובה היא לא. אני במיומנות רבה מצביע על המילים, על הסימנים שעל המסיכה וחושף אותה- זו האשליה שמגינה עלי מן העולם הזה. מאלו שיחמסו את כוחי, ישתמשו בהם לצורכיהם האנוכיים. אם הם מצליחים לעבור את מבחן האשליה, אם הם מצליחים לקרוא את המסיכה נכון, הם יודעים- שאלו רק פנים חלופיות. אשליה מכילה אמת, וזו כוחה. אני חולק עימו מידע שצברתי, ידע עתיק והוא מוצא בו עניין. הוא רוצה לכתוב איתי ספר- אעשה זאת.
הוא מסוג האנשים עם התדר הטהור, אלו שהחיים עדיין לא השחיתו.
אני גם עובד על המחזה של איזבל, מלכת ישראל. אני כותב עבור תיאטרון טופנג באלינזי, אני כותב סיפור על כוח נשי, וקשה לי- להעריך את הסביבה בכוח הזה. קשה לי לכתוב ישראל של אז, על האנשים. אני מנסה לכתוב אותם כאנשים רגילים שיש בהם טוב ורע כמו כל אדם אחר, אבל קשה לי איתם, בעיקר שסרטים של אספסוף חסר חינוך מתנגדים לי בראש, וראייה של רבים מהם כציידי מכשפות פונטנציאלים.
דמותה של איזבל קלה לי, חופשיה, מינית ולא כבולה. המוסר שלה הוא אחד שמביא אושר, הדוניזם. גם אחאב נהיר לי- ילד צעיר בנישואיו לאיזבל, היא רואה איך הכוהנים היהודים מחנכים ומנצלים את כוחו. היא לא מקבלת זה.
“איזבל: ראיתי וחוויתי את העולם שלכם דרך הכתבים-
ויש בו גבעות של מילים- מלחמה, ועוד מלחמה.
זה מה שהובטח לכם: בכל דור ודור יקומו עליכם
להורגיכם. לא אקבל זאת, מלחמה מיותרת.
או בצורת כנקמה. אני זוכרת סיפור על שבט,
שבא והרג ובזז, הוא השבט החיברי- שקריאת הקרב שלו
היא “יהו! יהו!” הפכתם את המלחמה לאל,
הפכתם את השלום לסבל.
את ההרמוניה לאגרוף נחושת קלל.
לא אקבל זאת.
אליהו: מי את שתבחרי את גורל ישראל?
את ואליך הזרים ומנהגך הדוחה- פרוצה את!
זונה מן המקדש- זו שחושבת שבושת היא קדושה!
כבר התחלת להסיט את המלך מדרך הישר-
את הארץ כולה תביאי לחורבן.
(הפוגה בזמן שנער מעניק לו מטלית והוא מנגב את מצחו)
איזבל: אתה חושב שגופי ויופי הם דברים
שצריך להחניק, לסגור, להסתיר.
כוח הם. כוחי הנשי, צינעה היא דרך שלכם
לשים את כוח האישה בחביון, לקחת ממנה
את ששלה. אבל מין הוא קדוש, ומוות הוא קדוש
כל אדם עם עניים רואה היכן הטקסים- נישואין והלוויה.
כל הטמא קדוש הוא- ואלו הסודות שתרצה שאשמור לעצמי.
סור מפני!”
זה מה שיש לי עד כה- אבל זה יתפתח. יהיו גם שירים ומאבקים סמליים על הבמה. אני אראה. הכל מעורבב בראשי, אני במיוחד עובד על כרם נבות.
לב הרעם, זורח במחשכים- אדום סגול, ערפילי קיץ עוטפים את העור, ניחוח סיגלית ונוצת קיכלי- שעת הדממה
ארדן.