שומאטסו

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-03-26

זה נגמר, הסיוט נגמר. מיכל האחראית על ההצגות אמרה לי בחיוך מה- “באמת עדיף שאשאיר אותך בכתיבה.” אני מסיט את שערי ועוזב את המשרד. זה נגמר, לא עוד צוות טכני,  לא עוד עבדות. דמעת אושר נמזגת אל האוויר מסביב. ההרמוניה שבה. סוף השבוע מגיע. בסוף השבוע הזה אתארח אצל אנבל והמון מחברי יהיו שם.
 
אני חושב שעבר עלי המון. פישלתי תאורה, נעלמו דברים- כאילו הרוחות שעל הבמה היו פשוט אמיתיות. המחזה היה של שימיזו קוניו, מחזאי יפני אוונגרדי. הוא היה על רוחות של לחשניות שמעולם לא הפכו לשחקניות.
 
“האם אי פעם שמעת שאגה של בנאדם, לא צרחה או צעקה, אלא שאגה!  זהו קול של חיית פרא. כל הלילה את בדירה שלך, צועקת, חמש שש שעות- שותה מים מן האסלה והקול שלך מתחזק, ככה זה לצבור ניסיון.”
 
יצירת תיאטרון היא כמו שיגורתי, מעייפת. אני מרגיש כה עייף עד שאוכל לישון יום שלם. למרבית השימחה גופי אינו רגיל בכך.
 
אכתוב יותר כאשר האנרגיה שלי תחזור אלי.
 
ארדן.
 
 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.