פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-10

“

לפני הרבה מאוד שנים, חיזוי עתידות הייתה אמנות שנשמרה אך ורק בידיו של לגבה. אורקל האיפה לא ירד לעולם הצעיר והאורישות רק התחילו לחקור את הכוחות והמקום שלהם בקוסמוס. אושון הצעירה הכניסה לעצמה לראש ללמוד את אמנות חיזוי העתידות. כאשר היא ביקשה מלגבה שיסביר לה איך להשליך את הצדפים ולקרוא אותם, הוא צחק בפניה. כועסת אושון הלכה ליער, במטרה לנקום. ביער היא פגשה קבוצת מכשפות- היא דיברה איתן והתייעצה איתן והבטיחה שאם הן תעזורנה לה ללמוד את סודות החיזוי היא תהפוך לפטרונית הלא מעורערת שלהן. המכשפות נתנו בידיה של אושון שיקוי ושלחו אותה לדרכה. אושון התלבשה בבגדיה היפים ביותר ורצה אל לגבה. “”לגבה, יו הו! יש לי משהו בשבילך!”” היא צחקה ורצה, שיערה המתולתל מתבדר ברוח: כאשר לגבה פנה אליה, הוא החזיק את צדפות החיזוי- והיא השליכה את אבקת הקסמים בפניו. לגבה התעוור והצדפות נפלו מידיו. “”אוי! איבדתי את צדפות החיזוי שלי! הן אבדו לנצח!”” זעק לגבה העיוור. “”זה לא בהכרח נכון”” ענתה אושון. “”תאר לי אותן ואני אחזיר לך אותן אחת- אחת. קודם כל, כמה יש?”” לגבה בכה: “”שש-עשרה צדפות! שש עשרה!”” הוא ענה. וכך היא שאלה על הצדפה הגדולה ביותר והקטנה ביותר ומה המשמעות שלהן בחיזוי בזמן שהיא שמה אחת אחרי השנייה ביידיו. לבסוף היא ידעה את משמעות כל הצדפות והשפעת השיקוי פגה וראייתו של לגבה חזרה אליו, בזמן שכל הצדפות אחוזות בידיו. כאשר היא גילתה לאביה אובטלה מה היא עשתה, הוא בירך אותה בזכות האלוהית להשתמש בכישרון החיזוי- והכריז עליו כרשמי. אובטלה שאל מדוע היא רצתה כישרון שכזה, אושון ענתה:””רק כי אני אוהבת אותך אבא, הכל מאהבתי אותך…””

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-09

“

אובטלה הוא/היא האורישה הראשונה שנקרעה מגופה של אולודומרה והיא אחראית על יצירת הגוף האנושי מחומר. הפנייה הכפולה אינה טעות, מדובר באנדרוגינוס, אלוהות שהיא גם זכר וגם נקבה- והסיפור הנדיר הזה הוא אחד האהובים עלי: בתחילת העולם הייתה בצורת ומים היו חסרים. אובטלה חיפש מים כדי לעבד את החומר שממנו הוא יצר את הגוף האנושי. באמצע היער הייתה באר שנכרתה על ידי המכשפות ו””האיגוד שלהן””. אובטלה התחיל להשתמש בבאר הזו. חוזי העתידות אמרו לו להימנע מכך, או לתת קורבן נכון עבור הגנה. אובטלה התעלם מכיוון שמים שייכים לכולם לטענתו. מוקדם בעבודתו של אובטלה, המכשפות גילו שיש מישהו שמפריע את שלוות הבאר שלהן. ובפעם הבאה שאובטלה ניסה ליטול מים מן הבאר הן ראו אותו ורדפו אותו. אובטלה הפציפיסט רץ לביתם של האבות הקדמונים. האבות הקדמונים הכניסו אותו והבטיחו להרחיק את המכשפות: אובטלה חיכה בבית, והאבות הקדמונים יצאו למכשפות- המכשפות ביקשו את אובטלה. האבות הקדמונים סרבו. המכשפות, אמרו שאם הם לא יקבלו את אובטלה, הן תהרוסנה את כוחם של האבות הקדמונים. לאבות הקדמונים לא הייתה ברירה אלא לשחרר את אובטלה למכשפות. אובטלה אץ ורץ לביתו של שאנגו, בנו. שאנגו הרגיע את אביו שהוא יטפל במכשפות. הוא יצא אל המכשפות והן ביקשו את אובטלה. שאנגו סירב. המכשפות איימו שהן תשבורנה את שרביט הכוח של שאנגו והן תיקחנה את כוח הברק והאש שלו. לשאנגו לא הייתה ברירה- הוא שיחרר את אובטלה אליהן. אובטלה רץ וברח מהר לביתו של אורונמילה: שם, אדון החכמה הגדול ישב עם חוזה עתידות שדרש הקרבה מצידו. לאחר הקורבן, חוזה העתידות לימד את אורונמילה שיר לחש-מאגי והסביר שיש צורך להכין עוגות שעועית שקצוותיהן מכוסים בדבק. אורונמילה עשה זאת. אובטלה ישב בביתו של החכם וסיפור לו על הצרה שלו. המכשפות באו לביתו של אורונמילה. אורונמילה יצא אליהן. הן דרשו את אובטלה, אבל לפני שאורונמילה ענה להן הוא הזמין אותן לאכול. המכשפות אמרו שהן לא באו לאכול אלא בשביל אובטלה, ואורונמילה שר לחש שהוא למד מחוזה העתידות. המכשפות שינו את דעתן ובאו לאכול. בזמן האכילה של העוגות הדבק נדבק לנוצות שלהן, וכאשר הן סיימו הן גילו שהן לא יכולות לזוז. הן זעקו לאורונמילה שישחרר אותן, ואורונמילה הבטיח לשחרר אותן אך ורק אם הן תסכמנה לעזוב את אובטלה בשקט. הן הסכימו ואורונמילה שיחרר אותן. בתמורה אובטלה נתן לאורונמילה פעמון עשוי ברזל שהוא יצלצל בו בהולכו בלילה כדי להרחיק את כל הרשע של העולם, ולפיכך עד היום חוזי עתידות של אורקל איפה מצלצלים בפעמון ברזל בהולכם בלילה.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-08

“

אויה היא אשתו השלישית של שאנגו, יחד עם אושון ואובה. למרות שהיא לא אישתו היפה ביותר, היא בהחלט החביבה עליו ביותר כי היא מלכה לוחמת שיוצאת עמו לקרב. שאנגו לעומת זאת הוא זכר בעל יצר מיני מאוד מפותח שמחפש כל הזמן להזריע את הנשים שנופלות בקרבו ואויה יודעת שזה המצב וקיבלה אותו… לזמן מה. בשל מעמדה כלוחמת היא שמרה על ארמון משל עצמה, והיו לה אדמות וממלכה משל עצמה- כך מידי פעם שאנגו בא לבקר אותה ומידי פעם היא באה לבקר אותו. בביקור אחד של שאנגו אצלה היא החליטה שהיא רוצה שלאחר הלילה של תינוי האהבים הוא ישאר איתה. לפיכך היא פנתה לאויב הגדול של שאנגו- איקו, המוות בעצמו. מוות הוא חבר נהדר של אויה שהיא אורישת בתי הקברות, השינוי, אסונות הטבע והכישוף. אבל שאנגו החיוני והבריא אינו יכול לסבול את מראהו של מוות, כגופה רקובה ומצחינה. בבוקר, שאנגו קם, רכס את גלימתו ועמד לצאת החוצה- אבל בדלת עמד איקו. “”אויה, אשתי, אמרי לאיקו לסור מדרכי, אני רוצה לחזור לארמוני.”” אויה עשתה עצמה עצובה: “”בעלי ומלכי היקר, איקו הוא לא חבר שלי יותר ואיני יכולה לצוות עליו.”” שאנגו רטן ונשאר זמן נוסף בארמון. הימים באו והלכו ואיקו סירב לסור מהדרך. לבסוף חובותיה של אויה כמלכה הביאו לכך שהיא נאלצה לקבל קהל מחוץ לארמונה. שאנגו נותר בארמון לבדו. אל הארמון דידה בצעד שיכור, מי לא אם כי לגבה. “”לגבה! לגבה! צווה על מוות לעזוב את שער הארמון!”” צעק שאנגו. לגבה הסביר שאין זה מכוחו לעשות דבר שכזה, אבל הוא נכנס לארמון לארח חברה לשאנגו. יחד הם טיקסו עצה: שאנגו יתחפש בבגדים של אויה ויבקש מאיקו לעזוב. שאנגו לבש שמלה ארגמנית שאויה השאירה מאחור, עטה מחרוזות נחושת כבדות, וכיסה את זקנו במניפה סגולה. “”איקו! זה בסדר, אתה יכול ללכת עכשיו!”” שאנגו צעק מחקה את קולה של אויה. איקו נהם והתפוגג אל החשיכה. שאנגו יצא לחופשי… ימים רבים לאחר מכן שאנגו ואויה נפגשו שוב, ואף אחד לא ציין את המקרה המביך לעולם.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-08

“

היום יום שני, היום המגונן של לגבה למרות שיש מכסה על קדירת הברזל שלי, אדים חומקים ממנה. קפה, אניס כוכבי וציפורן מתבלים את אוויר החדר שלי, שכבר מראש היה ריחני ומבושם בוורדים ופרחים אחרים. לאחרונה, הרגשתי צורך לספר את הסיפורים של האורישות בבלוגי. הם לא תמיד קלים להבנה, גם לא לי. תמיד יש נדבך על נדבך על נדבך, אבל אין אפילו אחד שיכול להתעלם מהעושר התרבותי שלהם והתחושה שיש בהם הרבה מעבר למה שנראה בעין. יש בהם. ימיה מלמדת אותי את טקס הלידה מחדש. לגבה מלמד אותי לבלבל את אויבי, אוצ’וסי מלמד אותי שהאנרגיה שלו יכולה ללכוד כל דבר שארצה אם אהיה מסונכרן איתו נכון, ואושון מלמדת אותי שאהבה יכולה לברוא וגם להרוס. האורישות הן לא אנשים, היה להן גלגול אנושי, אבל הן כעת לא פחות מאחד מכוחות הטבע הממלא את העולם ומסייע בשימורו ובריאתו המחודשת.

וודו מלמד אותי שטבע הוא… ובכן טבע. אני חושב שגם הוויקה חתרה למקום הזה- המיסתורין אינו נמצא ב””איך להפוך לאנשים טובים יותר”” במובן הפשוט, שאולי יש איזה רצון להתעלות מעל הגוף האנושי ולהיות “”מאסטר נעלה”” כמו במעגלים הפנימיים של שחר הזהב, אלא רצון להתחבר לכוחות העמוקים יותר, אפילו לא האלים “”החדשים”” יותר אלא לטיטאנים. לאלים הפראיים- פאן שהיה מוזיקאי מפחיד ואנס (נשים, גברים ועיזים), ואפילו האלה המומצאת על ידי צ’רלס לילנד- אראדיה: היא המשיח של המכשפות, היא לימדה את המכשפות כשפים כדי שהן תהיינה חופשיות. האם הכשפים הללו היו רק ריפוי, חיזוי וטיהור? מסופקתני. הכשפים הללו היו העקרבים בוורידים של אלו שבאו לאנוס אותן, השערים הננעלים רוחנית ואישית על אלו שבאו לעקור אותן ממקומן. אלו כשפים שהעירו את דיאנה, האפלה בעצמה על כ-ל כוחה הסאטורני לפורר קירות, לשבור סורגים לשחרר לחופשי. החופש הזה מסומל על ידי עירום טקסי.

מה בנוגע לחוק השלושה? ובכן, לאגד מכשפות זה כמו לרעות חתולים- אמרה סטארהוק וצדקה. צריך איזה מנגנון מווסת על אינדביאוליזם ייתר: אז מספרים למכשפות קטנות שמכירות אך ורק את הקאוון שלהן שאם הן תהיינה ילדות רעות… אז העונש יהיה פי שלושה. הן מאמינות בזה וזה עובד! האם המכשפות שאראדיה לימדה היססו להשתמש בכשפים כאלו נגד אויבים? אני בספק רב מאוד. בכל זאת, האם הקבוצה הקטנה, הקהילה הקטנה תהפוך בסופו של דבר למה שמשעבד את המכשפות? אני אישית חוויתי יותר מפעם אחת אדם שניסה בכוח לשנות את דעותי ומהותי הפנימית בקהילה הזו. הם לא הצליחו- ואם היה שם ניצחון הוא התקיים זמן קצר לפני שחברים שלי, שהם חושבים-חופשיים עזרו לי להשתחרר. יש לקהילה הפאגנית בארץ תחושה של קיום בריק- כאילו הכל מומצא כאן מחדש, אבל יש חברות פגאניות, שבהן “”לא משתמשים במאגיה למקרה חירום בלבד, כאשר כל הפתרונות האחרים לא עובדים””. יש מכשפות שאומרות לחש ליה-יה לאמבה כדי שהאוכל שהן מבשלות יצליח. יש מכשפות שרוקחות בושם שיגרום ליופי הלא מקובל חברתית שלהן, דווקא *כן* להיות מקובל חברתית. זה קיים. ובכל זאת, המושג, שאגב אני גאה בו מאוד “”טבע אנושי פראי”” גרם לדיון על סך האלימות בקבוצות מסויימות. אני כותב כדי לחלוק, לתעד את עצמי ולעורר את המחשבה. אני כותב כדי לחנך ולחלוק רעיונות, מי שהרעיונות שלי לא קוסמים לו, זה בסדר גמור: נגמרה התקופה שבה ניסיתי לרצות את כולם.

דבר אחד אחרון: כרגע, אני חושב שמעט מאוד אנשים טורחים בכלל לכתוב משהו בקהילה הקטנה שלנו. יש טבעת של שלושה בלוגים, שניים וותיקים (שאחד מהם שלי) ואחד צעיר שממש כותבים על נושאים של פגאניזם בישראל. זה חסר. אולי במקום שאנשים יתקפו את הכתיבה והדעות שלי, שיפתחו או שימשיכו לכתוב בבלוג שלהם נימוקים *מדוע* דעותי אינם מקובלות עליהם ואיזו דעה כן מקובלת- כדי ליצור שיח רחב, רב משתתפים ועשיר.

ארדן של הגן.

“

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-07

“

אחת האורישות שעצוב לי שלא עברה במלואה את המעבר המערבי:(שמו של מקום בו ערכו לעבדים צעדת מוות עד מקום שיעבודם החדש). על יווה יש לי רק סיפור אחד. סיפור מצמרר, סיפור אהבה. סיפור של כאב ודמעות וטראומה. יווה הייתה אורישה יפיפיה בגנה של אולודומרה. היא הייתה בתולה וטהורה ותפקידה היה אך ורק להיות גננית ולשמור את הגנים יפים ובמצב טוב. בזמן שהיא מטפלת בגנים, בביתו של לגבה, התעלולן והנאה באורישות, שאנגו, שתו לשוכרה אל תוך הליל. שאנגו התהולל שהוא שכב עם כל האורישות בשלב זה או אחר, ואין בתולות יותר בעולם האורישות או האדם. לגבה, ציין שדווקא יש אחת. שאנגו הכה בשולחן וציווה על לגבה לקחת אותו מיד לאורישה הזאת כדי “”לתקן את המצב””,  ולגבה שיגר אותו ישירות לגנים המלכותיים של אולודומרה, בזמן שיווה גזמה שיח וורדים מטופח. שאנגו היישיר אליה מבט, ויווה העדינה וביישנית הביטה למטה. כאשר שאנגו הביט ישירות לעיניה בכל זאת, הוא כישף אותה בעיניו. יווה ושאנגו תינו אהבים בעוצמה ותשוקה על שיח הוורדים שיווה גזמה. לאחר האקט המיני שאנגו קם, הלך ולא דיבר על יווה יותר. חודשים עברו ויווה גילתה שהיא הרה. היא ידעה זאת על ידי בחילות הבוקר שהיא חשה. יווה ישבה על סלע, והחדירה לגופה את אצבעותיה ועקרה מעצמה את העובר המפותח. בעוצמת בושתה היא קברה אותו באותו מקום של שיח הוורדים שבו היא תינתה אהבה עם שאנגו. לעיתים קרובות אולודומרה שאלה על מצב הפרחים. לאחר כמה חודשים היא קראה ליווה ושאלה על הפרחים שוב: יווה סיפרה שחלקם פורחים ומטופחים, וחלקם מתו, אז היא נאלצה לעקור אותם כדי לפנות מקום לפרחים חדשים. “”ומה עשית עם הפרחים שעקרת?”” שאלה אולודומרה. “”זרקתי אותם”” ענתה יווה. אולודומרה שיודעת הכל שאלה “”ומה עם הפרח שפרח בתוכך””? היא שאלה ברכות. יווה פרצה בבכי, וביקשה סליחה שוב ושוב בזמן שהיא מרכינה את פניה על הריצפה ומכתימה את שמלתה הוורודה- ארגמנית. “”אני מבקשת להיות במקום שבו לא אצטרך להביט שוב על גבר חי!”” אמרה יווה. ולכן בעצב רב אולודומרה שמה אותה בבית הקברות עם אחיותיה אויה ואובה. יווה היא אורישת הריקבון, והיא האחרונה שנועדה להחזיר את הגוף חזרה לאדמה. החיות שלה הן תולעים, ובגלל שאינה רוצה שגברים יראו אותה, היא לוקחת את העיניים בראש ובראשונה. את יווה סוגדים בלבוש מלא, ללא רמיזה מינית קלה שבקלות. כל פרחי הנוי והוורדים שייכים לה. אותן תולעים שאוכלות רקמה חייתית, צמחית ואנושית הכרחית לגן הפורח שלנו לפיכך יווה היא גם אלת הקומפוסט, הריקבון המזין.

“