פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-05-25

אתה מתלונן שהבלוג שלך הוא כולו עליך. הימים שבהם הבאת בו תובנות רוחניות לאחרים פגו ומתו. עתה שאין עדת מעריצות מטורפת שבאה לקרוא כל רשומה של תכול העין, יש בבלוג שלך איזה טעם נפגם הלא כן?

אתה הפכת לבלתי נסבל. אתה יודע?

במקום להביא השראה לאנשים ולחפש ולחקור את הדרך שלך,

במקום לשנות את המציאות כדי שתשרת אותך, אתה בעצמך התמסרת למציאות. הפכת ליציב ולא משתנה כמו נציב מלח בשממה החיצונית של העולמות.

אולי המציאות באמת אשמה, אולי אין לך את ההשראה המתאימה לשנות אותה. אפילו זאת שאהבה אותך וויתרה. האהוב שלה מת. מה שנותר זה קליפה שנראית כזזה, בגלל שהחרקים אוכלים אותה מבפנים.

הפליאה הראשונית של לחש שעובד. התחושה של המציאות שנפרדת מהיצירה שלך, נגיעה באבן שכוחה מפעם בתוכך…

איבדת את זה. שכחת מה זה להתפלא.

שכחת מה זה למצוא את הפליאה במים, ולהרגיש את הניצוצות של הסילאפיות באוויר…

התמסרת לשיגרה, ודחית את הטבע.

זה קל נכון? טעות. אולי דחית את הטבע אבל הטבע לא דחה אותך. ענף של כוח פוגם בביצת החיים המשעממת שלך ומעורר משהו בקירבתך. בך הזרעים לכל שתרצה- אתה האדמה. בחר מה יגדל בך ויעשה אותך שלם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יש לי הרבה ספרים. קניתי המון מהמשכורת הראשונה שלי. זה כמו טקס בעצם, הכסף הראשון שאי פעם הרווחתי הלך לספרים של מאגיה וכישוף. קניתי גם את`מה חדש. הישן שלי כבר לא עובד איתי וכבד מאנרגיה. ופמוטי נחשים. הם הטוטם שלי. הם ישבו לצד פסל הקטה וינוחו. פעם העיסוק שלי במאגיה הספיק. כל התשוקה לנושא כילתה אותי באישה החמה. כיום אני גם שמח להיות נאהב

אבל היחסים עם החבר מורכבים (מידי?)

העתיד יבוא לספר את האמת.

ארדן.