פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-11-08

מול ביתי יש שדה. זה בעצם שטח אדמה ששייך למישהו שמעולם לא ראה אותו אלא רק קנה אותו כדי שיהיה בבעלותו. אני מניח את כפכפי האצבע ליד ביתי והולך יחף לשדה. הרוח מברכת את בואי לשם. קלילה וקרירה- אצבעותיה משחקות בשיערי. האדמה הלחה בין אצבעותי… והנבטים שהם כמו להבות ירוקות שזורחות באדמה הכבדה והחמימה. האנרגיות מחבקות אותי ואני מרגיש את החיבור. האדמה שלי, השמש שלי.

וכשאני אומר את זה הן צוחקות.

הארדן שלי, הרון שלי….

פעם הצמחים היו מיסתורין, והיום אני רואה לפי הנבטים עצמם-

זה יהיה גדילן, וזו חרחבינה מכחילה שזרעיה טובים לטיפול בעקיצות עקרבים, וזה חרדל שחור שגרגריו טובים ללחשי גירוש וקללות או טיהור חזק. עוד קטנים- עוד צעירים עוד בירוק הזה שזוהר והאנרגיה שלו מזינה אותי. כל אבן שאני הופך יש מתחתיה חיים, שורשים לבנים ואניצים חשוכים. שם נמצאת הקטה. בין לבין. חלק מהזרעים והקליפות נישאים על ידי נמלי קציר שהן מוח אחד בהרבה גופים. אפילו ההילה שלהן מראה את זה.

אני נשכב על האדמה. הבגדים שלי מתלכלכים אבל לא איכפת לי. אני חש אותה נושמת ופועמת והעולם משתנה סביבי… תמיד. והרוח עוטפת אותי… תמיד. ומרבדי הירוק מנעימים את נפשי… תמיד. אולי השינוי הוא קבוע אבל זה לא השתנה עדיין.

אני עוצם את עיני. אני חש יותר טוב. חרוזי העינבר שעל צווארי זוהרים בשמש שמתחבאת חליפין מאחורי עננים אפורים סגולים…

שלווה.

ארדן.