פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-03-23
כשהיא נולדה היא לא הייתה יפה. לא הייתי שם. אחותי לא רצתה עוד מישהו שיכרכר סביבה באזור. חייכתי חיוך עקום והמשכתי הלאה, קיבלתי את משאלת אחותי. היא הייתה מעוכה משהו, עורה היה סגול ומקומט, אבל ככול שהיא גדלה היא מתייפה יותר ונעשית יותר יפה. היא תינוקת שקטה אבל אני מוצא את ההילה המאגית שלה משכרת. יהיה לה את הפונטנצייל המשפחתי למאגיה. אבל בגיל צעיר אני לא אדחף לחינוך.
טוב אולי קצת. יום שבת, חצר שטופת שמש של סבתא, אחותי מחזיקה שקית בזמן שגיסי רב עם עץ תפוזים ומנסה לקטוף ממנו את הפרי הזהוב. והיא פוערת עיני ספיר עמוקות ושולחת את ידה אל ניצת קלמטינה בעץ.
מאיה, זה המתנה של האלה אלינו. כל פרי זהוב, מכיל תיקווה וזרעים של שנה חדשה, עסיס ומתיקות של השמש, ואת היופי של האלה בכל השתקפות בלתי נראית של העולם האחר. עכשיו אבא שלך עומל כדי להסיר את שאריות הפרי שלא יפריעו לפריחה העדינה לגדול.” אני אומר וקוטם פרח קלמנטינה עדין ושם בכף ידה הפרוסה. עלי הכותרת מתפרקים לרגע, והיא מאוכזבת.
“כן מאיה, מה שהאלה נותנת היא גם לוקחת חזרה. אבל היא גם מחזירה את זה כשהעונה נכונה, וכל רגע שהוא קיים כמו ליטוף של אור וצבע במחזוריות נצחית. ראי..”
אני בידי הפנויה יוצר מחווה מסובכת וקליגרפית באוויר. מולה מופיעה סבתי בגיל 25 שהיא רק עברה לגור בבית, היא מזהה ומחייכת חיוך פנימי, כה שלו, כה שקט. קולה של סבתי לא נשתנה. ויופיה עדיין ניכר בתווים עגולים של פניה, כשהיא רואה את סבתי מושכת לתוך הדירה מזוודה ישנה אבל מלאה חפצים ומדברת עם סבי שמת כבר 20 שנה כמעט. אני חושב קלות ומעביר את כף ידי בצורה נוספת. הפעם זו אימי נושאת אותי על ידיה בזמן שאחותי (אימה של מאיה) הולכת לצידה בשביל לביקור אצל סבתא. אני מתרכז, ויוצר תנועה אחת אחרונה לפני שהכוח מתפוגג מהחיזיון- אישה מצריה מעניקה לילדתה פרח לוטוס מהנילוס. הילדה צחקה, וגם אני.
שלכם, ארדן.