פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-01-26
האגדה לבית ארדן: “כל עוזרת שנכנסה אלינו הבייתה כדי לנקותו ולשרת מוזהרת, אין לגעת בשולחן הכתיבה של המכשפה. ישנם שדים בבקבוקים, ועיניים רוחניות ושיניים אסטרליות שמשתקפות רק באור הירח, וגם אם מישהי תגע בשולחן, לילית תבוא על כנפי ינשוף אימתני ותעקור לה את הרחם.”
האגדה הזאת לפחות התחילה להיות מופצת בגללי. למה אתם שואלים? איך רואים שלא הייתם אצלי בבית. על השולחן ישנם בקבוקים מזכוכית עדינה מהודו, שמכילים שמנים ושיקויים שלפעמים לוקח חודשים להכין, ספר צללים ענק (שלושה כרכים בעת כתיבת הרשומה הזאת) ואבני חן, שעזבו לרגע בצד שהן עולות סכומי כסף, זה העובדה שלוקח שעות לבחור בניהן. כל הגבישים שמשמשים לריפוי ולטיהור,שמנים אתריים שעולים הון (שמן קמומיל כחול- משמש לעניינים של האסטרל- עולה 300 ש”ח לחמש מילילטר) גם הכלים המאגיים שלי שם, כדורי בדולח, שרביטים מקווארץ שמשמשים לניתוחים רוחניים עדינים וחלקי חיות שבריריים וחנוטים. שלא לדבר כמובן על הפרוייקטים המאגיים שלי שאסור שיד אדם חוץ ממני תגע בהם. אז כל עוזרת הוזהרה שלוש פעמים לא לגעת בשולחן. לא לגעת בשולחן. לא לגעת בשולחן…
ובאו ימים אחרים… ולא היה כסף לעוזרת אז אימא שלי החליטה לנקות. אני יושב לתומי ורואה טלוויזיה בסלון, ושומע קול נפץ ושבירה של חרסינה+ קריסטל. ואני רואה את אימא שלי לא פחות ולא יותר מאשר שמה דברים שהיו על הרצפה על השולחן! כן! אותו שולחן שאסור לשום נפש חיה מלבדי לגעת בו! היא נגעה בשרביט קריסטל שקודם בדם שלי! במאגיה שלי! אינסטינקטיבית אני שולח את מוחי אל הלחש הראשון שעולה לי בראש.<
Nature foil this mortal coil<BR>so I may see the end of thee
אבל לפני שאני בכלל מבטא את ההברה הראשונה, אני קולט שזאת אימא שלי שאני מקלל, האנרגיה נוקזה מהר מן הרגיל בגלל היכולות המאגיות הלא מנוצלות של אימא שלי. אז רק החלפנו מילים קשות והמשכנו הלאה. אספתי את השיער והלכתי להכין סלט ופתיתים לארוחת צהריים.<
*ערב לפני כן*
קום, הגיע הזמן.
שריעת.. מה?
זה הזמן ההוא בשנה אתה יודע.
אני נאנח. זה היה צפוי, אבל לא רצוי כל שנה אני צריך לפשוט את גופי ולעבור למהות אחרת ולהענש שוב ושוב.
So have the time come for thee already?
קמתי. התחלתי לפזר וורבנה בצורה של מעגל מסודר, ולדבר בשפה העתיקה כדי ליצור את הלחש שיביא לי את המעבר בין העולמות של הרוחני והמהותי.
התחלתי לרקוד בספירלה מסובבת מסביב למעגל הקטן. כל כמה צעדים השלתי חלק מהבגדים שלי. ראיתי בקצה עיני את היסודן האש שבא לדבר עם שריעת. אימפ. שדון מהמעלה הנמוכה ביותר. אין כבוד היום למי שהייתי פעם. וכשנכנסתי למעגל ויצרתי את המחוות הטקסיות המעודנות והמיושנות (לא תתפסו אותי עושה אותן היום בשום מצב שהוא) שמעתי אותו אומר בשפה העתיקה<
“ומה נותר לה היום? אין לה דבר מלבד התכשיטים שהיא עונדת.“
שריעת הגיבה לה יותר כוח ממה שנדמה, יצור נחות.
“ואיך את בדיוק יודעת? את פגומה בידיוק כפי שגבירתך יצרה אותך.”
ואז שריעת השתמשה ביכולות שלה להרוג אותו. בעומק ליבו היא שפכה אנרגיות של מים. מה שהרס את צורתו לזמן רב.
בעולם האחר פגשתי את הילדים שאיבדתי, את יאסון שבגד בי וראיתי את העולם בעיניים של “מה היה אם.” פנטזיה ולא יותר. הייתי שם מדיאה כפי שמעולם לא הייתי מדיאה. פעם שאלה אותי מלכת הפיות איך היה מעוצב הכתר של כולכיס, היא חקרה אותי זמן רב אבל זו פיסת מידע שבה לא הייתי מוכן להזכר. זהב אדום עניתי בסוף. זהב אדום עם אבני שוהם שחורות.
שלכם, ארדן.