פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-01-21

די כבר נמאס לי מהירוק. אני אוהב ירוק אבל כמה?! אי אפשר עם זה כבר. אז מה עבר עלי בעצם לאחרונה. ישנתי הרבה, נאבקתי במאבקים משפחתיים שגרמו למהות לחימה בדרקונים להראות מושכת יותר. (עוד מעט אני אורז חרב, שרביט וצמחים ועוזב את הבית!) נא.

האדום מסמל החלטה. חוסר הפעילות הותיר אותי רכרוכי וחסר מהות. די כבר. הגיע הזמן לקחת את עצמי ביידים. כמה אני יכול לשבת ולא לעשות? הגיע הזמן לפתור את הדברים. למרות שזה יגרום לי לטבול את ידי בעומק הרפש, למרות שזה יגרום לי אי נוחות, התוצאה הסופית תהיה שווה די והותר את הדברים מסביב, לא נוחים ככל שיהיו. אז אני מרים כוסית, ומברך את הבלוג הישן חדש.

"הדרך הלאה היא הולכת,
מן השביל אל המורד,
הרחק מכאן היא מתמשכת,
ואם אוכל עימה אצעד.
אצעד בצעד קל וטוב,
עד אשר אגיע שביל רחב,
בו ישנם צמתים לרוב.
והלאה? לא אדע עכשיו."

מתוך שר הטבעות של טולקין.

עלינו לזכור את דברי בודהה “לכול אחד יש את הדרך שלו/ה שרק הוא או היא מכילים את האומץ לצעוד בה.” ואולי החיים הם ההרפתקאה העילאית והגיע הזמן שנחווה אותה במלואה? יש לי הרבה שאלות. לחלקן אפילו יש תשובות, מהסוג שאני לא רוצה לשמוע. אבל בסוף, המאגיה מבוססת על הכרה עצמית, ואני אלחם עבור מה שמגיע לי, בחרב ובכשף.

שלכם,

ארדן.