פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-06-08

“

הפרדתי את הסיפור אמיתי של ורד ולילך משאר הדברים שעוברים עלי בגלל שהרגשתי שהסיפור הזה צריך לקבל תיעוד נפרד, ושהוא אינו קשור ישירות למה שקורה איתי. קשה לי לדבר על זה עדיין. ואני חושש שמילותי עשויות לפגוע באנשים, כמה שאזהר. אבל עם זאת, האם עלי לא לספר את האמת כמו שאני רואה אותה? אני מחזיק קרוב לליבי את העובדה ש””ורד”” לפחות אהבה את התיעוד של הסיפור שלה, ואני בשלב זה שולח העתק גם ללילך, ואשמח לשמוע את דעתה בעניין.

כמכשף, זה התפקיד שלי בדיוק למצוא את הנקודות הללו. לראות את התבניות ולאן הן מתגבשות. מה ש””ורד ולילך”” העניקו לי אתמול זה תבנית. תבנית שחוזרת על עצמה כי היקום והבריאה כולה בנויה מתבניות שכאלה. אני משתמש בתבניות כאלה במודע. התבניות הללו גם משתמשות בי במודע. זו אמת שכל המכשפים מבינים בסופו של דבר. כאשר אתה כותב את תחילת הסיפור “”היו היה…”” בסוף גם יגיע “”והם חיו באושר ואושר””. או שלא. תבניות יכולות להישבר. גם התבנית שהכילה אותי נשברה. הפעם ופעמים רבות. אולי זה הסיכון המקצועי של להישאר בחיים- אתה תמיד פתוח לעוד פגיעה. אבל בסופו של דבר, אני הבטתי אל אותו עמק אפל שנמצא מעבר למצוק הדיכאון העגמומי, ושרדתי.

אני חושב שהייתה נחמה מאוד גדולה בכך שהיה עדיין קריר עד אמצע מאי. אבל אולי זה היה צריך להיות סימן (נוסף) של הטבע לומר לי שמשהו לא בסדר. בימים עד יום שלישי השלושים ואחת במרץ, חוויתי פריחה אדירה. הכוחות שלי גדלו בצורה משמעותית, וגם כמות התלמידים והמטופלים שלי. נהניתי מחיוניות בריאותית נדירה ומיכולת לנהל את העייפות שלי בצורה יעילה שלא הייתה לי עד כה. כוחי עמד לי בצורה יעילה למדי- ואפילו הצלחתי בערב של יום שני, אחרי המוני מטופלים, לטהר ולנקות בצורה יסודית ידידה של חברתי, שלא יכלה להחזיר לי את מחיר החומרים בהם אני משתמש, מכיוון שזו הייתה שביתה של עובדים סוציאלים, והיא אחת מהם.

וכאן ראוי לציין לפני תחילת הסיפור- את העובדה שעשיתי מעשים נוראיים. אל תיתנו למעשי החסד המעטים שאני מציין כאן להטעות אתכם- אנשים מוקסמים זמן רב מאישיותי הצבעונית, אבל אני בחרתי, ונכון גם לומר, אני נבחרתי לשאת עול ומסיכה איומים. בזמן שהקהילה הפאגנית והמאגית ברובה מפנה מן המסיכה והעול הזה פנים בצורה נחרצת, אני זה שהרמתי את המהות הזו, את המכשפה הרעה. הייתי צריך את התהליך הזה כדי להבין בדיוק מה המשמעות של התפקיד הזה. מסיכת הכימרה הזו קיימת כדי לעורר את בלרופון. זאת אומרת, המסיכה הזו שהיא יצור מקלל ונוראי ומניפולטיבי ואכזר קיימת עבור מטרה אחת בלבד-  לאפשר לאנשים להכיר את האור הפנימי שלהם, לאפשר להם להשתמש בו ולגרום להם למצוא את הגיבור שטמוע בתוכם, כדי שהם יוכלו להילחם במכשפה הרעה, ולנצח. 

יש בג’ונגל הגדול הזה, אריות ויש גם נחשים. תמיד יהיה הצורך באדם שידע את המתכונים של כל הרעלים, את המכשף שידע איך הורגים אויב מרחוק. לא כל המכשפות נבחרות לזה. רובן נבחרות לתפקידים קלים יותר, מוארים יותר, ריפוי, הגנה… אבל יש כאלה שלא. לעומת זאת, כאשר מכשפה מהסוג הזה בוחרת להיכנס בקפיצת ראש לתוך העולם האפל, אם היא לא מגנה על עצמה כראוי, סביר מאוד להניח שמשהו יישבר. זה פשוט לא בשביל כולם. בשנה ומשהו האחרונות, אני פחדתי. הפחד שלי גרם לי ללכת עם מסיכת המכשפה הרעה באופן מאוד ישיר וחד משמעי. היא לא הייתה שם עבור כולם, אבל בהחלט עבור חלק.

בתואנה שבגלל שיש לי הכוח, יש לי גם הזכות להשתמש בו, הפלתי את החומה האחרונה שעמדה מול אליסטר קראולי והוא בחר שלא להסירה. הפכתי את הנוסחא לפשוטה: רצון = שינוי מאגי. ניתצתי את המציאות סביבי ובניתי מהשברים שלה ארמון. הארמון יפה וזוהר, אבל הוא כזה שמתנגד בצורה אלימה למציאות שמחוצה אליו ואנשים נפגעו בגלל שאיבדתי שליטה באופן מאוד חד משמעי. שלא תטעו, הטעות הזאת שנובעת מגאווה, אני לא היחיד שחטא בה, כמו שהסיפור שאני הולך לשטוח, יראה.

הצגתי תאריך: ה-31 במרץ. בתאריך זה, ניגשו אלי ארבעה חברים. ייתכן שברגע שהם ניגשו אלי הם כבר לא היו חברים באותו שלב, ואולי זה העתיד, שמתרגש לקראתי כמו גלים של אוקייאנוס בקיץ, חמימים וגועשים- שראיתי את זה. הם עשו לי “”התערבות””. הם הציגו מקרים בהם ההתנהגות שלי הייתה לא הולמת לדעתם, ובחלק מן המקרים קיבלתי את דעתם. זה חלק מן המסיכה שחבשתי. זו מסיכה מאוד אנטי-סוציאלית וכמו כל המסיכות, כל חבישה בעצם מקרבת אותך אל הדמות אותה אתה משחק. התנאים:

1. אם אתה לא מתמסר לתהליך, אנחנו נכבול אותך לנצח, מבלי להזהיר אותך.

2. בשבועיים הראשונים עלי לענוד צמיד שחוסם כל יכולת מאגית שלי ע””ע אזיק.

3. עלי לוותר על התלמידים שלי.

4. עלי לוותר על הכהונה שלי להקטה ולארזולי- ולוותר על התואר שאמאן.

5. עלי לוותר על המטופלים שלי.

6. עלי לא לנסות ליצור קשר עם אחד מן הארבעה שפיתחתי באופן מפתיע רגש אהבה רומנטית- מתוך טענה שזה יעזור לי להתגבר עליו.

בנוסף, לטענת אחד מהם, עלי לנסות לשפר את ההתנהגות שלי, למרות שזה יקח שנים.

ביקשתי שהתהליך שלי ישאר ביני לבין שאר חברי הקבוצה. שמטפלת בי, כי לא הרגשתי מוכן שאחרים יקחו בו חלק. היום אני מרגיש כבר אחרת. אני רוצה להסביר כמה דברים: כבילה היא סוג של קללה, שלעיתים נדירות בלבד מישהו מקבל על עצמו מרצונו החופשי. במקרה שלי, כל עוד הצמיד פעיל, לא אוכל להשתמש במאגיה כי כוחותי ייחסמו. את כוחות המכשף או המכשפה ניתן לחסום, אבל לעולם לא להשמיד. בנוסף לזה, עלי לוותר על הדברים שעושים את חיי משמעותיים בעולם הזה. היכולת שלי לעזור לאנשים באמצעות הקסם שלי, וכמובן על התלמידים. על התלמידים לא וויתרתי, בטענה שאני אלמד אותם רק חומר תיאורטי, וציינתי שאותו אחד מן הארבעה, ינתק איתי קשר רק אם זה רצונו האמיתי. הם הסכימו וזו הייתה הגמישות האחרונה שהם הראו כלפי.

ואני כמו מטומטם הסכמתי לזה. בכך שהסכמתי לזה הזקתי להם ולי- ואולי זו הבעיטה- אם זכור לכם, קוראים יקרים מהסיפור הקודם. עזבו את זה ששיטת הפעולה שלהם לא התאימה לי והייתה בכל מקום אפשרי- נגד רצוני האמיתי, האהבה שלי כלפיהם, והרצון שלי להפסיק לפגוע באנשים סתם, עיוור אותי לאמת. כשהרגשתי את גלי היום אופפים אותי בקצפם, ידעתי שסוף הדרך היא זה שאני מאבד את כולם. ותמיד ידעתי שלא משנה כמה אני אעשה מאמץ כדי להתמיד בתהליך הזה, הגזרות ייעשו קשות יותר ויותר, עד שיהפכו בלתי נסבלות. ידעתי ובכל זאת הבטתי בפרצוף שלהם, ומעבר למניפולציות האכזריות שלי ולגוף ולנפש שלי שצעקו בכל דרך אפשרית לא! אמרתי כן.

כי אולי אני טועה. כי אולי הדרך שלהם באמת טובה עבורי. כי אולי המציאות שלי שבורה עד כדי כך שאני כבר לא יכול לדעת אמת משקר. באותו הזמן ראיתי את עצמי מאבד לא רק את הדבר שעבורו אני חי- לא רק הכהונה ועבודתי המאגית אלא גם את ארבעת האנשים שהיו קרובים אלי כמו משפחה. אחד מהם כבר דחה אותי מתוך התהליך עצמו. אבל הטבע בעצמו בא לנחם אותי במקום האפל ההוא- חיות כמו צפרדעים ועשים ענקיים שמסמלים טיהור ולידה מחדש באו. חשבתי שהם מסמנים את ההסכמה עימם- שהתהליך שלי איתם רצוי והכרחי. בדיעבד התברר, שהתהליך רצוי, אבל יוצרי התהליך פיספסו את הנקודה.

בכך שהתהליך שלי קיים על בסיס אותו איום שאני איכבל, כל שינוי שבי, יהיה מזוייף לדעתם כי אני עושה אותו מהפחד להיכבל- דבר שחלקם הודה בו באותו הזמן. אף אחד מהם לא מטפל מוסמך.  אזיקים נועדו לאסירים. באותו סוף שבוע ראשון אני באתי לבקר את אבי היקר שגם הוא ענוד צמיד אלקטרוני שמונע ממנו לצאת מביתו לאחר שמונה בערב כחלק מהחופש שלו. באתי עם הצמיד שלי, שאותו ענדתי באדיקות, וצחקתי על עצמי. “”הו… כמה אנו דומים אתה ואני… הלוואי שאתה היית יודע…”” אבל כמובן שאבי לעולם לא ידע. בכך שאני מנתק את עצמי מן האלוהי, מארזולי והקטה, כאשר הקטה עצמה העניקה לי חיים, אני מוותר בצורה טקסית על חיי. אמת בסיסית של המאגיה שהביאה לי דיכאון וסבל רב. ארזולי היא אלת התענוגות. כאשר וויתרתי עליה הרעב שלי תם ושוב חזרתי לזמן שבו לא יכולתי לסבול מגע אנושי.

והניתוק מהאדם היחיד שחשתי כלפיו רגשות רומנטיים- כל שאוכל לומר זה שלא דרשתי ממנו יחס רומנטי, אלא רק ידידות והוא האדם שהיה לו היכולת לפגוע בי הכי הרבה ולנחם אותי הכי הרבה. הוא ידע את זה כי אמרתי לו את זה. לא פעם ולא פעמיים. בלי הנוכחות שלו בזמן תהליך כה קשה לוקח ממני כמות עצומה של נחמה שאני הייתי צריך. מלבד זאת, כאשר פניתי אליו ישירות פעם אחרונה הוא אמר לי “”אין לי את הכוח למתוח את הקו האחרון בגלל הרגשות שלי.”” אבל אחר בקבוצה ענה “”נתנו לו את הכוח””. לפיכך, ההחלטה שלו הייתה מוטה לפי רצון הקבוצה וזה גם לא היה רצונו האמיתי- לפחות לא אז בהתחלה. אבל כאשר הוא אמר לידיד לי ש””הוא חש הקלה שיצאתי מחייו”” הבנתי את האמת המרה- הפרידו ביני לבינו לא כדי לעזור לי להתגבר עליו, אלא בגלל שחשבו על הצורך שלו, ולא על שלי.

היו דברים נוספים- אי שם בהתחלה. מסתבר שהחדר שלי חולל מאגית, ללא ידיעתי, וכלים מאגיים מסויימים שלי נוקזו מכוחותיהם מחשש שאשתמש בהם נגד אלו שבאו לעזור לי (הרעיון היה אבסורדי בעיני, הייתי כה הרוס רגשית שלא חשבתי אפילו להזיק לאלו שאז לפחות התחננתי בליבי שיהיו חברים שלי) ובנוסף, אחרי שהסכמתי לקבל את הצמיד שהיה אמור לחסום את הכוחות שלי, מתברר שכחלק מלחש מעקב, הרגשות שלי שודרו ישירות אליהם (דבר שלא הסכמתי לו, ושובר את חוקי האתיקה המאגית שהם כה רצו להלל, בנוסף בטעות הלחש הזה גם חדר לחלומותי- וחלומותי הגיעו אליהם- משמע, כל אספקט מודע ולא מודע של המהות הפנימית שלי חולל בצורה חד משמעית כחלק מהתהליך, ללא הסכמתי). בדיעבד הם גם יספרו לי שהם עשו את זה כי הם חשבו שזה הכרחי. ואני הבנתי אותם. אבל גם אני עשיתי דברים בגלל שחשבתי שהם הכרחיים, חלקם דברים איומים, כמו שתיארתי למעלה.

הזמן עבר והמטלות הצטברו- רשימה של אנשים שפגעתי בהם, ואנשים שאני צריך להתנצל ולתקן איתם מערכות יחסים. באותו זמן לא ידעתי את זה, אבל בעצם העובדה שאני מדבר עם הקבוצה הזו וחולק את כאבי, כבר אז, הם סבלו. הם לא יכלו לתמוך בי רגשית בזמן שעברתי כל-כך הרבה כאב, ויש המון סיפורים קטנים שמתחלקים על גבי החודש הזה שלא אספר. אבל מה שעובד איתי, והדרך היחידה והיעילה ביותר “”לעבד”” את הרגשות שלי זה לדבר עליהם. אני שייך ליסוד האוויר בנשמתי והדיבור הוא היכולת שלי בעצם לבטא את העולם הפנימי שלי ולעבד אותו. בזמן שאנשים באו והלכו מביתי חייכתי ואמרתי “”כן, הכל בסדר. הם רוצים בטובתי.”” וליטפתי את הצמיד שעל זרועי בשבועיים הראשונים. לאחר מכן, גם ללא צמיד לא עסקתי במאגיה. מה שתת המודע שלי פלט היה אלים ואכזרי, אבל לא השתמשתי בכישוף בשום שלב, בהתאם להסכם שלנו.

היו מעט אנשים שחיבקו את מה שעברתי. חלק לא רצו לקחת צד, אבל חלק גדול התנגד לתהליך שנכפה עלי. ההתנגדות הזו תגדל כאשר אספר מה שבא לאחר מכן. ככל שהזמן עבר, השינויים שהם רצו שיהיו באישיות שלי הפכו להיות קריטיים יותר, וזה שעמדתי בחוקים שהם קבעו, בין אם בקושי ובין אם בהצלחה הפך לשולי. ביטאתי את הכאב שלי בכעס ועצב, ודיברתי עם אנשים רבים. בין הייתר איימתי, כעסתי. בוודאי הוצאתי את הרגשות הללו בצורה מאגית בגלל שעבדתי בצורה מאוד אינטינסיבית עם עצמי להקים את הקירות הללו שעומדים בין הרצון הנקי ולמאגיה עצמה.  בנתיים נפגשתי עם אחד מהם, והבאתי רשימה של בקשות בנוגע לתהליך שלי. בקשות כמו “”שקיפות”” לאחר שהוטלו עלי לחשים ללא הסכמתי. בקשות כמו להיות מסוגל לדבר עם זה שאהבתי, לאחר תקופת הזמן שהם עצמם קבעו.בשבת של השלושים לאפריל, הם באו עם דרישות חדשות:

1. אנחנו נכבול את הכוח שלך לשנה. ואז לאחר מכן נדבר ונחליט אם לשחרר את הכבילה.

2. אסור לך לדבר על זה שאתה אוהב. אם תדבר עליו זה שובר עיסקה ואתה תיכבל לנצח.

3. עליך לתת לנו את רשימת המטופלים שלך.

4. למרות ההסכם הראשוני, הם דרשו שאני אוותר על כל התלמידים שלי.

5. נאסר עלי לדבר עימם ישירות. אני צריך להתחיל בפרוצדורה בה אני שולח מסרון ובו הנושאים שעליהם אני רוצה לדבר, ואז הם יחזרו אלי אולי, כשיהיה להם נוח.

היו דרישות נוספות, אבל אלו החמורות שבהן. הדרישות הללו חיללו את הרצון האמיתי שלי, ואפילו בקשתי לשקיפות מצדם לא נתקבלה. הטלפון מהם תפס אותי באמצע ארוחה משפחתית ביום שבת, עם ידידי המשפחה, אבל נטשתי את פילה הבקר שלי כדי לדבר עם המטפלים שלי. כשהם אמרו לי את זה, צעדתי בשדה שנמצא מול הבית שלי. הלב שלי קפא. הרגשתי את החיזיון שלי מתגשם מול עיני. כמו גלגל הזמן שלא ניתן לעצור אותו, כך הדרישות שלהם ממני הולכות וגדלות. מילים, חלק מהמילים חוזרות אלי. “”אתה מורה גרוע…””, “”הם שילמו לך הרבה כסף על כוס קפה…””, “”אני שומע רק נרקומן שרוצה את הסם שלו בחזרה…””

המון השפלה, המון התנשאות. ואולי זה מגיע לי, אבל הם לא אלו שיענישו אותי. בהתחלה סרבתי. ואז הסכמתי. ואז נשברתי. רצתי לחדרי, והתחלתי לבחור רעלים. מה יהיה הרעל שיוכל להסיר אותי מעל פני האדמה בצורה היעילה ביותר? זה שאין לו נוגדן? זה שאמות לפני שאפגע בריצפה? אני נחרד מהזיכרון הזה. אני לא חשבתי על המוות בצורה כה ברורה ובהירה כמו קודם. בדמיוני לבשתי קימונו שחור ופניתי אל קופסא שעליה מצויירים פרחי ההרדוף… הקופסא הזו קיימת בחדרי. התקשרתי. קודם לידיד, שם הצלחתי איכשהו להחזיק את הקול שלי, וידידה שם הקול שלי נשבר ופשוט התחלתי לבכות… הידידה הזו זרקה הכל ובאה אלי.

כשהיא הגיעה השמש כבר שקעה, והבכי שלי הפך לנהי שקט, יבש. נגמרו לי הדמעות. אנשים דיברו איתי בטלפון והחזיקו אותי. כשהיא הגיעה, סיפרתי הכל. על רשימת המטופלים, על הדרישות שלהם. האכלתי אותה, אבל אני עצמי לא יכולתי לאכול, ולא יכולתי לשחרר את המחשבה על הרעל שבחדרי. היא התקשרה אליהם ובילתה שעות עימם בשיחה.  היא הסבירה להם מה לדעתה לא הגיוני- ואמרה להם שההתנגדות שלי בהתחשב במצב עוד סבירה, ושיש צורך ביעוץ מקצועי, ושישכחו מהעניין של לכבול אותי או לקבל ממני רשימת מטופלים. היא גם הסבירה להם שהניתוק מהכהונה של האלים היה רעיון פזיז וטפשי. “”ארדן רצה להתחבר להקטה בדרך היחידה שהייתה לו, וזו המוות.””

מסתבר שהם הלכו וסיפרו בניגוד לרצוני לאנשים שלא היה לי רצון שהם יידעו מה שעובר עלי. מסתבר שכל הזמן הזה בשל “”מה שהכרחי””. מסתבר שנבגדתי שוב ושוב- ומסתבר שגם צדקתי. למדתי כמה דברים מאוד חשובים מהחוויה הזאת.

קודם כל, בין אם תקראו זאת או לא, אני רוצה להודות לכם שהארתם את עיני. אבל חזקה על האמת, או על חלקים ממנה, אינה תירוץ לפגוע בי בצורה שפגעתם בי. דבר שני, למדתי לסמוך על האינסטינקטים שלי תמיד. במקרה זה, החששות שלי התגשמו במלואם- ה””טיפול”” אכן היה הדרך להעיף אותי מהקבוצה החברית הזו, אכן חשבתם עלי אחרון. ועם כל השיחות שהיה לכם איתי, בסופו של דבר, המילים והבקשות שלי נפלו על אוזניים ערלות- הדאגה לי ולשלומי הייתה חלק מאוד קטנה מזה. קל יהיה לכם עכשיו לדבר עלי “”ככפוי טובה”” או אפילו כמניפולטור אכזרי- כי זה יותר קל מלהסתכל על עצמכם ולומר שהייתם באמת, אבל באמת לא בסדר. אני כבר לא מצפה לגדלות נפש, ואני יודע שבסופו של דבר, מערכת היחסים שלי עם כולכם קבורה (מיוזמתכם, לא מיוזמתי, אני לא ניתקתי קשר עם איש). במקום מסויים אני עדיין מתפלל, עדיין מקווה לפתרון לכל זה. ברור לי הרי, שאולי זה לא יקרה, אבל אני מתפלל שאתם תרשו לעצמכם לראות את האמת כמו שאני רואה אותה. ושאני לא אדם רע, או שפל, או מרושע- ושבאמת נפגעתי, בצורה קשה.

לסיכום, אבקש לצרף כאן את הודעות הSMS שקיבלתי לפני ניתוק הקשר כלשונן, אני משאיר אותן כאן, כדי שאוכל להשאיר אותן מאחורי. כמו שחברה מאוד טובה שלי אומרת “”עבורי זה פסיכולוג או בלוג”” ולי יש כבר את שניהם.

“”אני מקבל שאני יכול להביא את הסוס למים אבל אין ביכולתי לגרום לו לשתות, אני מוציא את עצמי מהסיפור לבקשתך, אל תיצור איתי יותר קשר. אולם מכיוון שכל התחייבות שלי כלפייך שוחררה אשמח לספר לכל דחפין את כל האמת. אל תהרוס את הקהילה שאנחנו בונים””

“”רציתי לדבר אתך מחר ולנסות לשקם את החברות שלנו אבל היות והחלטת שאתה לא רוצה ללמוד לשלוט בעצמך ולמצות את הפונטנצייל שלך ולא רוצה את העזרה שלי אני מרגישה שאין לנו על מה לדבר יותר. שיהיה בהצלחה בהמשך דרכך. בבקשה אל תהרוס את הקהילה שאנחנו בונים.””

“”לצערי אתה מתנגד לטיפול ואתה לא משאיר לי ברירה אני מאמין שבלי ההגבלות ששמנו אתה לא תצליח לטפל בעצמך והמצב שלך הוא שאתה אדם שאני לא יכול להיות חבר שלו ולכן אל תיצור איתי קשר יותר ואין כלפיך אחריות יותר כלל. אל תהרוס את הקהילה שאנחנו בונים..””

רק על ההודעות הללו לבדן אני יכול לכתוב מונוגרמה ארוכה ומפרכת. ויש לי המון טענות נוספות אבל אלו העיקריות שלי: אני בקהילה המאגית והפאגנית זמן רב מהם- ואני עבדתי לבנות אותה במשך שנים. הקהילה היא לא כר המשחקים שלי ואין לי שום משאלה להרוס אותה. הם כתבו זאת בגלל אותה ידידה שבאה לנחם אותי, אחד מהם אמר “”אני חושש שבכך שעירבת אותה, אתה עשוי להזיק לקהילה…”” זה שאני בא לנחמה אצל חברה, זה אומר שאני עם תוכנית זדונית להרוס את הקהילה? (מה שגם אין לי שום כוח כזה, ובטח ובטח שלא רצון כזה.) בסופו של דבר, מאוד עצוב לי לאבד חברים, ו””האם אני אדון בובות?”” לגבי זה- בהצגה של אדון הבובות רק הבובות נפגעות ולא האדון. והנה, נפגעתי. נפגעתי יופי. אותה רשעות שמיוחסת לי, כבר נסדקת במבחן העולם האמיתי. עבורם אני כבר לא “”אני”” אלא ייצוג של דברים שעוברים עליהם ופחד. זה מאוד קל לעשות לי את זה בגלל התפקידים שאני לוקח על עצמי וגם בגלל ששוב, פגעתי בהם. האם ברמה שזה מה שמגיע לי? אולי לא, ואולי כן.  אבל הפגיעה בי, לפחות כך אני מרגיש הייתה נקמנית וחסרת פרופורציה לחלוטין. ועדיין אני מסתובב עם תקווה שיהיה ניתן לתקן את הכל. העולם מתפורר סביבי- וחלק מהסיוט היה שאני יודע לאן הדרך מתקדמת, אבל בסופו של דבר, גם אם הייתה לי הידיעה, לא הייתה לי היכולת לשנות זאת.

בסופו של דבר, באותו ערב פרידה גורלי כבר הקמתי את היסודות להמשך הטיפול שלי, ולמציאת האור, כמו הבנה של החושך.

המשך יבוא…

“