ימי עצב III

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-08-07

לקח לי כמעט שבוע להשלים את הרשומה הקודמת. רשמתי ומחקתי, רשמתי שוב, מילאתי מידע- ולבסוף, זהו, כוסי מלאה, ואני הרגשתי צורך לפרסם אותה. אני באמת מקווה שהרשומה הקודמת שנכתבה ממעמקי ליבי מראה שלכל הפחות אני אנושי, שלכל הפחות מגיע לי יחס אנושי. אני יודע שגם פירסום הרשומה ההיא- זה דבר לא חכם פוליטית, אבל למעשה כבר נאמר לי על יותר מידידה אחת שאני חושב יותר על אותם חברים מאשר על עצמי. אני מרגיש שאני צריך סגירה או סיכום ראוי לפני שאני ממשיך הלאה, ואולי אקבל אותו בעתיד, אבל לא כעת.

לאחר קבלת הSMS מאותם חברים, אני וחברתי (שתיקרא מעתה בשם הבדוי ספלול) ישבנו לנו בשולחן המטבח ובשנייה הסרנו את לחש הכבילה שהם הטילו עלי ברשלנות רבה. אני מאוכזב מעצמי כמורה. הם היו יכולים כ””כ הרבה יותר טוב… אבל מראש קללות זה לא לכולם. לאחר מכן ישבנו על מיטתי מתחת לציור הקיר של הקטה, ודיברנו ברצינות על מה הולך לקרות הלאה. כתבתי רשימה של דברים שצריכים להיעשות. חלק מן הטיפול שהוחלט עבורי מראש הוסר. חלק מהטיפול שונה, וחלק מהטיפול הוסף. מבחינתי העיקר היה להתנקות מהדברים האפלים, לחבק את האפלה הפנימית וללמוד להכיר את האור הפנימי שלי יותר לעומק. רציתי גם להבין את התפקיד שלי יותר טוב.  לטפל בבעיות ישנות, שקרים (עצמיים אבל לא רק) ולגלות כלים נוספים שהם לא מניפולציה. גם להשתחרר ממי שלא טוב לי.

ספלול הייתה איתי באותו הלילה, ובאותו הלילה לחשי ההגנה שהיא הטילה, רחשו בחדרי.  בבוקר הכנתי ארוחת בוקר. היא הייתה צריכה להמשיך הלאה- ואני הייתי צריך להיות במחשבותי. ואולי בסיפור הזה צריך להיות אלמנט חשוב יותר. ברגע שהתנתקתי מאותם אנשים שהזיקו לי, אני הרגשתי הקלה אדירה- יחד עם זאת הבנתי שאין לי הזכות לוותר על התהליך שלי. היה בזה מספיק כדי שארצה להשתנות, והגיע הזמן שהפרח שסבל מהחושך יקבל קצת אור שמש. אני רוצה לציין שקיבלתי חיבוק אדיר מהקהילה והדעות שלי קיבלו את החיזוק שלהן.

לאף אחד אין זכות לקלל אותי, או לקחת את החופש האישי שלי או לדרוש רשימות מטופלים שלי. לא משנה מה. לאף אחד אין זכות להגדיר את מערכת היחסים שלי עם הקדושה, בין אם זה כהונה או משהו אחר. אף אחד לא יכול לקחת ממני את הדברים הללו, אם אני לא נותן להם. אבל אני נתתי- מאהבה. עכשיו מאהבה, אני לא נותן לזה לקרות יותר. באותו הערב ממש יצרתי את הצוות החדש שיטפל בי. ביקשתי מארבעה כנגד הארבעה האחרים- בדיעבד קיבלתי עשרה. אפילו אתם שקוראים את זה, אפילו אם הייתה לי שיחה של עשר דקות איתכם, עזרתם לי.

חדרי טוהר על ידי גורמים חיצוניים והסרתי את כל הכלים שהיו יכולים לעורר מאגיה אפלה, הגבישים שלי טוהרו ביום מרוכז על ידי ספלול שנתנה לי כמות אדירה של תשומת לב. אם אנשים היו מבינים שהדרך לעזור לי להשתנות היא חמלה ולא אלימות… אולי דברים היו נראים אחרת. קיבלתי המון הקשבה והטיפול כמובן היה עניין של עצה ולא כפיה.  שיניתי דברים בחדרי, אבל אני צריך ממש לפנות לא מעט זמן לניקוי אדיר. אני ביליתי כל יום במדיטציה, נשימה, ומחשבות על האדם שאני רוצה להפוך. ביליתי גם ימים ארוכים בלכאוב את היחס שקיבלתי מהקרובים לי ביותר, אבל לא עוד.

בנוגע לאור שלי: אחת מכוהנות הוודו החשובות בקהילה הישראלית באה והעניקה לי סיפור על אושון, הפטרונית של הנאות החיים והיופי. זו שאני רואה עד היום כקיסרית. אושון באה אלי ממזמן, ושנים בחרתי גם לקרוא לה בשמה האחר, ארזולי. היא באה בזמן שרקחתי שיקוי אהבה עם הרשימה הנכונה של הרכיבים. היא הטיפוס השמח שאומר לי לאכול את הקינוח קודם, לפני הסעודה.
 
הסיפור:  לא תמיד אושון הייתה עשירה ואלוהית. באחד מגילגוליה כאדם היא הייתה אישה פשוטה בניגריה שבעלה נטש אותה ואת ילדיה עבור אישה אחרת. היא נאלצה למכור את גופה לזנות כדי שהיא תוכל להאכיל את ילדיה. יום בא ויום הלך, ואושון נאלצה לשטוף את השמלה שלה כל יום מזרע וגם מדם (בגלל שחלק מהגברים היו בעלי נטיות סדיסטיות) והיא גם סיפרה לרוח הנהר את הצרות שלה.  הנהר היה מלא מינרלים וחלקיקי זהב, ויחד עם הדם הזרע והזהב במשך תקופה ארוכה השמלה של אושון הפכה מלבנה למוזהבת. יום אחד, אושון השליכה את השמלה לנהר, וכאשר היא הוציאה אותה, השמלה הייתה מכוסה תכשיטים. אושון המאושרת חזרה לכפר ומכרה את כולם. וכל מי שקנה ממנה תכשיט קנה ממנה גם מזל ואת ברכות הנהר. לאחר שאושון ווידאה שהיא יכולה להאכיל את ילדיה, היא התחילה למכור את תכשיטיה ולהאכיל את הכפר הרעב והעני. היא המשיכה להשליך שמלתה למים וזו המשיכה להביא זהב ושפע לכפר. לאחר שהביטחון הכלכלי של הכפר והילדים שלה הושג, אושון חזרה לנהר ותהתה איך היא תוכל להחזיר לו את מה שהוא עצמו העניק לה. אז היא מסרה עצמה לנהר. היא הפכה להיות כוהנת שלו. ולאחר מותה, הכפר השיב את האפר של אושון לנהר, שם רוחה חייתה לנצח- כלואה שהיא היום, והנהר נקרא עד היום על שמה: נהר אושון.
 
מבחינתי זה מאוד דומה. אני באתי עם הצרות שלי והכאב שלי והשלכתי אותו למים המתוקים והמאגיה כתכשיטים צפה על שמלתי. את התכשיטים והכוח השתמשתי כדי ליצור לעצמי חיים טובים (ואכן אני יוצר לעצמי חיים טובים) ומיד לאחר מכן, הבאתי את התכשיטים הללו לאחרים. כל מי שנכנס לחדר שלי יודע שהספריה שאני מקים פתוחה לכולם וכולם מוזמנים לבוא לקרוא בה ולעיין בה. רוב הדברים שאחרים בוחרים לראות כ””שלי”” הם כלי הוראה או כוח שניתן לשאול ממני- בין אם זה גבישים, כלי מאגיה, וספרים. אני רק מבקש שהם יוותרו בביתי בזמן השימוש כדי שאחרים גם יוכלו להשתמש בהם.
 
אני גם הבנתי את פני האפלות (כמו שאמרתי ברשומה הקודמת) שנועדו לאתגר את האנשים ולאגד את האור הפנימי שלהם. למדתי שלוותר על המאגיה זה כמו לוותר על התכשיטים ולירוק לתוך הנהר. כמות עצומה של אלים- ונספרו שישה עשר, שכוללים גם את תיאמת, ואובטלה, כוחות טבע שבדרך כלל לא נוגעים לגורל האדם חגו סביבי עם כנפיים מגוננות.  אני למדתי שלוותר על הקשר הייחודי שלי עם האלים כמו לוותר על הכהונה שלי זה בדיוק אותו הדבר, אותה יריקה לנהר שהביא את התכשיטים ובטח ובטח שלא לבגוד באמון האנשים על ידי מסירה לגורם חיצוני כלשהו של רשימת מטופלים (דבר שלמזלי לא עשיתי גם ברגע האפל והעצוב ביותר שלי). בכל אופן, אושון בעצמה מצאה את הרגע הנכון עבורי לחזור עבור המאגיה. ביום ההולדת שלי ערכתי טקס צנוע ובו דיברתי עם היקום וחזרתי אל כוחותי הקודמים. האלים והיקום מיהרו למלא את גופי ונפשי בכוח מחודש.
 
דיברנו על הראייה המעוותת שלי על דברים, ואני עובד על מראות חדשות, תפיסות חדשות, חוקים וגבולות חדשים, ואחד מהם הוא זה שאני מפסיק להתלונן כאן.
 
היא עמדה לעלות למגדל. שמלתה השחורה הייתה אדמדמה לנוכח השקיעה. כבר גירשו אותה מהעיר- אבל קבוצה נאמנה של אנשים נעמדו סביבה. היא לא הייתה רק שנואה מדיאה, אלא גם אהובה. בזמן הסיפור עם יאסון היא הספיקה לרפא ולהגן, לשנות את העולמות סביבה ומכשפות אחרות, יווניות עזרו לה בסתר. היא עמדה בגן התלוי שנמצא בין העולמות שלה- ואור כל האלוהות זרח סביבה. זה לא היה הזמן לפגיון כמו שהיא חשבה אלא זמן לשרביט. זמן לטרנספורמציה אישית.  הילדים ישנו בחדר- וכל מחשבה אפלה התפוגגה לדרכה. מרכבת השמש עמדה שם, זורחת ובוערת אבל היא שילחה אותה לדרכה עם קורבן הולם להליוס. אם האלים עוזרים לה עד כדי כך, הם גם יעזרו לה להישאר בעיר הזו, עם הילדים הללו. יאסון בחר את גלאוקה והגיע העת שהיא תבחר באחר בעצמה. היא נזכרה בשיעור הקשה שעבר עליה. היא נתנה- כן, אבל לא וויתרה על הדברים שאותם היא נתנה. היא נתנה את אהבתה ליאסון אבל הוא לא היה מסוגל להחזיר אותה. איזה מטופשת היא שחשבה שהיא יכולה לקבל משהו שהוא לא מסוגל לתת? היא נזכרה במילים של המורה הזקנה שלה “”זו לא אשמתך, זו לא אשמתם. מה הם אשמים שהכוכבים כתבו את גורלם מראש?!”” מדיאה חייכה. איש או אל לא יכול לקחת את החיוך שלה יותר. השמש שקעה, אבל היא תעלה שנית- ומדיאה עימה.
 
תמו ימי עצב.
 
ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.