פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2009-03-10
כך, אז ביום ראשון החל צוות טכני דה-פאקטו. ביליתי שם משעה שבע בבוקר עד תשע בערב, מחמיא למאגרי האנרגיה הבלתי נדלים שבי. במהלך הזמן הזה, הייתי צריך להזיז להרים, להוריד ובאופן כללי להיות איש שרת של איש התחזוקה המקומי, (ע` שצויין בפוסט הקודם) שהביא כמובן את הילד שלו לעבודה, והילד הקטן הזה רץ והיה יעיל ממני פי כמה- גורם לי להעריך שוב את כוחה של עזרה מקצועית.
בחלק מן הזמן גיליתי ששותפתי לעשיית התאורה היא סמרטוט רצפה שלאנבל היה ניסיון מר איתה כשהיא עשתה עבודה משותפת (היא לחוצה, חלשת אופי ובאופן כללי לא אינטליגנטית במיוחד) וכמובן שאף אחד לא מסתכל על זה שאם בשנה א` הייתי צריך לתת כעשרים שעות, בשנה ב` ביום אחד חיסלתי יותר מחצי מהשעות עצמן.
וכך ביליתי בין הבמאית, ואיש התאורה, כשכל התאורה כושלת במשך שעות כדי לסמן את הסימנים שבהם אני לוחץ על הכפתור ומחליף אור. אולי התחושה הנוראה ביותר היא הידיעה כי אני בפשטות יכול לעשות דברים חשובים *יותר* מעניינים יותר שאינם קשורים כלל וכלל למקום הזה, ולעשייה הזו. המחזה הזה שואב הרבה מן המחזה “השחף” של צ`כוב. כמו במחזות המעטים שלו, אני יכול להעיד כי, הטרגדיה שלי היא אנושית, בעשייה המעייפת וחסרת הפרס שלי.
שיר עבור 14 השעות הרצופות של צוות טכני ביום ראשון:
חדר הלבשה
בין קירות כחולים
קופסה מרושתת
וורידים שחורים
ובלוטות מאירות:
כמו פילוקטטס
ארגמן בגדי
לא הושיעני
דם האל, לא הצילנו
מצוות טכני.
ללחוץ על כפתורים
להמניך את הראש,
צניעות היא, צניעות
עבדות?
קליגרפיה של אור
דממה ותנועה
מי עומד מעבר לכתף,
מרים בקבוק זכוכית
להכות בשינאה?
אני לא נינה
לא במשחק חשקתי.
תהילתי היא מדממת הקיום,
ותחושת הלבד.
כמו השחף,
אני קורבן האמנות,
החיה המניעה את השלשלאות
מסמר שרת על קיר.
וזה חי, הקירות לוחשים
מילות במאים זועמים
שבו והלכו- ורק השתקפותי
אינה קיימת במראות הנעות-
בחשיכה רושפת
אדעך.
היום השני היה שפוי יותר. אנשים חיבבו את השיר שכתבתי. אני יודע שהשבוע החזרות תסתיימנה, ואני כולי תיקווה כי אוכל לחזור לביתי ביום חמישי- ולא יכריחו אותי להישאר עד 9 השעה בה האוטובוס האחרון שלי יוצא…
המשך יומן דיכאון יבוא.
ארדן.