פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-02-18
“
התחריט העתיק ביותר בעולם המתאר מכשפות בוחשות בקדירה עתיק יותר מהמחזה הסקוטי של שייקספיר. המכשפות בו משליכות חיות וחלקי אדם לקדירה ומביאות להיווצרות סופה. כשפים לשינוי או חיזוי מזג האוויר הם חלק ישן וטוב של אמנות הכישוף. אוקולטיזם אנגלי עבד למחוק את האלמנט הפרקטי הזה מההיסטוריה המודרנית של הכישוף וכל זאת הוביל לסטגנציה בחקר הנושא. זוהי לא “מאגיה נחמדה” או מודרנית, והזמנים שבהם מכשפות החזיקו קדירת ברזל משומנת ומחוממת למרקחות, שיקויים ומשחות היא בעבר.
בימינו, כפי שהלנתי לא פעם במאמרי בבלוג זה, מכשפות לא אוהבות לעבוד עבור תוצאות מאגיות, הרי “מדוע ללכת ללב הביצה כדי לקטוף את נורית הלב ללחש אהבה? ורדים אפשר לקנות בזול במכולת!” יש משהו מאגי שלא ניתן להכחיש במסע הרוחני של מסע ללב הביצה, ויש משהו בקטיף הנורית, בייבוש שלה ובשימור שלה והבאתה לחוף מבטחים שטוען אותה בכוח נוסף, כזה שלא ניתן כלל לקנות בכסף.
לחשי גשם בארצנו הקטנה הם מן ההכרח. עלינו לסחוט כל טיפה של לחות כדי לשמר את האקולוגיה האנדמית ולמנוע את המדבור המשמש ובא, ועלי היה ליצור לחש פשוט יחסית שגם מכשפות מתחילות יכולות לייצר ולהטיל. הלחש מוטל במסגרת מסורת הוודון, אבל הוא מכיל אלמנטים אקלקטיים, וגם אם את עובדת עם בעל, זיפקנה, או זאוס ניתן להתאים את הסימבולוגיה כדי לייצר את הפוקוס הנכון להביא לשינוי המציאות:
רכיבים:
נר סויה (סויה מביאה מזל, משנה את הגורל וגם נותנת בעיטה קטנה של כוח אם הלחש הזה מחוץ לפרדיגמה של המכשפה המתחילה) רצוי בניחוח גשם סיני, אוקיינוס או מלון. כאן עדיף להשתמש בנר חימום קטן בכוסית כיוון שאנחנו רוצים לשאוב את הגשם אלינו. זו גם הזדמנות להוציא את פמוטי יול, אלו שמקושטים במחטניים עם פירות אדומים.
שמן של פותח שערים כלשהו- כמו אשו, בהיעדר שמן אתרי של מור או ארז.
חרט, סטיילוס או בולין לחריטת סמלים.
מנחות לישויות הגשם השונות. האל האנדמי של ישראל הוא בעל והוא אוהב מור ויקבל מנחות מזון.
הוראות הטלה:
יש לחרוט על הנר את הסמלים הבאים לפי הסדר: פותח השערים (אם זה בעל ניתן להשתמש בסמל הברק או ארז הלבנון במקום אשו) את הרונה אורוז שמסמלת גם גשם, את האידיוגרמה הסינית לחורף ואת זו לגשם (לצורת כתיב נכונה ניתן לחפש בגוגל- Rain/ Winter Kanji).
יש למשוח את הנר בשמן אשו או בשמן מור, לגלגל שלוש פעמים לכיוון שלנו, להתפלל לגשם, לתת את המנחות ולתת לנר לבעור עד הסוף.
ארדן
של הגן
“