פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-01-03
“
המתנדב היקר ללא מילה אפשר לי לעלות בקימונו לבן לאוטו. הקימונו רקום בחלקו התחתון בגלי הים, כסוף על כחול ושחור. אני נושא על עצמי ניחוח קריר מתקתק ומושקי של ענבר אפור, וורדים, יסמין, מושק וסיווט. בתיקי מנחות לימיה, אורישת הים, האימהות והאם הקוסמית הגדולה, בכל סל מנחה קטן היה אקוומארין, פנינה אמיתית, קוראל לבן, קוראל סלמון וורוד, חתיכת ענבר, וחרוז אם הפנינה. אצות נורי הן כל שמצאתי, וסוכר גבישי. הבאתי גם שרביט קווארץ קטן, כדי שיכיל אנרגיית ימיה ואנרגיה של אובטלה עבור קסם מילים שבורא, ושקיק ממולא באבני תרשיש, אקווה-מארין שמאוד מושכות אותי לאחרונה, וההנחייה המאגית היא לטבלן בים כדי לעורר בהן את האנרגיה המתאימה. ההגעה שלי לביתה של מורתי של-אויה הייתה נפלאה, אבל כרגיל, שעתיים לפני הטקס, היא לא קנתה עדיין את המנחות ועדיין לא הכינה את כל שעליה היה להכין. מכיוון שהיא בחלקה אמריקאית מקורית (Native American) יש לה הנטייה להתקיים בתוך זמן אינדיאני- משמע, דברים יקרו כאשר הם יקרו. החינוך היקי שלי בנוגע לעמידה בזמנים מטריד אותה. היא צריכה אנרגיה חיובית במיוחד כאשר מדובר באימא הגדולה ואני מאיץ בה, ובסוף לוקח על עצמי לערוך את הקניות לימיה. אין מלונים ואבטיחים שזו המנחה האהובה על ימיה, אז מתפשרים על זר של תפרחות מדונה לבנות ובטטות עבור לגבה. קניתי וצעדתי בצעד מהיר חזרה לביתה.
נהג המונית לקח אותנו למקום, וכאמור, זה שמישהו אמר שמשהו יקרה בשש, אומר שהדבר יקרה בשבע. אז אני ושל-אויה ישבנו על לבנה ופיתות חמות (שזה מעולה כי היה ממש קר) צ`יפס וקפה- ואני למרבית האירוניה החלטתי להזמין “”אפריקה”” שזה מסתבר, לא יותר מפאי שוקולד חם. לאט לאט אנשים באו, שיחה קלחה, וכאשר כולם הגיעו (שזה בעצם כל האילה- בית ועוד קצת) ניגשנו לחוף הים. שלאויה קראה ללגבה, ובסוף של קריאה השלכתי לים חופן של סוכר גבישי. לאחר מכן קראנו לאימא ימיה. היא נוזל החיים שבתוך הרחם, הפלזמה של הדם… היא לוקחת את שטח רוב הכדור לעצמה. מים מלוחים חמימים ועשירים… התחושה שלה הייתה ליטוף מלוח על פני הרוח והתרגשות של הגלים לקראתינו. לאחר מכן קראתי לאשרה בעברית. האנרגיה התחלפה כמעט מיד בחום, זהוב כחול באימא לוחמת מלכותית שכזו, שתקבל ותבין אבל אין לה סבלנות לשטויות. מעולם לא חשתי בה בעוצמה שכזו כמו שחשתי בטקס הזה. היה ריח כמו של טל שמתייבש על קוצים זהובים ומיובשים בשדות הקיץ. נתתי לה גביש אקווה-מארין גדול במיוחד- שהושלך לזרועות מצפות בין הגלים.
והנה אני, בתמונה המוצלחת היחידה מהאבו, עם האצות, והמנחות האחרות, בקימונו. לאחר מכן, אני ושני חברים שאינם גרים בצפון נסענו אלי הבייתה. ישנו בנעימים- למחרת, טבלנו במעיינות החמים של טבריה, ואני שמחתי על ימי החופש המעטים שקיבלתי בחופשת וודו זו. לאחר הטבילה הממושכת, ואחרי ארוחת בוקר מפנקת נסענו לאסוף ידידה שלישית וחזרנו לשל-אויה, שם נודבתי להכין את העוף המטוגן שיצא מענג ולא כשר בעליל. נדמה לי שאכלתי משהו כמו שלוש רגלי עוף באותו הערב ממש. בנוסף, היה על השולחן לחם תירס, כרוב מבושל- חמוץ מתוק, שעועית עין שחורה (שמסמלת את לגבה ומזל טוב לשנה החדשה) ועוגת זנגביל, או ג`ינג`ר (בדיוק אותה עוגה שהשתמשו בה כדי לבנות את הבית של המכשפה בהנזל וגרטל, במידה ולא קיבלתם את הרמז הברור מאילו). המסורת ברורה לשל-אויה, באים, אוכלים לוקחים שאריות, אין טקס כי הארוחה עצמה היא טקס. לא היו שיחות מעמיקות, ואני הרגשתי לא משהו בלשון המעטה, וישנתי במיטתה של של-אויה במשך כשעה או משהו. כאשר החזירו אותי לביתי, אני חושב שהחום שלי עלה ואני חליתי. ביליתי במיטה כל אתמול והיום. והנה הגענו להווה שבו נר סגול לבבלו-איה אורישת המחלות בוער בחדרי ואני מבקש הקלה בחולי (זה עובד). זהו, סוף הדיווח.
מקווה שגם לכם הייתה נשיקה מדהימה של שנה חדשה
ואנרגיה חיובית מענגת.
והרי הסעודה:
ארדן,
של הגן.
“