פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-08
“
היום יום שני, היום המגונן של לגבה למרות שיש מכסה על קדירת הברזל שלי, אדים חומקים ממנה. קפה, אניס כוכבי וציפורן מתבלים את אוויר החדר שלי, שכבר מראש היה ריחני ומבושם בוורדים ופרחים אחרים. לאחרונה, הרגשתי צורך לספר את הסיפורים של האורישות בבלוגי. הם לא תמיד קלים להבנה, גם לא לי. תמיד יש נדבך על נדבך על נדבך, אבל אין אפילו אחד שיכול להתעלם מהעושר התרבותי שלהם והתחושה שיש בהם הרבה מעבר למה שנראה בעין. יש בהם. ימיה מלמדת אותי את טקס הלידה מחדש. לגבה מלמד אותי לבלבל את אויבי, אוצ’וסי מלמד אותי שהאנרגיה שלו יכולה ללכוד כל דבר שארצה אם אהיה מסונכרן איתו נכון, ואושון מלמדת אותי שאהבה יכולה לברוא וגם להרוס. האורישות הן לא אנשים, היה להן גלגול אנושי, אבל הן כעת לא פחות מאחד מכוחות הטבע הממלא את העולם ומסייע בשימורו ובריאתו המחודשת.
וודו מלמד אותי שטבע הוא… ובכן טבע. אני חושב שגם הוויקה חתרה למקום הזה- המיסתורין אינו נמצא ב””איך להפוך לאנשים טובים יותר”” במובן הפשוט, שאולי יש איזה רצון להתעלות מעל הגוף האנושי ולהיות “”מאסטר נעלה”” כמו במעגלים הפנימיים של שחר הזהב, אלא רצון להתחבר לכוחות העמוקים יותר, אפילו לא האלים “”החדשים”” יותר אלא לטיטאנים. לאלים הפראיים- פאן שהיה מוזיקאי מפחיד ואנס (נשים, גברים ועיזים), ואפילו האלה המומצאת על ידי צ’רלס לילנד- אראדיה: היא המשיח של המכשפות, היא לימדה את המכשפות כשפים כדי שהן תהיינה חופשיות. האם הכשפים הללו היו רק ריפוי, חיזוי וטיהור? מסופקתני. הכשפים הללו היו העקרבים בוורידים של אלו שבאו לאנוס אותן, השערים הננעלים רוחנית ואישית על אלו שבאו לעקור אותן ממקומן. אלו כשפים שהעירו את דיאנה, האפלה בעצמה על כ-ל כוחה הסאטורני לפורר קירות, לשבור סורגים לשחרר לחופשי. החופש הזה מסומל על ידי עירום טקסי.
מה בנוגע לחוק השלושה? ובכן, לאגד מכשפות זה כמו לרעות חתולים- אמרה סטארהוק וצדקה. צריך איזה מנגנון מווסת על אינדביאוליזם ייתר: אז מספרים למכשפות קטנות שמכירות אך ורק את הקאוון שלהן שאם הן תהיינה ילדות רעות… אז העונש יהיה פי שלושה. הן מאמינות בזה וזה עובד! האם המכשפות שאראדיה לימדה היססו להשתמש בכשפים כאלו נגד אויבים? אני בספק רב מאוד. בכל זאת, האם הקבוצה הקטנה, הקהילה הקטנה תהפוך בסופו של דבר למה שמשעבד את המכשפות? אני אישית חוויתי יותר מפעם אחת אדם שניסה בכוח לשנות את דעותי ומהותי הפנימית בקהילה הזו. הם לא הצליחו- ואם היה שם ניצחון הוא התקיים זמן קצר לפני שחברים שלי, שהם חושבים-חופשיים עזרו לי להשתחרר. יש לקהילה הפאגנית בארץ תחושה של קיום בריק- כאילו הכל מומצא כאן מחדש, אבל יש חברות פגאניות, שבהן “”לא משתמשים במאגיה למקרה חירום בלבד, כאשר כל הפתרונות האחרים לא עובדים””. יש מכשפות שאומרות לחש ליה-יה לאמבה כדי שהאוכל שהן מבשלות יצליח. יש מכשפות שרוקחות בושם שיגרום ליופי הלא מקובל חברתית שלהן, דווקא *כן* להיות מקובל חברתית. זה קיים. ובכל זאת, המושג, שאגב אני גאה בו מאוד “”טבע אנושי פראי”” גרם לדיון על סך האלימות בקבוצות מסויימות. אני כותב כדי לחלוק, לתעד את עצמי ולעורר את המחשבה. אני כותב כדי לחנך ולחלוק רעיונות, מי שהרעיונות שלי לא קוסמים לו, זה בסדר גמור: נגמרה התקופה שבה ניסיתי לרצות את כולם.
דבר אחד אחרון: כרגע, אני חושב שמעט מאוד אנשים טורחים בכלל לכתוב משהו בקהילה הקטנה שלנו. יש טבעת של שלושה בלוגים, שניים וותיקים (שאחד מהם שלי) ואחד צעיר שממש כותבים על נושאים של פגאניזם בישראל. זה חסר. אולי במקום שאנשים יתקפו את הכתיבה והדעות שלי, שיפתחו או שימשיכו לכתוב בבלוג שלהם נימוקים *מדוע* דעותי אינם מקובלות עליהם ואיזו דעה כן מקובלת- כדי ליצור שיח רחב, רב משתתפים ועשיר.
ארדן של הגן.
“