פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-03-12
אני בוחר ציור- עמוס ישכיל, זה לא אחד המקוריים, אלא הדפס שלו שעולה בסביבות 750 ש”ח. זו הכינרת, עם גון סגול מהמם, שנשבר לתוך חול זהוב ירקרק בין עלי הדקל… אני מתפלל שאוכל לראות את המציאות כמוהו, זה הכל. תמימות, שלמות, צבעים רוחניים ונסתרים. אני משלם. הגלריה הקסומה הזו היא ברחוב היוקרתי היחיד של טבריה- אני מכיר שם את בעלת הגלריה המתולתלת. אישה מבוגרת שרוצה להביא אמנות עכשווית לפריפריה. משם אני עוזר לה לתרגם לעברית טקסטים של הגלריה לאמנות לכבוד פסטיבלים שבאים ומתבטלים. היא למעשה הקשר שלי לעולם האמנות הגלילי. יום אחד נכנסת אישה מבוגרת, חטובה ומהממת ביופיה- דיווה בדיוק כמוני. לאחר דיון עמוק על תיאטרון, התפקיד של מדיאה של אוריפידס, ההסבר שלי למה זה מחזה גרוע, וההצעה שלי לראות את הסרט של פסוליני, היא התאהבה בי (כאשת תיאטרון) והזמינה אותי לביתה.
זו תקופה עסוקה מאוד מבחינה מאגית. לא מעט עבודה. ההזמנה נדחית שוב ושוב ובסוף מגיעים להבנה שאני ובעלה הגלריה צריכים ללכת יחדיו. אנחנו מגיעים לבית לא צפוי בשכונה לא צפויה. למרות שזה בית עם חזות עזובה ועלובה, לאחר עלייה בגרם מדרגות אנחנו מגיעים לדירה מרווחת, צבועה בכתום, עם חיפוי במבוק על הקירות, תמונות שמן שאמן צייר של ונציה, וארונות ספרים עמוסים לעייפה, גם בספרות תיאטרון. אני מרגיש באופן אוטומטי בנוח, מתרווח על ספה, ומתכבד בכיבוד אורגני למשעי. אני בתקופה מלאת ספקות. אני מרגיש את היובש באוויר וכמו שידידה הסבירה את זה, “איבדתי עניין בחיי היום יום.” אני מוצא את עצמי יושב מול דפים ריקים בתוכנת התמליל, מנסה לכתוב עבודות סמינריוניות ולא מצליח- כאילו החלק הזה בגופי ונשמתי התייבש ונשר כפרי של דשתקד. אני מבלה את האנרגיה שלי בלנסות להרטיב את שיבש, לא מעט זמן עכשיו. מדובר בעתידי המקצועי אחרי הכל…
מולי יושב מאובן. הדוויה המקסימה כמובן שם, ואני מצטט לה הייקו של באשו, (שמה דומה לשמו) והוא… הוא פשוט היפי משנות השישים. שום דבר שונה. אותו לבוש, אותו שיער, אותם משקפיים וצורת דיבור ידידותית, שאינה מכילה את החיה האלימה שנמצאת בדבריו של כל גבר סטרייט מצוי, חבויה או מוצגת. עוד רגע ממש אני אשמע ממנו משהו על אהבה אוניברסלית, אני בטוח. הוא מגיש לי שלוש מתנות… “הראשונה היא מהעץ.” הוא מגיש לי למעשה תרמיל זרעיל גדול וחום באורך של ארבעים ס”מ. העץ הזה נקרא באניה- והוא משמש בקובה לקרוא לנפש של אויה, אורישת הברק, הגשם והשינוי. “אומרים שברגע שאמאן מקבל זרע כזה, והוא מתבקע, התפילות שלו עלו למעלה והוא כבר הפך להיות מה שהוא נועד להיות.” הוא אומר. המתנה השנייה שלו שניתנת מיד לאחר הראשונה היא ציור שלו. סוג של קולאז וורדרד שנקרא “שאיפות גבוהות”. והמתנה השלישית היא מגילה- “זוהי מגילת אין-ספור האפשרויות…” אני קוטע אותו באמצע- אני לא רוצה לפתוח אותה. ברגע שפתחתי אותה היא הפכה להיות דבר אחד ויחיד והקסם שלה תם. המגילה סגורה אצלי עד היום.
אנחנו ממשיכים בדיון, הוא מראה לי אמנות שלו- חלקה טובה מאוד וחלקה לא שווה כלום, הסטודיו שלו מצוייר ובנוי למשעי- כל הצבעים מסודרים לפי גוון מול פלטה. הדיווה זוגתו מספרת על מטען מלא באמנות שהלך לאיבוד בזמן שהותם במקסיקו, הערב מסתיים, השאמאן מוציא גיטרה ומנגן לי שני שירים לפני שנהג המונית לוקח אותי חזרה הבייתה, מותש, אני משאיר את המתנות לרגלי המיטה. רק מאוחר יותר הבנתי שזו טיפת לחות נוספת, למה שנפשי זקוקה לו…
ארדן של הגן.