פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2013-06-07

“

כשאני מותקף, הדבר הראשון שאני עושה בתור מישהו שאינו מתיימר להיות לוחם, זה בעצם לקרוא לעזרה. ביומיום אני מקיף את עצמי באנשים עם כישורים שימושיים. אותך שמרתי לסוף. אתה שטעמת את דם האויבים על לשונך, חשבתי שאתה זה שתביא עמך את המדסין המפחיד הזה שישבור את המבנה המחשבתי הזה על ידי פחד וכאב להם. היית הקלף ששלפתי אחרי מביא השלום. לא עשית כרצוני. לא קיימת את הבטחתך אלי, לא הבאת לי על מגש הכסף לא את החפץ שרציתי ולא את ההתנצלות וזה בסדר. אתה אנושי, אתה לא כלי. זה שלא פעלת כמו שרציתי? מילא. הייתי צריך לנקות את הישבן שלי בעצמי. “”אלו הצועקים הכי חזק שהם חברים, הם אלו שיסובבו את הסכין בעת הבגידה בסוף””, כה אומר אוברה מג’י, שהוא בעצם פרק באורקל איפה של מסורת היורבה- והייתי צריך לקרוא את הטקסט הזה הרבה לפני שבכלל זימנתי משהו חיצוני לעסוק בזה. טעיתי בכך שהפלתי עליך את הכל, ושהייתי כל כך חלש מולך ומול אחרים. הייתי צריך לזכור ששירות בא לפני כל החולשות האנושיות שלי. אני עד היום מתחלחל מהזיכרון של אלו שבגדו בי, אבל אתה, עם יכולתך המלאה- תמיד היית שם, וזו השאלה שיש לי עבורך: האם זה הגבר שאתה רוצה להיות? האם אתה לא רואה את המלכודת שנפרסה מולך? אם תשתמש בכוח שיש לך להשפיל, אתה הופך להרבה יותר נחות ממנה- מוסרית וגם אישית. אם תשתמש ב””פצצת האטום””, ותחשוף את מה שיש לך, האישיות שאתה מנסה להראות לכולם תישבר ואתה תיהרס בזמן שזו שאתה רוצה לנקום בה, לא. אתה לא תקבל ממנה מה שאתה רוצה, ואני מתפלל שתשחרר. יש לך בת זוג חדשה, תן לזה לנחם אותך ולך קדימה בראש מורם. לא לך הדברים הטכניקות הילדותיות והמסוכנות האלה. אני חושש לך ולדברים הנפלאים שאתה עושה. די!

שלך,

ארדן.

אני חבר שלך ואדם שאיכפת לו.

“