פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2012-10-12
“
את הסיפור הבא שמעתי בעל-פה מהמורה שלי לוודו, ולא מצאתי את הגרסא הזו בשום ספר או אתר ברשת. כנראה שהוא מסופר בעל פה כסוד כת, וגירסאות מעודנות יותר מפורסמות: כאשר העולם היה צעיר יותר והאנשים התאגדו מקבוצות קטנות של ציידים-לקטים עד ליצירת כפרים- רק אלו שהיו מבורכים במיוחד על ידי אוגון, אורישת המתכת, האבולוציה והציוולזציה היו מסוגלים לעבד ולייצר כלי מתכת. אבל המתכת הייתה כה מפתה: היכולת לחרוש בקלות את האדמה הקשה ולסכל אבנים, היכולת לייצר כלי נשק מושלמים שלא נשברים, היכולת לייצר כלי רפואה מדוייקים שלא מתפוררים… אנשים הצליחו באמצעות כישוף אפל לכלוא את אוגון במערה. באמצעות עינויים מורכבים הם הצליחו להוציא ממנו את סוד חרשות המתכת. עכשיו הסוד הזה שייך לכל האנושות. אבל האדם היה חמדן. האדם רצה לדעת את כל סודות הציווליזציה, האדמה והדרך שבה דברים משתנים בטבע. בדרך לא ידועה אוגון הצליח לברוח מחקירות האדם. אוגון המדמם, דעתו אבדה עליו מעינוי וצער… הוא ראה את אימו ימיה. אימו שדאגה לו רצה אליו, אבל אוגון המטורף מכאב לא ראה אף אחת מלבד אישה. בהתקף של תשוקה, זעם וטירוף הוא אנס את אימו ימיה. איש אינו נוגע באימא ימיה מבלי להירפא, וכך אוגון עצמו נרפא: הפצעים נסגרו והטירוף התפוגג במהירות. כאשר הוא הבין מה הוא עשה אוגון חש את ליבו ונפשו מתרסקים תחת כובד המעשים האפלים שעשה. ימיה סלחה לו על מעשיו כי היא שריפאה אותו הבינה את טבע מחלתו ואיזו אם אינה סולחת לילדיה? אבל ימיה מאז לא חזרה להיות מה שהיא הייתה קודם- שמחת החיים והתמימות שלה נעלמו לנצח.
“