ספירלה

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2010-05-18

אני רואה את פורום מאגיה פורח בידיו של קיקאהא. אני יודע שבחרתי היטב. אפילו הביקורתיים ביותר כלפי אחרים יודעים לומר רק מילים טובות על פועלו ועל מעשיו. במקום מסויים אני מרגיש שהרבה דברים, הרבה רעלים ומוגלות מתנקזות מאליהן החל מהטקס של בלטיין שהיה ליד ביתי בטבריה. אפשרתי לעצמי לגלות, ללמוד, לחקור. איבדתי בדרך ומצאתי דברים חדשים. הכל משתנה. ואני מרגיש לא רק במובן של ניקוז, או טיהור, כי אני תמיד מיטהר, אולי זה כמו פלדה שמנקים ממנה פיסות פחמן. ואולי הפחמן מגדיר מה זה פלדה? אני לא יודע. אני בתקופה מוזרה כזאת שבה יש לי הרבה מה לעשות. תלמידים, מטופלים והכל בברכה מגיע. ואני מרחף, מוצא זמן גם לעשות סמינריון וגם זמן לשבת לי בשלווה ולכתוב במחשב ולקרוא את “פרא” של גבי ניצן בפעם המי-יודע-כמה.
 
כל שבת מכשפות שכזו אני מצליח לחגוג היא סוג של תקופה מעצימה בשבילי כי הרגעים החולפים הללו חשובים לי מאוד. ובדיוק בזמן הזה שבו תלמידים שלי באים, לא לשבת לרגלי וללמוד, אלא ממש להסתובב איתי ולהכיר אותי כאדם, זה הזמן שלי האמיתי לבטא את האהבה הטהורה שיש לי כלפי כל אחד מהם. לאהוב אותם עם היתרונות והחסרונות שלהם, להסתכל על הפגמים שלהם ולאהוב גם אותם. שנת האש שלי התחילה בבלטיין. הודיתי לאדמה, ביקשתי בריאות גופנית, והלכתי הלאה למקום של התשוקה, של הרצון והחזון. אלמנטל אש בא לבקר אותו באופן מאוד פיסי בחדרי- נר ניתך בצורה מהירה, ולהבה כחולה ישבה לה בפמוט נקי משעווה ודונג. הוא הסתכל עלי, דיבר איתי, חיכה ארבע שעות, והלך, סתם ככה, אל האין. זה בסדר, אני יודע כמה קשה לישויות לקיים גוף פיסי כאן בעולם התובעני הזה, וזו פעם ראשונה שאני רואה אלמנטל אש פיסי ברמה הזאת. “לעולם יש עדיין פלאים להראות לך ארדן יקירי, אל תחשוב שעוד נגעת בהכל, כי בעצם, אתה טעמת הרבה, אבל לא כלום.”
 
אולי זה המסר. אני יודע? החיים שלי נמשכים בחוטי משי צבעוניים יותר יותר בכל רגע אל פרוייקטים פנטסטיים יותר ויותר. חרב חותכת כל, שיש נפח עם לב זהב שיחשל אותה בזמן שאני לוחש את המילים שיביאו למציאות הזאת חוטי תיל שהופכים את הלב של החרב, לא רק למתכת מטאורית אלא גם למתכת רוחנית של אור ומהות החדות הרוחנית שהופכת יחד עם חוד המתכת לדבר שאין שווה לו. טבעת שמחושלת עבורי מכסף ומאבן נדירה כמו אלכסנדרייט, והיום- גם דיסקה משיש שיצוק עליה פנטגרם מכסף. החזון שם, הכלים שם והאמונה שלי גם היא, שם.
 
ובצד כל היופי הזה, קורים דברים אחרים. אנשים שהעליבו אותי ופגעו בי בעבר באו להתנצל. אני מתקשה לקבל את הנס כמו שהוא, אבל אני תמיד כאן לתת הזדמנות שנייה. לא שאני חף ונקי ידיים, הרשומה הקודמת הייתה רסיס ממה שהייתי- מילים שיצרו לרגע את העבר, הכובל והתקדמות הלאה, ושיחרור. בנתיים אני לא היחיד שצריך ללמד לשחרר, וחברי רוצים טקס בנפרד. אז הם יקבלו אותו. אולי אפילו אבקר בטקס של זה שפגע בי בעבר, אבל אני לא אותיר את האחרים ללא טקס בגלל שהיה “איחוד טקסים” מסוג זה או אחר בזמן הקרוב.
 
ובנתיים אני חושב על איזבל. מלכת ישראל. פאגנית. רעה (?) היא ישבה בשלווה כשעולמה נחרב עליה, ובתנועה מדוייקת ואיטית עיצבה את ארובות עיניה בפוך, מסקרה של אז, בזמן שהפולשים אל חדריה התדפקו בדלת, מרסקים את עץ האלמוג וההובנה לרסיסים. היא נתנה לגופה שלה לעוף באוויר, מתנה לעשתורת, וחזרה לבעל. איזו עוצמה פנימית היה לה להתעלם מכל הדברים המזיקים ולעשות את הדבר שהיא הייתה צריכה לעשות.
 
ואני, בעונג ובעל כורחי סופג את כל זה. אחרי שיעור כפול לתלמידים ולאורחת בעכו, ותחושה של חום מעולם הכישוף המסורתי שאוהב אותנו- (ומבט מצודד במיוחד של המוכר מדיאן כורדי בתלמידתי שזכתה לעור מוקה ועיני הובנה האוריינטליות והוא נותן לה עלי ומכתש מגולפים מאוניקס ירוק ששווים ארבעים ש”ח בחינם) וגם את הקניות שלי, מעט מור וכוכב אניס, אני מקבל ללא תשלום נוסף. תלמידה חדשה עם פונטנצייל אדיר, ועוד תלמיד שאני מחבב מלווים אותנו. האורחת בוחרת לעצמה חפצים וצמחים- שומעים ממני על ה”ענבר האפור” והמושק, ותכונותיהם- ואחד אחד, התבלינים, הצמחים והכשפים שבחנות מגיבים למילותי- מתעוררים למגעי. אני עובד על עצמי שלא להיכנס לאקסטזה גדולה מידי.
 
ובנתיים, זה סוג של מאבק, אני מרגיש את המסגרת האקדמית נסדקת סביבי- מתפוגגת, ומה שנכנס פנימה זה העולם המאגי, העולם ה”סודי” והפאגני שלי.
אני מסיים תואר ראשון תוך ארבעה שבועות- בברכת הקטה וארזולי.
 
ארדן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *