פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2011-11-04
“
תחילת דרכי בעולם המאגי הייתה מלאת סתירות, וזה מפליא לפעמים איך תעלומות שהיו אז לחלוטין עלומות, מוצאות פתרון דווקא היום- כמעט ארבע עשרה שנה אחרי שהתחלתי לעסוק במאגיה. בהתחלה הייתה תשוקה. אש שבראש- כזאת ששום דבר לא יכול לכבות אותה. בסופו של דבר תרבות פופולארית הזינה את האש הזו, ואגדות האחים גרים גרמו לי לדמיין בעין חלומית את מעשי שלי עם כוח אותן המכשפות. כמובן שחלמתי על נקמה. זה עדיין לא היה עידן החמלה הגדול, שיתחיל מאוחר יותר, וששיעורים בו אלמד עד היום. כמעט שלא היה אז אינטרנט, ובפריפריה הטבריאנית בה גדלתי דברים נטו לקרות יותר מאוחר מאשר בערי המרכז המשגשגות והמנוכרות.
בדיעבד, אולי היה לי במשותף יותר עם ילדים אחרים מאשר שרציתי להודות, אבל העובדה ששנאו אותי גרמה לכך שאני אשנא את ההמונים הלא מחונכנים בחזרה- כמה מעט ידעתי אז על הטבע, כמה מעט ידעתי על הטבע האנושי. זה היה טבעי עבורם לדחות את מה שהם לא מכירים- הרי בסופו של דבר, זה הטבע שלהם. לא ניתן להעניש אותם על מה שליבם חפץ בו. אבל זה היה טבעי שלי- שבמקום שבה התודעה שלי התנפצה, באותם חללים חילחלה הראייה, ובסופו של דבר, כוחות נוספים.
כאמור, רעבתי. חברת בני גילי לא סיפקה לי נחמה כלל. רציתי כישוף. ומצאתי מקום בעירי. החנות אז נקראה מוזה, והיא נסגרה מאז. היה לה בעלים שהלך והתחרד. זו הייתה חנות עיצוב בעיקר, ושם קניתי קטורות ונרות. שאלתי שם על מאגיה. היו להם ספרי מיסטיקה, ואחד מהם היה “”הספר הגדול על המאגיה השחורה”” של האלי מורג, שהיה לא יותר מסיכום של ספר אחר שרכשתי בעוד מעט כסף שעוד היה לי: “”כישוף שחור”” מאת רולו אחמד. באותו זמן היה לי חלום. אני נמצא בקבוצה של נשים וגברים עירומים. הם שמחים ומושחים אותי בשמן. הם מביאים אותי למזבח- המזבח הזה הוא למעשה פה ענק של פסל: שטן עם קרניים. הם מנסים להכניס אותי למזבח שנמצא בפה השטן, ואני בורח- יש לי היכולת לעוף בחלומותי. עפתי משם, וכמה שלא עפתי כך הוא רדף אחרי- נמצא כמעט תמיד כמה עשרות מטרים אחרי…
התעוררתי מיוזע. זה הפליא אותי כמה בעצם החלומות שלי אפלים וכמה אז הם היו בלתי אפשריים לפירוש. הבנתי את המסר- לפי הספר של רולו אחמד, הדרך היחידה לעסוק בכישוף זה למכור את נשמתך לשטן, אז, הצטרפתי לכת השטן. נו טוב, לא באמת. למרות שהיו שמועות על כת כזו בסביבתי, אני לא רציתי בכך, היה בזה חוסר עידון, וגם אני מודה, פחדתי. לא הייתי מוכן להתגבר על מכשול הפחד הזה, בשביל אמנות הכישוף וניתן לומר שזה היה משבר האמונה הראשון שלי.
יהיו רבים אחרים. בסופו של דבר, הדלת לא נפתחה עבורי כמו כותרות פרחים מלמלתיות אלא פתחתי את הדלת בעצמי. הספרים של הכישוף הגיעו לפתח ביתי. למדתי. לא היו לי הכלים או הידע האזוטרי שנדרש כדי באמת להבין. אבל במאמץ אדיר ובלי נפש חיה לדבר איתה באמת על זה, למדתי. עם הזמן באה גם הדת. דת האלה. כמה שמחתי לבוא לזרועות האלה. את האב היהודי גם הפיסי וגם הדתי נטשתי בביצת הרפש שהאמנתי שבו הוא גם וגם מאמיניו נמצאים. התיסכול שלי עלה שוב ושוב. למרות שכן, פעלתי לפי ההוראות בספר והכשפים שלי נראו כעובדים, הרגיש לי משהו חסר.
לא נגעתי באל. האל פגע בי, ולפיכך הוא פסול. עברתי לגור בסוג של אבלון פרטי. האלה סיפקה עבורי את כל צרכי- הגן שנוצר בתודעתי הוא אפל, תמיד בלילה וריח הסחלבים, היסמין והורדים בעלי עלים בגון כה כהה שהם שחורים, עינג את חושי. הקדירה עומדת במרכז ההיכל בגן, עבודת המתכת שלה בדוגמת ענפים הסוגרים על גביע האש. הגן עם חומות השיש האפורות שלו מרחף מעל מדבר שחור. כאשר הרע ביותר הגיע- סגרתי שעריו עלי. ידעתי שהגוף שלי יכול להיות מוכה ואפילו למות אבל נפשי- ואני נהיה לנצח בגן.
בגני החלו לחישות. הרי שום דבר אינו סטטי ועומד במקום, גם במקום של האלה- שהיא אלמותית, בניגוד לאל שחי ומת שוב ושוב. אב המכשפות הן קראו לו. פאן, קרנונוס וכוחות אחרים. המשרתות שלי ידעו שאם מדובר בכישוף אני לא אעצור בשום דבר ואגיע אליו. ואז, יד עדינה ובלתי נראית, אחזה בציר בין הסנטר שלי לצוואר והסבה את עיני לוודון.
מדוע וודון? וודון בגלל שהם נגעו בדבר החביב עלי ביותר: רקיחת שיקויים. האמנות הזאת נשכחת בתרבות המאגית המערבית- תמיד נראה לי שבשיקוי של תפרחות תפוחים ושמן שקדים חסר משהו. הדת עצמה היא נונסנס כמובן, אבל המאגיה שלהם? תשוקה ניצתה. חקר קצר ביותר הביא לידיעתי שאני הילד של אושון האורישה של הנאות החיים, המין ומלכת המכשפות המקומית. כל האורישות עוסקות בכישוף אבל אושון היא מכשפת הביצה היפה והמפחידה לעיתים. כמובן שהאלים הזכרים ננטשו בזה אחר זה- ובכך עשיתי נזק והבאתי עלבון לאותה דת. לפני עבודה עם כל ישות, יש צורך לקבל רשות מאשו, הוא שומר המנעולים השמימי.
האם זה עבד, הקשר שלי עם הישויות של הוודון אתם שואלים? כן. זה עבד. למרות שלא נתתי מחוות לאשו. איך אשו נראה? הצבעים שלו הם שחור ואדום (או שחור ולבן) והמספר שלו הוא שלוש. יש לו קרניים, וקילשון. האם מוכר לכם הדימוי הזה? הוא אוחז ביד אחת מפתח זהוב שפותח את כל הדלתות, וביד שניה מקל עם נוצה שיש לו את היכולת לשלוט על הזמן.
הוא ניסה להיכנס לחיי בדרכים רבות. בחלומות, בספרים, בדימויים של ישויות שהן אב המכשפות… וכל פעם- כל פעם הוא ניסה בדרכים עקומות להביט פנימה אל חיי. אני לא אהיה כוהן שלו. אני לא בנוי לזה וחוץ מזה הוא לא הישות החביבה עלי ביותר. לא בגלל שהוא טריקסטר או זה שפותח את הדלתות, לא בגלל שהוא אב המכשפות אלא פשוט כי למרות שעברו הרבה מים בים, ועדיין קשה לי עם דימויי אלים זכרים ושטנים. אבל אני מנסה לאהוב אותו, ואשו שונא אנשים צבועים, אז אני אהיה בסדר- כי האהבה שלי והקטורת שעולה לאפו היא אמיתית וממקום אמיתי.
לארוייה, אגו אלוגואה!
ארדן.
“