פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-11-01
זה היה מסע, שהתחיל בטקס. הסרתי את בגדי, ומשחתי את גופי בשמן של הקטה שרקחתי באותו הרגע, הבערתי קטורת עבור שמה של לובשת הזעפרן הקדושה, זו שיש לה את כל המפתחות, והבטחתי לעצמי מסע לארץ המתים. אמרתי את המילים שליבי הכיל- מילים של הקדשה עצמית, של הבטחה. ערבבתי בגביע הזכוכית הכהה והפיוטר העמום דבש דקלים, יין ודבש דבורים. בצומת אפלה, באחת בלילה נסכתי את הנסך הזה. הנוזל הכהה נבלע בצמא על ידי הקרקע. הכל היה שקט, הקסם התפצפץ בכל מקום, אנרגיות צבעוניות, מסיחות את הדעת. השנה האחרונה באמת חייתי- באמת באמת, לא ברחתי הרבה אחרי מסיכות, לא הקפאתי את הרגש שלי- וכמובן שילמתי עבור זה מחיר. נעשיתי פחות יעיל דברים מסויימים- האש ירדה בעוצמתה. האנרגיה שלי הייתה פחות מפוקסת- פחות ממוקדת עבור המטרות שלי. אבל זה היה שווה את זה. ויש לי שנה חדשה לטעות בה טעויות חדשות.
לאחר הטקס, רחצתי באמבט מקודש- מעלי צמח הלימונית המטהר והמביא מזל, אזוביון, צמח האלה האפלה, ואפילו רוזמרין- טל הים שרוחש כמו גחלים כשעליו היבשים מתפצפצים בתוך כף היד הסגורה. האמבט יסיר את האנרגיות הרעות לי מהשנה האחרונה: קללות שאולי מכשפה נקמנית הטילה עלי, רגשות רעים שמופנים כלפי בהיסח הדעת. זהו- לא צריך יותר. ואולי גם הנטיות הדקדנטיות שלי פחתו השנה- אני מסתפק במועט יחסית ושואב אל קרבי את התקרובת של הרגעים המופלאים שהטבע מסוגל לספק: קשת בענן מושלמת- חוצה שמיים אפורים כצוואר יונה. שקיעות מהממות ביופיין של כסף וזהב. בלוטים ירוקים- רוחשים בחיים- אשכוליות דם מתוקות, זהב הגבעות… כל אלו הזינו את נפשי וגופי.
למדתי גם דברים חדשים: למדתי להתמודד עם החום של הארץ, (פחות או יותר, זה עדיין לא נעים, אבל אני יכול לשרוד את זה) התחלתי ללמוד את הקונספט המיתי והמאגי של המאגיה הדרואידית שנמנעתי ממנו עד כה-בשל היותו כה פופלארי עד גועל (וגם הספרות ממחישה זאת- אבל יש כלים מועילים כמו הביצה הדרואידית שהראיתי כאן) אני חוזר לכישוף הפשוט שלי- נוטל את הכלים החדשים ומעשיר את הישנים- שעשירים כבר ממילא. אבל לפעמים יש איזה קונפליקט בלחשים אותם אני מטיל. למשל, אני רוצה שקט ושלווה בבית אחותי כדי שלא כל רעש קטן שייעשה על ידי אחותי או ילדיה, יעיר אותי. אז אני מחפש לחשים לבית שליו. לעומת זאת, אני מחפש את הטון המצווה, ולא מלא ההשראה של בית שליו. קשה לי לערבב בין הקונספטים, אבל בסופו של דבר הפתרון יופיע מאליו.
הזכרונות שלי מעולם המתים מעורפלים. כשהייתי שם הכל היה חד וברור, אבל כשיצאתי משם הכל היה כחלום. היו חלקים אפלים- שהמילה גיהנום מתאימה להם, היו חלקים מאוד מוארים שהמילה גן עדן מתאימה להם- אבל המילים הללו חוטאות לחוויה המלאה. לא פגשתי אף אדם שאני מכיר שם, ובכל זאת הייתה תחושה של פמיליאריות גדולה. אולי הם השבט שלי, אולי הם משהו אחר. זה לא משנה שם- כל המניירות האנושיות המעייפות הללו של רעיונות שבט ומוסר. אני לא יכול להצביע על הטעם המיוחד של העולם הזה- וזה כנראה ישאר במקום של “דברים שאי אפשר לספר.” היו בניינים- היו אנשים, היו אפילו צמחים אם אני לא טועה. אבל העולם האחר בורא את המחשבה שלי וטווה אותה לתוך המציאות אני נכשל להצביע היכן ההפרדה- ואולי אין הפרדה? אני לא יודע.
לבסוף אני בוחר לשלב לחש בקדירה שלי: יש שלוש ג`ין שמגינות על הבית. אני אזמן אותן. יש צמחים חזקים בוודון שיש להן משמעויות של שלווה, הגנה ושליטה- אלו תצורפנה לקמיע. גם טיהור לא יזיק, ותיחום אפל- שמפריד את הסלון שלי משאר היקום הבייתה משעה מסויימת עד שעה אחרת. יש לי תחושה שנסתדר.
ארדן.