פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-12-14
יש בי כמיהה מוזרה לטוהר של המדבר. ישות חולית כה טהורה שאפילו הרוח העדינה ביותר מכתימה את פניה ומכרכמת אותם בפסים, נחלים- שמפליגים הלאה. אני זוכר את המדבר ומה שהוא היה עבורי, כתם זיעה לח ונוף משעמם בטיולים שנתיים- אולי ידע ייחודי של צמח ממנו ניתן להכין משתן יעיל או חבל מסיב זה או אחר ששיננתי מספרי בוטניקה רפואית, אבל לא יותר מזה. ולמדבר יש קצב משל עצמו, מהות משל עצמו שכה רחוקה מהצפון המיוער והמסודר, יש בו סגידה ללחות בזמן ששרפי האורנים הצפוניים זולגים לאיטם- רק כדי להאסף לסממן קטורת מאגית על ידי- או להתאבן לנצח, ללכוד חיים ולשמרם בדם העץ.
יד ימין מחזיקה בקנה חלול מפלסטיק עם חוד דק כמחט שחורטת מילים של שפה זרה על נייר משבצות. ברקע, מוסיקה מסין מתארת מפלי מים ויערות צהובים אדמדמים ומהות של יופי שנפרדת מהעולם הזה. הידעתם- ביפאנית יש ספירה שונה לחפצים לפי צורתם? יש ספירה לחפצים ארוכים וצרים, וספירה שונה לחפצים קטנים ועגולים ואפילו ספירה שונה למכונות. הכל כה… שונה ואולי זה היופי של זה עבורי. הסביבה הטבעית הפכה לביצה של מיחזור. המדינה הזו קיימת 50 שנה וקצת בסך הכל- היכן אלפי שנים של תרבות? היכן אמנות נפלאה והלך רוח של ביטחון עצמי? לא כאן. מה קרובי חשבו שהם עברו לכאן לפני כמה דורות? להימנע משואה? מה עם שואת התרבות והשיממון המשעמם? על זה הם לא חשבו? אני נאנח.
אני מחליף לעט סגול ועבה יותר: אני מכין כרטיסיות עם מילים- כנפיים, יום בשבוע (שסימניתו מכילה 18 משיכות מכחול או עט- תלוי בכלי הכתיבה- ואותו אני אמור להיות מסוגל לכתוב בצורה מושלמת כמובן) וזהב. כל התארים משני הסוגים שלמדנו ועוצר לחשוב. מעולם לא דימיינתי את עצמי כטיפוס של כרטיסיות- זיכרון צילומי שעמד לצידי במשך שנים מנע ממני את הצורך להיכנס לעומק לאסטרטגיות למידה מורכבות ייתר על המידה. אבל זה שונה- זה הדאיגקו- האוניברסיטה, ויש שם אנשים שלמדו את החוג הזה בעבר- או שהתמכרו לסדרות אנימה יפניות ומה שהם מכירים אני אלמד ביפאנית ט`- וכמובן שהסנסאי הנפלאה הולכת לפי הקצב של הכיתה- גם בשביתה מציינת פרקים שלמים של מהויות יפאניות לינגואיסטיות ש”אני בטוחה שתצליחו ללמוד לבד”. אבל אני לא מתוסכל, אני נהנה מהעשייה וזה תירוץ נהדר לגזור עיגול של שקט- כדברי המשוררת זלדה מן המולת הבית- בו האחיינים ואימם מבקרים חליפות.
היה לי חלום עוצמה לפני יומיים: הייתי אישה עבד שחורה ומכשפה רבת עוצמה שמחפשת את אהובה בין השחורים העבדים האחרים- אבל הרקע לא היה דווקא אמריקה אם כי יוון. מעניין אם היוונים (או הרומאים?) החזיקו עבדים מצפון אפריקה בעבר. יכולתי לקבל מסרים וחזיונות ממגע בשיירות נמלים וכך לדבר עם אנשים שונים במרחק, וחפשתי את אהובי שהיה יקר אך חסר אמצעים וטיפש משהו- או שזה היה הבן שלי? שהועמד למשפט בגין משהו. מרחקים היו אשליה, תעופה של חופש שלא חשבתי יותר מידי כשהשתמשתי בה- הליכה בהיכלי בזלת תת קרקעיים…
היה זה הכוח מבלי להכיר בו ככוח. ולבסוף כשהתעוררתי חשבתי שוב על אחד הלקחים שלקחתי מטיול הלקטים מטיילים שלי- האדמה נספגת בידיים כשאני ישן, ותמיד כפותי חוזרות למשי הורדרד המגע באדמה והפירות הפטל המכתימים. אני לוקח עימי את האדמה הזו כחלק מגופי ומכוחי לאן שאלך, ומבצע בה איזו פעילות שנפשי חשקה בה. האם היה זה חלומי שלי שתיארתי, או חלום האדמה שהשתחרר לזרם דמי והעיר זכרונות עתיקים על אלה שלבשה עור ובשר כדי למצוא את מאוויי ליבה? אני תמה.
ארדן.