פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-28
במאה ה-19 הייתה התפתחות טכנולוגית נפלאה- רכבות הובילו מזון וציוד, רפואה התקדמה- הכל התפתח בקצב מדהים. סין שהייתה הציווליזציה המתקדמת בעולם עד אז- נשארה כמו שהיא, אבל העולם עצמו- אירופה ואמריקה הפכו למרכז. אבל לא בהתקדמות היסטורית וטכנולוגית עסקינן, אלא בשני זרמים אמנותיים שצמחו מהם. זרם אחד ראה את האנושות מתעלה מעבר לטבע- הופך לאלוהי דרך טכנולוגיה. הוא גילה את אלי המדע החדשים: מנוע, פיסיקה. הוא האמין שלבסוף ניתן לפרק את היקום לחלקים קטנים- אלוהים בקופסא. עם הזרם הזה נוצר זרם חדש, אחר- שונה ומעט מטריד.
הדקאדנס. הדקדנטים הביטו לכיוון רומא העתיקה וראו את המוות של האימפריה הזאת. עודף תענוגות- פינוק ועידון החושים. המודרניזציה היא קטליזטור למוות של החברה- כי היא מספקת את אותם תענוגות. המשוררים של אותה התקופה, פול ורלן, ארתור רמבו ושארל בודלר (אב השירה המודרנית) יצרו יצירות המכילות זיווג חושים וביטויים חדשים. “שקיעה מדממת”, “צליל אבוב ירוק”, “מתוק כבשר תינוק”- ביטויים שהיום לא מרגשים ורגילים בכל יצירה ספרותית, היו אז חידוש גדול ומאיים. הדקדנטים גם הם לא אהבו את הטבע. הטבע שלהם היה קוצני- מפתה ויפה- אבל היופי היה גם המוות. ככה היחס היה גם לנשים בזרם האמנותי הזה. נשים קטלניות- דלילה,שלומית, מדיאה וכו` הפכו לשיא האופנה. האיש הדקדנטי היה חיוור, רגיש, כבול לחדרו הצבעוני והאקזוטי בצורה עשירה ייתר על המידה וסבל מנברוזות.
נברוזות הן רגישויות ייתר- שדורשות מן האצולה המנוונת לאכול אוכל מעודן, להתענג על אריגים עדינים במיוחד. הגסות העולמית פוצעת את הנפש והגוף החיוור ועדין הזה שפושה בו רקב הדקדאנס. דקנדאנס הוא רקב הנוצר מעודף שפע, שחיתות ופינוק. ניתן לייחס אותו לתהליכים הורסי חברה- וכן להתקדמות תרבותית שמנוונת.
הומוסקסואליות ותפוצתה- התענגות היחיד על פני החברה, זרות ומוזרות מושכת בחבלים חמים של תענוג שמביאים למוות מהיר וסבל להמונים. ערפדות, יחסי קורבן ורוצח- הכל נושאים כשרים.
ואני נולדתי- תוצר של חברה ישראלית עם ערכים ורעיונות שמתו לפני שבאתי לחיים אלו. מרירות של טבק ועושר מאובק. רציתי? קיבלתי. העולם הזה איפשר לי להשמין מקצפות ומבשרים איכותיים המוגשים קרים על מגשי כסף ויצירות אמנות מזכוכית. כשאבי נטש אותי, רעבתי לאהבה. כשאבי אהב אותי, חבורות כחולות ניקדו את עורי. לא רק הוא, לא… זה צחוק הגורל. אני שנולדתי למורה- והלכתי לישון לצלילי צ`ייקובסקי, רימסקי-קורסקוב בטהובן ושטראוס- אני שקיבלתי השכלה ולמדתי לקרוא ולכתוב בגיל שלוש לא השתלבתי בחברה הזאת שבחוץ. וילדים אכזריים- בחיי כמה שהם אכזריים. תודה למדיה ולסיפורי ילדים. המכשפה שם כעסה? הלחשים שלה עיוותו- ועשו רע לאחרים. כמה חמדתי את הכוח הזה בזעם הפנימי שטהור רק כמו שילד יכול לחוש. ילד ששואל למה- והעולם לא מספק תשובות. למה אבא כזה? למה הילדים כאלו- למה ההשכלה שלה סוגדים סביבי יש השפעה כה רעה *עלי*?
היום יש לי תשובות. אלו תשובות שלא הייתי מסוגל להכיל כילד. אבל הרוע הזה, הריקבון הזה- האם זה מפליא שאני נמצא בלב הדקאדנס הספרותי והאמנותי של היקום? אולי. אולי לא. זו הייתה ההתחלה- המילים הראשונות שאני זוכר- האמיתות הראשונות שעולות ממוחי. אין טריגר, אלו אמיתות שהיו שם טבועות בבשרי ובתודעתי שזורמות בקלילות ובעדינות אל הדף הווירטואלי הזה. מי יודע איך הסיפור ייסתיים לו. זה ארמון של וורדים חיוורים- שמלות שחורות, מניפות קצרות ותחרה. יש לו צבע ומהות וטעם- כמו כל העולמות האחרים. ולפעמים זה גן, שצף בין העולמות.
ולפעמים זה אני.
ארדן
של הגן.