פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-09-14
בזמן הליכה אימא מספרת לי על סוג של תהליך חינוכי שהיא למדה- כדי ליצור שלווה ושקט בכיתה של ילדים מופרעים וחסרי דרך-ארץ. היא לוקחת מספר קטן של חטיפי שוקולד, ושמה על שולחן של אחד הילדים- בזמן ששני ילדים מראש צריכים לתאר בפניה מה שקרה בכיתה בזמן שהיא לא שם. היא יוצאת מהכיתה- והילד שנאמר לו לשמור על חטיפי השוקולד שעל שולחנו (כמובן שנבחר בילד מופרע או מועד לפורענות) פותח חטיף שוקולד כנגד הוראת המורה. כל הכיתה בזמן שהמורה לא נמצאת שם מתחילה בכאוס הרסני, מריבות על חטיפי שוקולד, עידודים מי כן יאכל ומי לא יאכל, מחנות שונים נבנים- ובסופו של דבר כמו כל דבר במין האנושי, זה נגמר במלחמה כוללת.
לאחר עשרים דקות, המורה חוזרת לכיתה שעברה טרור. ובכיתה, היא מדברת על התהליכים שהכיתה עברה ומה קורה אם אין חוקים וכללים. אחרי שהם מבססים את זה שאם היו חוקים וכללים, והם היו מחכים- אז היא הייתה חוזרת עם חטיפי שוקולד לכולם, וכל הכאוס חסר התכלית היה יכול להימנע. אבל כולנו יודעים שזה לא נכון. כי בחיים האמיתיים אין מורה שנכנסת לכולם עם מספיק משאבים לכולם, לא כולם יקבלו חטיפי שוקולד- שזה למעשה סמל של משאבים מספקים. הילדים יודעים שיש מורה, אימא, אל או אלה ראש ממשלה וכו` שיבוא ויספק עוד שוקולד. שתמיד יש מישהו מלמעלה שיכול לסדר הכל, לתקן הכל ולפתור הכל. איפה הרוח העצמאית?
אולי באמת חינוך בייתי יותר טוב מזה, וסביר להניח שלא. ראינו מה קרה לרוז, עם החינוך הבייתי שלה. הדבר שקרה לרוז הוא נורא, חסר אנושיות ומפלצתי. ועם זאת, הילדה הפכה לאייקון תרבותי סטייל תוכנית ריאליטי. כשאני לומד על ההיסטוריה של יפן אני לומד איך היו לוקחים ילדים חיים ומשליכים אותם לשדה אורז, במידה ומישהו שהיה לוקח אותם, מילא, במידה ולא, יהיה דשן לשדה האורז. אף אחד לא באמת בכה על הדילולים הללו, לא היה מספיק אוכל לכולם וזה היה רק הגיוני שינקטו באמצעים לצימצום האוכלוסייה. אני שואל את עצמי, מה היה עדיף, שרוז תמות עכשיו, או שתגדל למשפחה המתעללת והמפלצתית הזאת? אולי המוות באמת היה עדיף. האם היה לנו איכפת מרוז כחברה אם היא לא הייתה מתה בצורה כה נוראית? האם הייתה לנו ראייה נכוחה לקחת אותה מאימה כשהמצב היה קשה מספיק לראיית אנשים מסביב? לא. ברור שלא. אני מניח שגם ההורה הפילנטרופ ביותר לא היה מאמץ ילדה עם משקעים רגשיים כאלו. אין לילדה שכזאת מקום בחברה. משפחות מאמצות ובכלל מוסד האימוץ בארץ כושל.
וכמובן שאימא שלי מספרת על מקרים קשים מאוד של ילדים עם בעיות התנהגות ואפילו דרגות שונות של אוטיזם שמגיעים לרשת בית הספר שלה- אי אפשר לסנן, הרשת מתחייבת לקבל כל ילד. אפשר להשאיר אותם עוד שנה, ועוד שנה באותה כיתה עד שילד נכנע והולך מבחירה למוסד ירוד יותר, אבל זה אומר שכיתה שלמה צריכה לסבול מילד עם בעיות התנהגות. אני מתחיל להבין מדוע שלחו אותי לבית ספר פרטי.
אבל בכל זאת, אנחנו נכנעים לסנטמנטליזם כושל.