פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-01-28
הצרפתים שלטו בניו אורליאנז, המשרתים היו שחורים וכל מה שעשו כל היום היה נשפים ושמלות משי ומלמלה עבור העשירים, ושאריות עבור העניים, ואפילו פחות עבור ה”לא אנשים” אותם שדים שחורים. דת אפריקאית נאסרה לחלוטין- רק הנצרות הקתולית מותרת. אבל אפילו זה לא הספיק כדי לשבור את הנפש האפריקאית, לא הקדושים שהופיעו בפניהם, ולא העובדה שנאסר עליהם כל סוג של חינוך- כולל כתיבה וקריאה. העונש הוא 49 הצלפות על מי שלומד לכתוב, העונש על המלמד הוא מוות.
האוכל? שאריות ממה שיש ללבנים. ירקות שאף אחד לא רוצה, מעט בשר “שבור” או לא אסתטי מספיק עבור סעודות המופת הצרפתיות שמסביב, כמה רכיכות מהנחל שאפשר לתפוס בקלות יחסית עם מעט האנרגיה שאין לאנשים אחרי הלחימה היום יומית לשרידה… וזהו. אבל מה? תבלינים גדלים אפילו בביצה הזאת. אז לוקחים את מה שאין, והופכים את זה למה שיש.
הדת? וודון. הרוח האלוהית שיש לה שמות רבים ופנים רבים. אבא לגבה- מלך ההסתברויות והדרכים הפטרון שאליו קוראים בכל טקס וטקס- דומה מאוד לסיינט פיטר- דומה מידי. הנצרות מותרת, אז סוגדים לאבא לגבה. ריקוד מותר, אז אפשר לשיר לסיינט פיטר שינחה את דרכינו לחופש, כי חופש אמיתי הוא לא שייכות או חוסר שייכות למקום או לאדם מסויים. חופש אמיתי הוא החופש שהאדם לוקח לעצמו- קודם במחשבתו ואחר כך במעשים.
אני רואה את החופש בצבעים שבגמבו. צהוב של גינג`ר, אדום של פפריקה חריפה, חום של בשר, ירוק של פלפל, כתום של גזר, וירקרק של סלרי. רואים את ההיתוך של הצרפתי, והאפריקאי. התבלינים צובעים את המאכל בקשת של חריפות אפריקאית שאין לצרפתים. כל דבר מתחיל איפשהוא. האם החופש מתחיל בתבשיל הזה? היופי של הנפש האפריקאית שלא נופלת מול עוני של רכיבים ויוצרת מזון שלא רק מזין, אלא גם טעים, שתוך שבריר שניה של טעימה משחרר את האדם מצרות היום? מעלים את כאב ההצלפות, את צער אובדן הזהות הדתית, הסבל בקור אחרי זיכרון של נופים צחיחים שטופי שמש של חוף השנהב?
מפה גם מתחיל הקסם, מהכמיהה לחופש, בעולם לא חופשי.