פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-03-07
אני מסתובב במוזיאון הכט, והמאגיה מסביב- פסלים של בס אל ההגנה המצרי שהרג שדים עבור אימהות מודאגות, קמיעות חרוטים על מגילות זהב ונחושת, וקערות השבעה מגוננות. הכל להגנה- הכל. ממה העתיקים רצו להגן על עצמם בכזה להט שהם השתמשו בכל טיפה וידע של ידע כישופי שהיה ברשותם? אולי התשובה טמונה בחשש העמוק שיש לאדם מפני כוחות הטבע, מגיפות- מזג אוויר גרוע או סתם מוות שבא לבקר מבלי שום סיבה ברורה.
ימים של מחלה ושל חום וכאבים באו לבקר. אפילו הכדורים החזקים של שבירת החום נכשלים להם במילוי תפקידם. מה זה החום והמחלה הזו שמרירה בפי? אולי מגיפה מדבקת שכולם מקבלים עכשיו, ואולי מסר אלוהי שעדיין לא עמדתי על מהותו? אני לא יודע. צריך סבלנות.
האלים והאלות והאוצרות ששרדו מאות שנים בים, מחכים רק לאנשים שיבואו לצפות, לספק את הרעב לעבר. הקסם של העבר לא שונה במיוחד מהמאגיה של ההווה והכישוף של העתיד.
זו תקופה לא נעימה- חום ועייפות ועומס בלימודים… מריבות וויכוחים ואש במקומות שבהם מים קרירים זרמו… תקופה לא נעימה בלשון המעטה.
אני כותב שני מחזות חדשים. אחד קצרצר שאני הולך להציג במעיין “תיאטרון רחוב” במשכן לאמנויות הבמה באוני` חיפה:
“פרח הזמן, כמו טיפת זיעה המתרחבת לאינסוף אפשרויות, כל הרגעים קפואים בתוכה, כל הרגעים אצורים בתוכה, כי הרצפיות של הזמן היא רק אשליה, מיקסם שווא- כל זמן הוא “עכשיו” במקום אחר, במהות אחרת…”
חלק ממנולוג הליצן ב”מרכבת השמש” שלי. וגם, סיפורה המחודש של פילומלה, נסיכת אתונה שנאנסה, לשונה נכרתה מפיה, ואחרי נקמה עקובה מדם, הופכת לציפור שיר אדומת חזה.
ניסיון שלי ליצור אגדה ומסר ישן עם יופי מחודש. נראה איך זה יצא…
ארדן.