פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-07-21

ל”הרגו את החטופים אבל דקרו את כולנו בגב.”

זה לא צדק. זה טרור.

טרור בהגדרתו אינו עונה לחוקי המוסר. טרור הוא פחד. אנשים מפעילים טרור כמלחמת גרילה (היסטורית, אף אחד לא ניצח מלחמת גרילה.) משמעותו של הטרור הוא ליצור חוסר אמון בממשל. לגרום לממשל להראות חסר כוח בפני האנשים המפוררים אותו מבפנים. זוהי מטרת הטרור ותמיד תהיה מטרתו.

רק שבישראל… ובכן… סכין יכולה להרוג, אבל גם יכולה להציל חיים ביד מנתח. האימה והצער שנוצר בישראל בידי הטרור הוא גורם מגבש, לא מפרק. הפחד מצווה עלינו להיות ביחד. מקרב אותנו… עד שפשוט מפסיק להיות לנו איכפת. אוטובוס בוער, פצצות. זה הופך לחוטים מדממים שנרקמים אל תוך שיגרה לא פחות מדממת. למה הם עושים את זה? אנחנו שואלים ומצביעים בבורותינו על ברבריזם ותכונות שאינן ברורות לנו כלל.

מדוע? סגרנו את עצמנו בשמונה גדרות של בטון ופלדה ובידוד תרבותי. הבית שלנו, הלבוש שלנו, התרבות שלנו… אף אחד מהדברים האלו אינם מתאימים לתרבות הזאת של המזרח התיכון. נסגרנו בתרבות אירופאית/ אמריקאית למחצה. אם אשאל אדם ממוצע ברחוב מה ההבדל בין זרמים שונים של איסלם אצל שכנינו הערבים, הוא לא ידע. מה ההבדל באמת בין סונים לשיעים? מה אנחנו יודעים באמת על הדרוזים מעבר לזה שהם “ערבים טובים” שלא עושים פיגועים ומשרתים בצה”ל? כמעט כלום. אנחנו מבודדים את עצמנו- אישה יהודיה שמתחתנת עם ערבי? “מי ישמע??!!” טאבו.

ומה זה טרור? טרור זה לא מוסרי. חטיפה זה לא מוסרי. אבל אני מזמין את כולם לבדוק מה יש בסוריה. בסוריה יש מדבר, מעט אדמות חקלאיות ומפעלים שהולאמו בשנות השישים. המדינה הזו רעבה. למדינה אין מה להפסיד. אין לה גם מים. ולאנשים רעבים, אין מעצורים מוסריים.

לאנשים כמו שרי אריסון שיש את כל הכסף בעולם ולא צריכים לדאוג לארוחה הבאה, קל לומר “השלום מתחיל בתוכי.” (למרות שאם תבדקו היטב, יש כרגע 200 מלחמות בעולם, כולן עם דמוקרטיה נגד לא דמוקרטיה, ולפי נתון זה, לעולם לא יהיה באמת שלום בשטח שלנו).

טרור הוא כלי, כלי של החלשים, הנדכאים ואלו שאין להם מה להפסיד. המתאבדים, מה, אין להם רצון לחיות? בוודאי שיש להם. לכולם יש יצר הישרדות בסיסי וניסיון להסיר מהם מגדר ואנושיות נכשל לפני שמתחיל. הם מתים כי הם נואשים. הם מתים כי הם מסתכלים על ערים של בטון ופלדה, על שמונה גדרות שלא תאפשרנה להם לעולם להיות יותר ממה שהם. הם מתאבדים כי הם חולמים על כרמים שהיו לפני נורדיה, נורדיה שהייתה לפני תל אביב ודיזינגוף סנטר. אני מכיר את הכלים של החלשים. יש תפילה, יש תחינה, יש מאגיה ויש טרור.

צדק: תראו לי צדק. בבקשה בבקשה. בבתי המשפט האם יש צדק? אם מישהו הורג מישהו, האם להרוג את הרוצח זה צדק? האם האבן שהוסרה אי פעם תוכל לשוב למקומה? תטחנו את העולם הזה, כולו לאבק. סננו אותו במסננת דקה. תראו לי אטום אחד של צדק.

אין. צדק הוא רעיון. רעיון פילוסופי יפה, אבל רעיון סך הכל. טרור לא קשור לצדק. הוא קשור לאנשים, ולעבודה שלחייהם אין שום קשר לצדק. הם מתים עבור רעיון שגדול יותר מהחיים שלהם, והם הורגים עבורו בלי למצמץ. זה שהם מתים לא מעניין את הישות הקפואה מאחורי הגדר, אלא זה שהם הורגים. ובכן, זו מלחמה. זה לא תירוץ להרוג כי אין תירוץ אמיתי להרוג (וגם לא בפעולות תגמול בהן נהרגים ילדים במקום המחבלים) אבל כן, זה הדבר היחיד שגורם לנו להסתכל מחוץ לכיפות הקריסטל של מהותינו הבוהקת.

ועכשיו שאלה לציונים שבינינו- האם האדמה הקרה, מנחמת? האם אבן של כותל, שווה את דמם של הילדים שמתו להגן עליה? האם הארץ הזאת והרעיון של הארץ הזאת שווה את המוות שלהם? את חטיפה שלהם? אי הוודאות? האם היהדות היא דבק מאחד מספק? האם כל יהודי מסתדר עם כל יהודי מהיותו יהודי? האם היהודי הסוציאליסטי השמלאני והחקלאי שהוא החזון שיצר את הארץ הזאת מוביל?

או שמא הגיע הזמן לחזון חדש? לוותר על הטפל ולהתחיל בצורה אחרת במקום אחר? אני לא יודע. אני יודע שאני עייף מפארסות וקרבות של צדק וטרור. עייף שמשפחות החטופים באים כדי שאומר את השמות בקולי שלי ואשמע את מותם כהד.

עייף… עייף…

ארדן.