פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2008-07-08
פעם אחת, בארץ רחוקה שתיקרא בסוף ניגיריה- שם לים קוראים ימויה, לנהרות קוראים אושון ועל ההרים רוקד אולורון חסר המין, היה כפר. זו כבר הייתה תקופה אחרת, בעלי החיים כבר לא היו אחים לאדם וכבר לא דיברו בלשון אנושית, בעלי החיים הזקנים יותר סירבו ללמד את הצעירים מילים שנשמעות כמו רוח בקנים ירוקים- כי האדם כבר ראה אותם רק כאוכל, לא כשותפים לחיים, באותו הכפר נולד ילד.
הילד לא נולד במעמד גבוה במיוחד, ההורים שלו גרו בקצה הכפר, קרוב לביקתת השאמן, אבל רחוק מארמון המלוכה העשוי בוץ וזכוכית צבעונית. הילד לא היה חכם במיוחד או מוכשר במיוחד. מכיוון שהיה לו אח גדול שהוביל את תיקוות המשפחה ואחות קטנה יותר שהייתה זקוקה להגנה- התהילה של הציד ותשומת הלב הוקדשה בעיקר לאחיו ולאחותו. הילד נהג ללכת לאן שהוא רצה, היה חסר סבלנות ללימודיו ועשה כרצונו. המשפחה המורחבת והסביבה הסתכלה עליו בסלחנות. הרי השאמן אמר כשהוא נולד שזו נפש חופשיה. אין צורך לדאוג, הוא יתבגר ויהיה בעל ערך ובעל כבוד למשפחתו לבסוף.
כאשר הילד הפך לנער ועבר טקס חניכה שבו נקבעו בעורו קעקועים מגינים מרוחות רעות והשאמן בירך אותו, השאמן גילה לו סוד נפלא: בכל הארצות האחרות בעולם יש רכבות, יש עשן ואנשים כמונו אבל לבנים שולטים בכל מקום. אבל לא אצלנו. היער המכושף- זו הסיבה: ביער גר הבן של אל השמיים- העכביש הענק אננסי שטווה ביער לחשים איומים. מידי פעם אדם מן השבט הולך לאיבוד ביער, חלק לא חוזרים לעולם, נאכלים על ידי העכביש האל, וחלק חוזרים מן היער ללא נשמה והופכים להיות זומביזי- האל מתים. היער טורף כל אדם לבן שנכנס לתוכו ואננסי מקבל קורבן כל שנה של שבע עיזים ושלוש פרות כדי להשביע את רעבונו האין סופי- השאמן קירב אל פניו של הנער רעשן העשוי מדלעת כפולה, המסמל את העולם כולו: “אם חייך יקרים לך נער, אתה צריך לדעת לכבד כל חיה, גדולה וקטנה וללמוד לדבר בקולן. היער מגן עלינו, אבל כל הנכנס אליו הוא טרפו החוקי של האל העכביש. גור לך, הישמר לך!”
הנער הקשיב. הדבר לא הפתיע אותו. חייהם של אנשי כפרו היו תמיד במקביל לחיי הרוחות. לא פעם נראה עובר בכפר זאב כסוף שקוף למחצה המביא עימו יבולים טובים, כל שנה משפחתו חוגגת מסיבה שבה הוא רואה, רק לרגע, את סבו שנפטר לפני שהוא עצמו נולד לוקח חתיכת עוגת בטטה מתוקה וחוזר לישון בעולם המתים האפל אשר דלתו נפתחת כחריץ רק לרגע.
הטקס עבר, והנער היה בן שלושה עשר מחזורי שנה שלמים. בקרוב מאוד השבט יקח אותו למדבריות לצוד את האריה והאנטילופה, אבל יומיים לפני הציד, דבר נורא קרה. הנער רב עם הוריו. הנער היה רעב ובא לאימו שיצקה מזון מן הקדירה השחורה. הייתה זו דייסת שורשים. קודם נתנה לאביו כי היה צריך לשמור על כוחו אחרי ימים של ציד. לאחר מכן נתנה לאחיו הגדול לאכול, כי הוא זה שמחפש שורשים בעמק השחון, לאחר מכן נתנה לאחותו הקטנה, כי היא צריכה לגדול ומה שנותר לנער היה אך ורק המשקעים החרוכים, אלו שדבקו לדפנות והיה להם טעם של פחם.
במרירות הוא זעק אל אימו: “כולם מקבלים מזון מן הקדירה לפני! אבי, אחי אחותי ואפילו את אוכלים לפני שאני מקבל מזון! מדוע אני זה שתמיד מתייחסים אליו הכי גרוע? האם לא עברתי את הטקסים? האם אני איני ראוי לכבוד?!” ולבסוף עזב את ביקתת הנצרים הקטנה בזעם ויצא להליכה ארוכה. הוא הלך ברחובות הכפר והכפריים לא הבינו מדוע הוא כה כועס. הוא לא הרגיש צורך להסביר ולכן המשיך ללכת. הוא התחיל להיתקל במשוכות ענפים נמוכות ודוקרניות, ולא הבין מדוע החשיכה גברה על היום. הוא היה כה שקוע במחשבות עד שלא הבין שתעה ליער האסור עד שממש ראה את שמונה העיניים האפורות והענקיות של העכביש אננסי. הנער ראה את ההתשקפות שלו נמסה ומתעוותת בעיניים הענקיות, זעק במלוא גרונו וברח לכיוון השני. יהיה זה שקר לומר שהוא ברח בלי פגע, קור דביק שאננסי טווה גרם לו למעוד, שן ארוכה ושחורה כמו עץ השיטה ממנו מגלפים צלמיות אלים ניקב את כתפו של הנער. הנער הצליח לקום ולברוח מן היער בכל זאת, בזמן שחול חייו עוזב את גופו הצנום.
אננסי זעם. הוא לא קיבל טרף טוב היום. אבל בכל זאת, הוא הצליח ללמד את הנער החצוף מהשבט שליד היער לקח, ואפילו הצליח לתפוס חלק מנשמתו בקור כסוף ויפיפה.
הנער בער בחום שלושה חודשים, שלושה חודשים של מים זכים מהנהר, דוגמאות זוהרות וקסומות בחול, שיקויים מרים מתוקים של צמחי מרפא ותפילות. גופו לא היה מסוגל לעכל שום דבר מוצק. הארס של עכביש רעיל אחד היה יכול לגרום למוות מהיר. אבל הארס של האל העכביש? אימו רעלה את פניה, פן יראה את בכייה המר. אביו ראה את גופו המעוות מן הרעל, נענע את ראשו באכזבה וצער. השאמן של השבט לא נואש ממנו. יום ולילה היה רק עימו. שאמנית אחרת של שבט שכן דאגה לצורכי הרוח והריפוי של שאר השבט כי כוחות השאמן הושקעו בנער החולה. השאמן ניענע מחרוזת צדפים ועשבי בר מעל גופו וקרא בצורה קיצבית נכונה לבאבאלואייה- הרוח הקדושה של המחלות שתביא ריפוי. הוא עישן טבק ופיזר את העשן לרוח כמנחה. לבסוף החום של הנער נשבר- והארס הפסיק את פעולתו.
הנער הבריא חזר לבית משפחתו ומאותה תקופה קיבל את מזונו ראשון בתור, אפילו לפני אביו. אבל הנער לא חזר לעצמו, הוא הרגיש ריקנות מוזרה וחשבו כי מחלת הירח המלא נפלה עליו. משפחתו שהודתה כי ניצל מן הגורל המר לא אמרה דבר. הנער חזר אליה בריא וחי ולא זומביזי. לילה אחד אחר החלמתו הנער ששכב על מחצלת מצויירת קרוב לקרקע שמע קולות של תופים חזקים. הוא התיישב במהרה, מזיע. הקולות נחלשו. הוא חזר ושכב על המחצלת והקולות התגברו. הוא הבין שזו קולה של האדמה הפועמת, הייתה זו הרגשה טבעית, מרגיעה. הוא לא פחד יותר. למחרת בזמן ארוחת הבוקר, הוא ראה קווים שחורים על פניה של אימו- הקווים היו המקומות בהם זלגו דמעותיה עליו, כשהיה חולה. הוא שמע בכי חרישי למרות שאימו הייתה רגועה וחייכנית באותו הבוקר. הוא ראה על חזהו של אביו קווים אדומים- והבין ששם הדם של האנטילופות ניתז כאשר אביו צד אותן.
כאשר חלק מנשמתו נותרה על קוריו של אננסי- נפשו יצרה דמוי צלקת- בדמות נשמה. החור האפל שנותר התמלא בצלילים- בצבעים של הדברים שיש שם אבל עין אדם לא יכולה לראות, ומילות האדם לא יכלו לתאר. כאשר אבד פסל טורקיז מגולף בדמות האב המגן של ראש השבט, הנער ראה לאן נעלם ומצא אותו קבור בחול והחזירו לראש השבט שהרעיף על הנער ממתקים וברכות. כאשר אחותו הקטנה חלתה והשאמן נענע בראשו והתנצל שאינו יכול להצילה הנער נכנס לחלום מוזר, שם ראה את נפש אחותו שסועה על ידי אור לבן חזק. הוא ספג את האור לתוכו- וכאשר התעורר אחותו הבריאה. אימו סיפרה שהיא ראתה לרגע אור לבן שנע בין אחותו אליו והבינה בלי מילים ובלי הסברים מיותרים מהיכן הגיע הריפוי.
כעבור מספר חודשים הדבר היה ברור בכפר ובכפרים מסביב. הנער נועד להיות שאמן, ולא סתם שאמן אלא שאמן רב עוצמה כמו בסיפורים העתיקים- על התקופה שבה בעלי החיים דיברו בקול אנושי, והאדמה והמים פעמו ושרו את שירם המתוק לבני האדם.
שאמן הכפר לקח שנית את הנער תחת חסותו ולימד אותו לחשים, צמחים ושימוש בכוחות פנימיים. הנער ספג לתוכו את הידע כמו חול המדבר שסופג מים אחרי סערה. לבסוף לא נותר לשאמן מה ללמד אותו והוא שלח את הנער למסע ארוך לשאמן שגר בהרים והיה החזק מכל- וקראו בשמו כל פעם שהכפר היה צריך הגנה או ברכה מיוחדת. הנער עשה מסע של שבועיים והגיע לאוהל עורות גדול, במרכזו ישב שאמן זקן שסביבו צלוחיות וקערות, שבניהם קיפודים מיובשים, דלעות מכושפות- וקרפדות חיות.
“לך מכאן. לא אקבל אותך כשוליה.” אמר סתם כך, מבלי לבחון אפילו את הנער. “מדוע?” שאל הנער, “לא עשיתי דבר כדי לפגוע בך או באלים.” השאמן פקח את עיניו ויצא ממצב ההליכה בחלום הרגיל שבו הוא חי. “לא אקבל שוליה שנמצא עם נשמה חסרה.” אמר השאמן הפיקח. הנער החוויר. הדם עזב את פניו. הוא ידע עוד קודם כי שונה על ידי מגעו של אננסי, אבל עד כדי כך? פתאום הבין שאין לו עתיד. הוא לא רצה להיות סתם עוד שאמן שמאבד את כוחו בזיקנתו ומשרת כפר אחד עד מותו. הוא רצה להיות הגיבור שבאגדה, האיש שמדבר עם הרוח, האיש שרוקד עם תופי האדמה החזקים…”אני אקבל אותך בתנאי אחד בלבד. עליך ללכת במסע הנשמות. למסע שלוש תוצאות אפשריות- האחת, אתה תמות ונשמתך החסרה תמות איתך. השנייה, אתה תיכנע ותחזור לכפרך והרעב שלך שחושב שמגיע לו לטעום את המר והמתוק בלשונך שלך יישכך. והתוצאה השלישית, אתה תמצא את הנשמה האבודה שלך, תהיה שלם ותימצא ראוי ללמוד.”
הנער ארז לעצמו פת לחם מן המזון הרב שהכפריים מעניקים לשאמן, מילא נדותיו מים ועמד לקחת איתו את קשתו וחציו לפני שהשאמן עצר בעדו והסביר שמסע הנשמות הוא מסע נטול נשק. גם בשר אסור לו לאכול בזמן המסע. הנער הינהן ויצא בנחישות למסע.
במהלך המסע הוא עלה על הר, ועל הפיסגה ראה שועל. “שועל ערמומי, אולי ראית את הנשמה שלי?” שאל הנער והשועל ענה, בלי מילים: “שום דבר שקרה לעולם לא נשכח. הלב נמצא במקום שאותו אתה מכיר.” הנער המשיך בדרכו, תמה על המסר של השועל. בדרכו פגש ארנבת לבנה. “ארנבת יפה, האם ראית את הנשמה שלי?” הארנבת שינתה צורה. הייתה זאת שאמנית שרכבה עם צורת חיה בלחש ובידע עתיק כמו האדמה. השאמנית היפה לא דיברה אלא לקחה אותו לפתח מערה שם שכבה עימו בלילה ונתנה לו לינוק משדיה. בבוקר, הניחה את ראשו על שדיה וליטפה אותו כמו שאימו הייתה מלטפת אותו בעודו ילד. “זאת שהעניקה לך זכות ראשון בסוף ולא בהתחלה, זאת שאותה אני מזכירה לך היא חלק מן התשובה.” היא הפכה שוב לארנבת וברחה משם. לבסוף לאחר קילומטרים רבים של מדבר והצמא החל מנקר פגש נחש. “נחש רב צבעים ורעל, אותי אתה יודע היכן הנשמה שלי?” הנחש לא היה מסוגל לראות טוב, אז הוא ביקש בנימוס להריח את גופו של הנער. “מישהו עם ארס רב משלי, נטל את נשמתך וקרא לה בשם אחר. אצלו עליך לחפש את הנשמה.” הנער הבין סוף כל סוף כי הנשמה הגנובה נמצאת אצל לא אחר מלבד אננסי- העכביש הענק.
הנער דידה בכל כוחו, בלחשים שידע, האדמה העניקה לו מעט מים ושורשים סיביים ללעוס. לבסוף חזר ליער ליד כפרו. חלש וחסר אונים נכנס ליער שם פגש את אננסי. אננסי הפעם בדק את הטרף החלש והרזה והחליט להתעלם ממנו. “מדוע, מדוע גנבת את נשמתי אננסי? לא התכוונתי לפגוע בך!” זעק הנער החלש. העכביש סובב את גופו הענק והמצחין באיטיות לכיוונו. “אתם בני האדם פעם הבנתם, אבל היום כבר לא. אני טווה כאן מאז הבריאה אני יודע שחוט, כל חוט ששזור מחומרים שהגיעו מן העולם לא יכול להתקיים אם אין לו המשך. אני שוזר חלק, ועוד חלק ויודע שאם אין לו חלק ששזרתי בעבר ואין לו חלק שאשזור בעתיד אין זה חוט אם כי סבך מבולגן. אירוע מוביל אירוע. אם לא הייתי גונב את נשמתך וכמעט הורג אותך, לא היית היום שאמן ומחר האדם שילמד את החיות לדבר שוב. לא היית מוצא את האומץ לפנות אלי במילים במקום לברוח. זהו גורל, ההחלטה שלך- ההחלטה שלך לזעום, ההחלטה שלך לקחת את מקומך- והזעם בוורידיך פירק את הנשמה שלך. השאיר אותה מאחור. אבל אתה לא כאן כדי להבין. אתה כאן כדי לקבל.” אננסי שלח רגל דקה, שחורה וחזקה אל רשת נסתרת בין העצים. הנער התקרב אליה. השמש החלה לזרוח. על הרשת הייתה דוגמא והזריחה נשברה בטיפות הטל הלחות שעל הרשת. הדמות ברשת נדמתה כדיוקן של הנער עצמו. הדמות הטוויה מחוטים דקים ממשי פנתה אליו. והם דיברו וסיפרו את קורותיהם אחד לשני במשך שלושים ושלושה ימים. האחד מדבר, השני מקשיב ולהפך. לעיתים קרובות הדמות שברשת הייתה מטילה תוכחה קשה בנער. הנער התקשה לקבל את האמת אבל לבסוף למד לחיות איתה ונדר מספר נדרים לשפר את עצמו. יום אחד, לאחר שאכל מפירות היער, שתה ממעיינותיו וחזר לדבר עם הדמות ברשת, הוא ראה שהדמות הזוהרת כבר לא שם, וכל מה שנותר זו רשת קרועה ואפורה.
“אננסי, אננסי מה קרה לדמותי שהייתה ברשת?” שאל הנער. “אמרתי לך, לכל חוט יש התחלה וסוף, והנפש שלך חזרה לגופך- כעת אתה שלם, כעת אתה “אדם בעל שני ראשים” מה שבני האדם קוראים למכשף רב עוצמה. אתה יכול ללכת וללמוד עכשיו את הסודות הניסתרים והעמוקים של היקום.”
והנער קם והלך ובילה שנים אצל השאמן שלימד אותו את הסודות. כשחזר לכפרו הוא לימד את הכפריים שיר חדש:
“תופי אדמה, מגיפה ומרפא- אדמה ואדם- ארנבת שועל, עכביש ואדם- הכל אחד.”
חכמתו הביאה הרמוניה ושלווה לזמן רב, והמכשפים למדו שבזמן רגש רב עוצמה הנשמה יכולה להתפרק לרסיסים ולמדו מאננסי האל כיצד באמצעות חוטים של אור לחבר אותה מחדש.
-סוף-
מוקדש לידיד וותיק שחזר מאי האמרלד.
ארדן.