פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-16
אני רוצה לחלוק במשהו. אני צופה בעצמי וגם באנשים אחרים. לומד מה קורה ומה נובע ממה- התנהגויות שונות וכדומה. ועליתי על משהו. אני הולך לומר משהו שישמע קצת פרובוקטיבי, אבל הומוסקסואלים יותר מפותחים מסטרייטים מבחינה רגשית ותודעתית. שוב, לא עשיתי מדגם מייצג, וייתכן שדעתי באמת מושפעת מהעובדה שאני הומוסקסואל, אבל יש לי נימוקים שעשויים להשמע הגיוניים לנושא.
מאז ילדות אנחנו חיים ביחד, גרים ביחד ועוברים דברים ביחד. יש סוג של לוח זמנים בלתי נראה שנמצא תמיד באוויר שמתחיל מהשנייה שבו אנחנו לוקחים נשימה ראשונה, דרך חיסונים גן ובית ספר (צבא בישראל)… ועד מוות. הדבר הזה הוא אחד מדברים רבים שנקרא נורמה. כל דבר שסוטה מהנורמה למעלה או למטה זוכה ליחס שלילי. דוגמא קלאסית, בית הספר. ילד איטי מהרגיל יזכה ללעג מחבריו. האינטילגנציה שלו מתפתחת אחרת, או בצורה איטית יותר מסדר הדברים של אותו לוח זמנים בלתי נראה. העובדה שהוא לומד עם כיתה של 40 ילד מונעת ממנו את תשומת הלב שהוא זקוק לה, ובמקום לתמוך בו או לומר לו שהכל בסדר- בדרך כלל מביאים מורים פרטיים או מנסים לתת יחס אישי כדי להביא אותו לקצב של הכיתה, כי זה שהוא מתפתח לאט מאותו לוח זמנים נחשב כבר ל”בעיה” אבי לדוגמא סובל מדסלקציה, ובתקופה שהוא היה ילד המורים אמרו לו שהוא פשוט טיפש- מאוחר יותר רק גילו את הסיבה האמיתית לקשיים שלו, אבל כמו רוב הדברים במערב, מטפלים בתסמין (חוסר יכולת למידה מסויימת) ולא במחלה- קרי, דיסלקציה. ומה עם ילד חכם מהממוצע? הוא סובל כפליים. לא רק שהוא צריך להקשיב למורה לועסת את החומר פעם חמישית אחרי שהוא הבין בפעם הראשונה, (ולהשתעמם למוות) אלא שהוא זוכה לקינאה של כיתתו והחברה של הילדים מקיאה אותו באותה עוצמה שהיא תקיא ילד פחות נבון מהנורמה. אולי אפילו יותר בגלל שיש קינאה ולא סתם זילזול. כל גושפנקה חיובית מהמורה או מההורים לא יכולה להוות תחליף לחברת הילדים, כפי שרבים יודעים היטב. והלוח הזה תמיד נמצא שם. אם את אישה, את אמורה להיות נשואה בגיל 27, אם אתה גבר אתה צריך עבודה מסודרת עד גיל 30 (אולי לפני, אולי יותר מאוחר בכמה שנים…) בגיל 60 את יוצאת לפנסיה. לא משנה שאת נראית ומתפקדת כמו בגיל 30, הנורמה דורשת. (למזלנו יש יוצאים מהכלל, אבל לא מספיק) כל חריגה אפילו קטנה מאותה נורמה חברתית נתפסת כבעיה. למשל, אני דיברתי עם מישהי ובמהלך השיחה ציינתי שאיני אוהב ילדים. היא התחילה לשאול אם יש לי בעיה נפשית כלשהיא, או זיכרון מודחק, ומדוע? כי ילדים זה טוב, ילדים זה יפה. ככה אומרת הנורמה. אני מעיז לראות ילדים בתור יצורים שאוהבים לפלוט ותמיד דביקים. אני חורג מהנורמה, ולפיכך אני מקבל על עצמי ענישה מסויימת. אנחנו צריכים תמיד לדעת שאנחנו אנשים מקבלים, אנשים פתוחים וליברליים, אבל עובדה, לא ראיתי אימא, ותהיה הכי ליברלית שיש, שתקבל את העובדה ההתחלתית שהילד שלה הומוסקסואל בחיבוק. תמיד יש זעם ותמיד מעל אותו לוח זמנים בלתי נראה מופיעה השאלה של “מה עשינו לא בסדר?” גם אם היא לא תמיד מבוטאת בצורה מילולית. אלו עקרונות העדר. אישה לוקחת כמובן מאליו שהיא צריכה לשקול ככה וככה ולהתחתן בגיל כזה וכזה. הפחדים של הגושפנקה השלילית שעשויים לבוא במקום עם תסמין “מה יגידו השכנים” גדולים מידי. ומה יצרנו? דור של נשים שמפחדות לשקול מעל או מתחת לממוצע, אנשים שמאמינים שלעולם לא יגיעו להגשמה עצמית בלי בן או בת זוג, ובאופן כללי, הצגה בלי צופים. זו מוטיב העדר. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, מבחירה או צורך, ועל זה בדיוק אני הולך לדבר.
כאשר אדם חוקר את המיניות שלו, ומגלה שהוא הומוסקסואל או בעל העדפה מינית שונה, העולם סביבו נחרב. כולם מחפשים בהתחלה “כדור פלא” שיעשה הכל יותר טוב. שירפא את החולי הנוראי. ומדוע חולי? שוב, הנורמה- זה מונע תא משפחתי מסודר שנקבע מראש על ידי אנשים שאנחנו לא מכירים עוד לפני שנולדנו. כפי שציינתי, רוב האנשים חיים בנורמה רוב או כל חייהם, אבל אדם שהוא הומוסקסואל פשוט נפלט מהנורמה אוטומטית. הוא לא יכול להדחיק את המיניות שלו (ואלו שכן אומללים מאוד בדרך כלל) ולפיכך כפי שציינתי העולם ומערכת האמונות האישית שבוססה על אותו לוח זמנים בלתי נראה, מתפוררת. מה קורה הלאה? יכולים לקרות הרבה דברים. יכול לקרות תסמונת של מצב “עסקים כרגיל- אני הומו, זה בסדר, אני עדיין כמו אותו אדם שהייתי קודם, חוץ מזה שאני שוכב עם גברים/נשים בני מיני” שזה סוג אחד של חשיבה, או מצב של כל מערכת האמונות האישית נשברת ונבנית מחדש משוחררת לחלוטין מהנורמה. כל המלכות דראג למינהן וכל אלו שלא איכפת להם מה יגידו על זה שהם יוצאים עם שימלה בדוגמת נמר לרחוב למרות שהם זכרים זו דוגמא אחת נוספת. בשני המקרים, הזעזוע מנתק את האדם מהנורמה. לפיכך הוא מתפתח יותר וגדל יותר בעיקבות אותו אירוע. אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו וזה דבר שנמנע מרוב האנשים שקושרים את חייהם ברצון או בלי מודע לאותו לוח זמנים בשמיים. המסר האמיתי פה שצריך להטיל ספק.
האם נישואין בשבילך?
האם אני באמת רוצה ללמוד את המקצוע הזה?
זה מביא אותי לאושר? לסיפוק?
למה אני פה, ומה מעשי פה?
לחיות כל יום כמו שהוא בא, ולחפש סיבות לחייך. זה חשוב יותר מכל פיסת דף נייר על הקיר או ציון, או מספר מודפס בבנק. אני בתור מכשפה, תהליך ההכרה במיניות שלי היה יותר קל. כבר מבחינת אמונה ידעתי שאני חורג מהנורמה, וביליתי את רוב ילדותי תוך כדי הכרה בזה שאני שונה ועם אהבה לשוני שלי. התהליך בין זה לבין הכרה בהומוסקסואליות שלי היה קל ופשוט יחסית. שוב, היה סבל ודמעות, אבל זה רק שריד ישן נושן של המקום של אותו לוח מודעות מרחף מעל הראש שלי ושל שאר העדר.
ארדן.