פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-10-08
העולם האסטראלי- אורת` שאנדלר.
הגנים של העיר העלפית טופחו ופונקו ביד נעלמה- מאגית. החיבור החזק בין העלפים לטבע ולקסם דאגו לזה. הקשרים לא נעלמו כי המלכה בת אלמוות. היא הקשר של העלפים לטבע. המוות שלה הוא מחזורי כי היא אלה והם חוזרים לתחייה כל כמה זמן בגוף אחר ובצורה אחרת- זה הכל האיזון הטבעי של הדברים. הבתים עצמם היו אלמוג חיי שגדל בסילסולים אלגנטיים לפי הגחמות של המכשפים שלהם. הכל היה שקט. הרעשים היחידים היו רעש שירת הציפורים וטפיפות האנשים בשוק של אורת` שנדלר. הלכתי לחנות שמוכרת אבני חן. הכוחות שלי החלו לחזור לאיטם, למרות שלא היה לי ספק שהם לא יחזרו למידת עוצמתם המלאה עד בוא המשפט. בדוכן העלף הביט בי בכבוד. עטיתי את כל הסמלים של המלוכה העלפית, אבל היותי אנושית אמרה שהרגתי עבור תואר זה עלף. הוא בתחילה הראה לי את הסחורה הגרועה ביותר שלו ורק לאחר שיכנועים ואיומים מצידי (שברתי מנורה שמובערת על ידי אבק פיות) הוא הסכים להראות לי את הסחורה הרגילה שלו. מתוך שלוש אבנים בעלות גוון כחול עמוק וניצנוץ כסוף בחרתי אחת מושלמת וסגלגלה. שילמתי לו מעט פחות מהמחיר בו נקב והטלתי לחש שגרם לי להעלם מעיני אחרים.
העולם האסטראלי- אורת` שאנדלר- גני המלכה.
“מה אתה אומר הלורד וויר?” המלכה שאלה את הלורד הנשי במקצת שישב לימינה. “נכון שהגנים של העיר שלנו הם דוגמא מושלמת? סדר, משמעת ציות. תמיד בתלם, תמיד באותה צורה או מהות. הגן הזה לדוגמא הוא אותו הגן כמו שאימי הותירה.”
הלורד וויר הסכים עם המלכה בכל פה. הלורד אורת`לין שישב לשמאלה פשוט צנף.
הסרתי את המיקסם שאפף אותי.
“את טועה.” אמרתי והמלכה חייכה.
“זה לא היה מחושב שתצליחי לקבל את כוחך חזרה כה מהר. אבל ציפיתי זאת לפחות מאישה שהפכה להיות אגדית בהתמודדות עם רעלים.”
היא שתתה מספל חרסית עדין תה. התעלמתי מהערתה האחרונה שדיברה על המובן מאליו. צעדתי בקלילות אל שיח וורדים לבנים שפרח בהרמוניה.
“הטבע הוא כאוטי. אתם יודעים את זה. אתם מנסים לעצב אותו בצורה שלכם. אבל זה לא עובד.” קטפתי ניצה מושלמת אחת. “זה שהפרח נקטף והרס את הסימטריות של השיח, מבחינת הטבע זה לא נורא כלל. מכשף שלכם לעומת זאת יבוא לתקן את זה בזמן קצר. אבל אין זה הגן שנשאר במקום. כי הפרחים בכל זאת מתים, הדשא בין כה וכה צומח. גם אם תקצרו אותו שוב ושוב או תגרמו לפריחה במקום הנכון שוב ושוב. כי זה לא אותו הפרח. לא אותו הדשא. הדבר היחיד שקבוע בגן הזה, הוא השינוי.”
הלורד אורת`לין הביט בי המום נוכח עזות המצח שהפגנתי. הלורד וויר היה פשוט משועמם.
“זוכרת את העולם הפיסי? לא. את לא. אני מאמינה שזו הייתה סבתך שנשלחה משם עם מה שנותר מהעם העלפי. האנשים כבשו את הברזל. הוא נכנס למוחותיהם ולכליהם. עולם הטבע לא שולט כמו אז. גם אם תשלטו ותשברו את רוחם של בני האנוש, כמו הגן, הם יצמחו שוב ושוב, עד שאפילו אתם תעלמו.”
המלכה לא סיפקה תשובה.
צעדתי במלכותיות אל היציאה של הגן. פתאום יד חזקה אחזה בזרועי וסובבה אותי.
העולם האסטראלי- יער הכוכב האפל.
למצער, הדרך ליער הכוכב לא הייתה קלה במיוחד. עידן ודיינהיר היו צריכים לעבור הגנות קסומות ואפילו להגן על עצמם מפני כמה רוחות שארגוט חיסל עם גרזן הקרב שלו. עידן לא באמת הבין מדוע הוא זקוק לנשק. הרי הוא לא לוחם נכון? לא נכון. אני אהיה לוחם, אגן על הצדק… פשוט לא בצורה פיסית אלא בפני בתי משפט. היער שנגלה מולו היה דומה ליערות ארצו. רובו מלא עצי מחט- ארז, אורן ואפילו ברושים. אבל משהו היה שונה פה. היער פעם בחיים- העצים היו בריאים ושלמים כאילו יד אדם… עידן חייך במרירות והביט אל אלו שמלווים אותו. רוח מים ושד מהתופת הבוערת של האדמה. השיער החום של דיינהיר ועורה הכהה כאילו הסתיר את מי שהיא באמת. אבל מידי פעם יכולת לראות שהיא יותר צפה ופחות הולכת. וארגוט? הוא רק נראה כאדם אבל היה לו כוח של ענק וגמישות של נמר. פתאום עידן הרגיש מאוד חסר תועלת. אילו כוחות יש לו להציל את ארדן? מה יש בתוכו שגרם לדיינהיר לרוץ דווקא אליו בזמן של כאב וצער? קודם לכן הוא ניזון על האנדרנלין והיופי והפחד שיש בעולם הזה, אבל עכשיו השאלות מציפות אותו והוא הולך בשתיקה. היה ציחקוק מוזר.
כולם נעמדו במקום. “אנחנו מתקדמים…” אמרה דיינהיר. עידן הביט בה בשאלה- “איזה כלי נשק אני בדיוק הולך לקבל?” דיינהיר התקשתה להסביר, אז ארגוט האיץ בה ללכת לבדוק את הדרך בזמן שהוא מסביר את האמת לעידן.
“הנשק הוא המשך רצונו של הלוחם כמו שהלחש הוא המשך רצונה של המכשפה. הנשק יעבוד במישור שבו אתה עובד. אבל עליך קודם לקבל אותו מידו של שומר החרב.” עידן הביט בארגוט בצורה מוזרה. הוא הבין את מה שהוא אמר… אבל בכל זאת זה די רחוק… הנשק הוא כלי בלבד. אין לו כוח אמיתי אז למה עידן כה חסר כוח בעולם הזה? התשובה עלתה מיד. הוא לא למד איך להשתמש בו בעולם הזה.
“מי זה שומר החרב?” עידן שאל.
“שומר החרב ניסתר מעיני הרוב. וגם ממני. למדיאה היו קשרים איתו כי הוא אוהב מכשפות שלא מעוניינות בנשק שלו. אתה תבקש ממנו את כלי הנשק שמתאים לך ואתה תקבל אותו אם תשא חן בעיניו. אני מעולם לא התעסקתי איתו… אני מתנצל שאין לי עוד מידע עבורך.”
העולם האסטראלי- אורת` שאנדלר- גני המלכה.
הסתובבת לתוקפי ומתוך רפלקס תפסתי את כף ידו שאחזה בי. ראיתי שזה הלורד אורת`לין. משכתי את ידי בחוזקה מידו ובמקרה טבעת החותם שלו נפלה על הקרקע. אור כחול הבהב סביב פניו. הוא היה מודע לשינוי שהוא עבר ומיהר לענוד את הטבעת שנית. פני העלף שלו חזרו להיות כפי שהיו בעבר. לפתע הארשת הקפואה שלי נפלה. הוא.. הוא.. אדם! בנ-אדם. לא עלף זו.. זו.. אשליה. עשיתי מחווה בידי. “אוטרה- לוסינה אושוור.” אש מוזהבת אפפה אותנו ובאופן מיידי הופענו במגדל של וולנדריוס לשעבר- עכשיו שלי. הוא פנה לדבר רק כדי לגלות שפגיון מורעל מוצמד לצווארו.
“דבר. עכשיו אם אתה זז אני מבטיחה לך שתוכל לדון על אובדן המאגיה המשעשע שלי עם וולנדריוס במירלוך.” הוא צחק.
“את מרגישה בטוחה עכשיו יפיפיה? כשסכין מפריד ביני לבינך? זה מה שיגרום לך להרגיש טוב? להרוג אדם?”
הוא עלה על התרמית. לעזאזל.
הסרתי את הפגיון והתיישבתי על כיסא מנצרי ערבה חיוורים. “אוקיי. עכשיו הצעד שלך- למה שאדם יהיה יד ימינה של המלכה? אתה לא מכשף ולא ייתכן שהגעת לאסטרל לבדך.”
“אני בהחלט חייב לך הסברים ואת תקבלי אותם.”
“אני מקשיבה.”
הוא חייך והתיישב על הכיסא הנגדי אלי. הוא הסיר את הטבעת ונתן לפניו האמיתיות להופיע. לא אוזניים מחודדות אלא עגולות. לא עיני תכלת אלא חומות. לא שיער בהיר אלא כהה.
שלחתי את ידי לתיבת שנהב מגולפת. הוצאתי חופן של חול לבן וזריתי אותו באוויר.
“אני מקווה שאתה לא נעלב לורד אורת`לין אבל אני נמצאת על קרקע רגישה. החול יזהר בצבעים אם הוא יזהה שקר.”
הסתבר שהוא הכיר את הלחש הזה. הוא לא התרגש במיוחד.
“מאיפה אתחיל? אולי מהעבר הרחוק יותר. כשחייתי על האדמה בעולם החומר הייתי גבר צעיר שהיה מאוהב במאגיה. מורים שונים עברתי אבל לא למדתי את האמת המאגית כי לא היה לי כישרון. כל לחש שהטלתי התעקם, והאנרגיה פשוט לא השתחררה. הייתה לי תשוקה למאגיה כמו שיש תשוקה של גבר לאישה או לכוח. יום אחד פגשתי אישה יפה בשם אלה. תמורת האהבה שלי חייתי איתה ונתתי לה את אהבתי. היא עזרה לי עם היגון וחוסר הכישרון שלי. לילה אחד היא אמרה לי שהיא צריכה ללכת והתעקשתי ללכת איתה. היא אמרה לי, ואני זוכר את הטון של הקול שלה- לאיפה שאני הולכת אתה לא יכול לחזור ממנו… ועדיין לא רציתי להפרד ממנה. אהבתי אותה באש שלא הכרתי שיש בי. היא הביאה אותי לפה.”
“לממלכה העלפית?” שאלתי.
“לא בדיוק. זו הייתה עת מלחמה. הגענו לשדה קרב בממלכה הסיליפיאנית. המלכה בעצמה פיקחה על הקרב. הרגשתי חסר כוח רצון ותועלת. הנשים בממלכה הזו מחשיבות את הזכרים העלפים כנחותים, וזכר אנושי בן תמותה? חיית מחמד אקזוטית ותו לא. למדתי את שמה האמיתי של אלה- ליידי דרואלה. יד שמאלה של המלכה, מכשפה רבת עוצמה וגנרלית. היא לבשה שריון שחור כשהיא יצאה לקרב ואני הלכתי עם לחש בלתי נראות. דרואלה שלי נפצעה מאוד קשה.
המרפאות של המלכה לא הצליחו לרפא אותה… אבל הן הותירו אותה בחיים לכאוב. רציתי להקל עליה…”
“אז… הרגת אותה.” אמרתי.
“כן. דמעות עלו בעיניו. אבל לפני כן היא נתנה לי את הטבעת הזאת שהיא קידשה בזמן שעוד היינו על פני השטח. המלכה קיבלה אותי עם כל הזכויות של דרואלה… אבל בממלכה היה אסור שידעו שאדם החליף את המעמד של העלף.”
היססתי… הנחתי את כף ידי על ידו וניסיתי להקל על כאבו.
העולם האסטראלי- יער הכוכב האפל.
דיינהיר מצאה את הדרך והובילה את עידן לקבוצה של ערבות בוכיות שנשזרו בהן נורות של אור פיות זורח. עידן התקדם אבל ארגוט החליט להשאר מאחור. ועל כס שעשוי שורשים וצדפים ישב שומר החרב. הוא היה לבוש שריון כסוף ועל פניו חבש מסיכה. הוא הביט בדיינהיר והיא באה ולחשה משהו באוזנו. פיות קטנות ושדונים צחקו ושתו וניגנו ברקע המואר.
“אז.” קול מתכתי בקע מהמסכה. “אתה כאן בשביל כלי נשק? ראה את קשת הצדק!”
אור לבן בקע מידיו ויצר תצורה של קשת חצים עשויה כמו מאור מוצק מול עיניו.
“אם אתה לוחם, קח אותה.”
עידן צעד קדימה ונגע בקשת.
העולם החשיך סביבו.
המשך בפרק בא…