פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2006-11-05
ארוכה וקצרה היא הדרך, למקדש בלב ישותי. טיפות המים זלגו במורד עצים ברקע, בזמן שכף רגלי היחפה ליטפה את אבני הדרך העגולות, המעוטרות בטחב. אני יודע את הדרך. היא שייכת לי. כל צעד על הדרך הירוקה אפורה הזאת, אני משיל את הווי היום יום. מאוויים, מחשבות, שפה. מוריד אותם כמו קימונות צבעוניים, אדום, שחור, כחול עד שאני מעורטל- עד עצמותי, עד אותו הרגש שאני שוכח ששם בימים שמקיפים אותנו באשליות של שניות ושעות.
יש שם זקן. הוא לא חכם במיוחד, או חזק אך שם- יושב ובאצבעות מיומנות פורט על זאנג מעץ אגוז. הוא מסיים את המנגינה בצליל רוטט ומכאיב.
“אנא איש זקן, נגן לי עוד.”
“איני יכול לנגן, אלא שאת ליבך מנגן.”
רוח חזקה נשבה בין האורנים העקומים וקורות העץ החלוקות בעלות הצבע החמים של המקדש, מפזרות אריגים כמו המוסלין הדק ביותר. האיש קם ללכת.
“נגן לי בבקשה עוד, איש זקן”.
האיש התיישב- וידעתי שהמנגינה תעלה לי בכאב איום. הוא התחיל עם התו הראשון והמצפה. התו אדום כמו דם חדש שניתז- כמו שרף של עץ השזיף, עודנו מרחף בין ארץ באויר פריך מגשם. המנגינה היא “הפרפרים האוהבים” בת אלף שנה, ובת שניות מעטות בליבי. הדימעה זולגת מעיני. בהתחלה מעין של מים טהורים, ואז דם מפזם, אבן חן יקרה מליבי השסוע.
רוח חזקה נשבה בין האורנים וקורות העץ החלקות של המקדש והנה עפו עלעלי פריחת השזיף, על ניחוחה וכוחה החזק עטפה את גופי המעורטל מכל כיוון.
עורי אינו שלי. הוא של אלף אנשים מהעבר, רוחי אינה שלי היא של מישהו שעטה את הקימונות שהותרתי מאחור כמו סמרטוטים עבשים.
נקי, נכנסתי למקדש.