פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2004-12-29

… מבחינת שאר העולם אני ער היום בשעות הבוקר. היום אני עושה את הדבר הראשון הרשמי בתור דוד ולוקח את גיא להצגה של חנל`ה ושימלת השבת. מבחינתי היום קצת, ובכן שונה.

…דהירה ביער ועצירה. אקסטזה שלא חשתי זמן רב וההבנה שגופי אינו שלי. המטרה? לאסוף צמחים. התחושה? חופש מוחלט. אין מה שיפריד בין חשכת היער לנשמתי. לא באמת, רק אשליות לא מציאותיות של היום יום, וככל שהמשכתי ראיתי שהן יותר אשליות. היער העמוק הזמין אותי לראות את נשמתי. ההתחלה של לראות את תבניות היקום הבסיסיות של גיאה מסתחררת סביבי.

…פנים. זרות ורחוקות. קרובות ומוכרות כמו שלי. פני אישה, נאה, תמימה לזוועות העולם. מדיאה? כן ולא. אין הבנה של סבל בפנים האלו. אלו פנים גאות. לא עצובות… עדיין. כי זה היה לפני. אני בגילגול עבר ולא אני. שבר זיכרון שאני לא רציתי לראות יותר לעולם אבל הוא חזר. אני לבושה שמלה עדינה בצבע תכלת, בימים שהם לא אור, וחשכה.

…קול. בטישת רגליים של סוס באדמת היער. אני יכולה לחוש בהבל הפה של אהוב שאיננו. יאסון? אני…

ציפורני שורטות את הכרית. הרגש עלה על גדותיו והתעוררתי מן החלום. אני זועקת. ובזעקה שלי בין השמשות נכנסו תסכול, כאב, צער, שינאה עצמית ובעיקר אבל. כן, זה מה שאדע לעשות בעולם זה. להתאבל. הזעקה כבר נשמעת עמומה ונקרעת מתוכי בקול לא אנושי. כמה כוח יש לרגש מהעבר?

ובפינה הצל של האלה הפטרונית שלי הקטה, אל המוות והלידה מחדש, פטרונית כל המכשפות חצי לועג בשעה כזו של לימוד עצמי. האימרה עדיין תלויה באוויר.

הידע הכי גדול על אחד הוא דרך כאבו.

שלכם, באהבה,

ארדן