פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-22

ישנם שני דברים בטבע האנושי שמריחים כמו יסמין. אחד זה ניחוח מושקי משהו של פחד, והשני זה אלכימיה עדינה של שני גופים כאשר קיימו יחסי מין. אני משתמש בניחוח הזה. עדין וחודרני מחד, פגיע ועמוק מאידך. זה נכנס לאנשים לראש, זה נותן לדמות שלי עומק ומהות. אז דוק הניחוח שנענד כמו עדי על עצם צווארי- האדם שמריח את זה יפרש את זה כפגיעות ועומק דמות בתת המודע שלו כמובן. מכשפות טובות בשטויות של תת מודע. (ואני על אחת כמה וכמה ממזר).

אז אתמול עשיתי פסיכומטרי. ישבתי בכיתה, היה קל. הרבה יותר קל מהסימולציות והמתכונות המזעזעות שנתנו לנו בקורס. (שהיה לפיכך מעולה.)

בבוקר קמתי, הכנתי כריכים של גבינה וגם של חזה עוף עם חסה ועגבנייה. ברגע האחרון כמעט אני כותב את הצמחים- ציפורן, קרדמון, מרווה… ומי גבישים לצלילות מחשבה. הכל נרקח בסיר קטן. שתיתי כוס אחת של נוזל מהביל. זה היה זהוב כראוי, צבע האינטלקט והמחשבה- וכשיצאתי מהבית לכיוון תחנת האוטובוס, לפתע נעצר החמסין. היה משב רענן של רוח משיית מלטפת. היה לה ניחוח של מרווה ויסמין. אני מוגן. הלחש עובד.

כשהגעתי הלכתי מיד לחנות סטונאייג`. חייב לסדר את המלאי של האבנים. עשיתי קנייה ענקית. מצאתי טורמלין תלת צבעי- ירוק, ורוד ושחור ביחד. הוא היה יקר, יחד עם אבן תרשיש בגון האוקיינוס, האמרלד הפגומה ללחשים שלי ודברים אחרים שבהם אני משתמש בלי לחשוב פעמיים בעבודה המאגית שלי כמו רוזקווארץ צלול ויקר שמגיע מאפריקה ללחשי אהבה. הגעתי למצב שאני לא צריך יותר גבישים. הקנייה הזאת למרות שהייתה קטנה ויקרה, תחזיק אותי לפחות שנה שלמה עכשיו. מצטער תל- אביב, הרעש, ההמון הגס והנסיעות… אני מותיר אותן לאנשים אחרים.

מזג האוויר לא היה לרוחי. יותר מידי הפכפך- לא חורף ולא קיץ, רק מהות עדינה שנתלית ביניהם. קר וחם בבת אחת. בכיתה היה מזגן לפחות זה יצר תחושת יציבות. כמובן שעטיתי את מסכת הנימוס התמימה שלי. בלי התנשאות ובלי שטויות- כדי לקבל את היחס האופטימלי מהבוחנים. המבחן כאמור היה לי קל. המתמטיקה נפלה על ידי הגיון פשוט ומסודר- האנגלית טבעית לי והעברית הייתה משעממת אך ברורה. אבל רק הזמן והציון יגיד. עכשיו יש לי חודשים לנוח. ולמכשפה הזאת מגיע לנוח.

בהחלט.

אני אלך לעבוד על זה מיד…

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-20

“רון, מה זה הדבר הזה עם הנוצות והחרוזים?” דמות אישה קטנה ומאופרת היטב מביטה על שולחן הכתיבה שלי עמוס בנרות . והיא הרי, סבתי.

“סבתא, זה שרביט מקודש ליסוד האש.” אני אומר בזמן שאני נועל נעליים ועומד לנסוע ללשכת העבודה (היא מסיעה אותי, זאת אומרת שזה בוקר יום שני…) היא מסתובבת לעברי- “אתה יודע, כשאני עבדתי בזמנו בקופת חולים….” דיינהיר מייללת אני שוב צריכה לשמוע את הסיפור הזה? שריעת מהסה אותה. היא אומרת לה שהיא צריכה לכבד את הזקנים וסבתא שלי שוב מספרת את הסיפור איך פיטרו אותה בשביל צעירה בלונדה וטיפשה שהחליפה אותה בתור גיזברית.

“… אז עמדתי שם מול כל הפאנל ואמרתי להם! אני הולכת מפה, אבל עוד שנה אני חוזרת ואף אחד מכם כבר לא יהיה פה!” ואכן, אחד נפטר מסרטן באותה שנה, אחד מת בתאונת דרכים ואחר פשוט הבין את הרמז ועבר לטורונטו. היא מתארת את הסיפור בגרנדיוזיות הידועה במשפחתי (האצילית?) ואומרת שלא צריך כלים למאגיה אמיתית שבאה מהלב. זאת אומרת במילים שלה.

ובמקום אחר בתוך ספר, גראני וות`רווקס אומרת לגיתה אוג “כשאני הייתי צעירה, היה חלב נרות וכמה סיכות והיינו צריכים להיות מרוצים.”- טרי פרצ`ט למות עליו. ובנימה יותר רצינית.

ום חמישי זה, בשעה 14:30 ארדן עושה פסיכומטרי.

אמר קול רועם מהשמיים. כבר יללתי לכם קצת על זה. אני מתנחם בעובדה שהמאגיה, השוקולד ושלושה שבועות לפחות מפרידים ביני לבין הציון. אני יכול לחיות באשליות. מותר גם לי חבר`ה.

מה הלאה?

אין לי שירה עבורכם היום, ולא סילסולים לשוניים יותר מידי… אבל אני חושב שאני אכתוב סיפור בהמשכים בשביל לשעשע אתכם בקרוב. אני שומע אופרה ברקע בזמן שאני שולה את הגבישים מהמים, קווארץ לבהירות, כלצית כחולה ללמידה, ועוד ועוד… ומכין את התערובת הצמחית של עלי דפנה, זרעי תפוח וציפורן לרקיחה של שיקוי מכוון תוצאות נכונות במבחן. אנשים יגידו שזה לא הוגן, אבל מה לעשות, אם החיים היו הוגנים הם היו משעממים נורא.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-18

"הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,
מָחָר אֲנִי יָם.
כָּל יוֹם אֲנִי תּוֹעָה
כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,
כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה
אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים.

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי
סוּסִים אֲדֻמִּים
סְגֻלִּים וְירֻקִּים,

לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי
פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ'
קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,
הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל
מָחָר אֲנִי עֵץ
רָם כַּתָּמָר

אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ
הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית
מָחָר אֲנִי מָחָר."

כישופים, דליה רביקוביץ`

הגיע הזמן להראות לכם קצת מהצד האנושי שלי, נדיר אבל קיים. ארדן הוא המצאה, סיפור שאני מספר לעצמי מחדש כל בוקר שאני קם. אני לובש אותו כמו חליפה אבל בעצם אנשים שיסתכלו מקרוב יראו שזה מה שהוא, חליפה או לחלופין, מסכה.

היופי שבי, החסרונות שבי, הדברים היפים והדברים המכוערים כולם פרי עיצובי. אני מתנשא בצורה מושלמת? למה? כי זה מסוג החסרונות שחשבתי שראוי שארדן ילבש. יש לי דיבור זורם וקול שמשפיע על המחשבות כמו פורט במיתרים של אור וצבע, כי גם זה משהו שנראה לי ראוי שארדן יזדקק לו. מה ההיסטוריה של אותו ארדן?

ארדן נולד לא הרבה זמן אחרי שרון נולד. אם אוכל ממש לשים את האצבע אני אוכל לומר כיתה א`. רון היה ילד רגיש, הוא נפגע שילדים אחרים שנאו אותו. הוא תמיד הוקסם לא על ידי האבירים והמלכים והגיבורים- אלא על ידי המכשפות. כבר בכיתות צעירות הוא זכה לראות סרטים מצויירים על סיפורי האחים גרים (למרות שהספרות בבית נעדרה מאלו.) כמה רון רצה להיות אחד מאלו, אבל עם כוח חיובי שישפיע על העולם לטובה. {ילד שעדיין לא מבין שהוא לא יכול לשנות אנשים…} בקיצור, ארדן נולד בדיוק שם, בקצה החלומות. רון לא היה מודע לזה, אבל היום בהשפעת עשבי זיכרון ולחשי דיוונציה, הוא מסוגל לשחזר את הדרך- את המסלול. ארדן היה מת בדיוק אחרי בית ספר יסודי. אבל אבא של רון התעלל בו נפשית ופיסית. רון היה רגיש מידי בשביל זה, אז ארדן ספג את המכות. הוא ניזון מהן ומשינאת חבריו, הפך לגוש קשה בקיבה. לא היה לו עוד שם אז. לא היה צריך כזה. בכיתה ה` רון מצא בעיתון “לאישה” כתבה על צמחי מרפא. ארדן קרא את הכתבה דרך עיניו של רון והחליט שזהו זה. הוא יגמע כל טיפת ידע על הנושא עד שהים יבש. ואכן סבתו של רון שהתאבדה לפני שלוש שנים נתנה לו מתנת יום הולדת 12- ספר על צמחי מרפא שעומד עד היום ממורטט מרוב שימוש על המדף.

כשרון הגיע לבית ספר פרטי בכיתה ז` התחילה הפריחה הגדולה- הוא השיג ספר “מאגיה שחורה” שנכתב על ידי נוצרי הודי עם פוביות ומקורות נוספים לנושא צימחי המרפא. שנה לאחר מכן בפני רון ניתן כלי מאוד חשוב. האינטרנט. מפה ועד אמזון. קום וספרי מאגיה הדרך הייתה מאוד קצרה.

ארדן קיבל את השם שלו בכיתה ט`. הוא עוצב לחלוטין ובסוף הזמן- הוא הפך להיות מי שהוא. מי שהבלוג הזה שייך לו, המסכה של רון. השם רון צורם באוזני היום. הוא זכר לילד שהייתי ולפחדים הישנים שזנחתי. רון פוחד מהחושך, ארדן פורח בו כמו קקטוס מלכת הלילה שזורח בניחוח יסמיני ובאור לבן וחיוור.

אולי זו הסיבה בעצם למה קל לי לעטות ולהסיר מסכות. אולי זו הסיבה שאני אוהב מיסתורין ואמיתות חבויות ואת השקרים והמסכות שעוטים אותם. אולי זו הסיבה שאני משחק טוב- משקר טוב, או בונה את האמת בדרך הרצויה לי.

הרי אמת זה דבר יחסי כי העולם בנוי מרסיסים של אמיתות שונות. סביר להניח שזה שהיופי הכי גדול שבי, או החיסרון הכי בולט שבי, וסביר להניח ששניהם. כמה דברים בעולם הם לא אמביוולנטיים? דו ערכיים? רון וארדן לא קיימים זה על חשבון של זה, זה במקומו של זה. אלא ביחד. אין ארדן בלי רון ואין רון בלי ארדן.

הידע על מי שאני נותן לי כוח. וחמלה.

אז היום אני גבעה,
מחר אני ים...

כישופים- והפעם של ארדן ורון ביחד.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-13

לא אמירה פילוסופית ניו אייג`ית מלאת לעיסה של חומר קדום למשהו שהאיכר המתאווה מיסטית יבין אלא אמירה פשוטה- אני שייך לאדמה. האדמה מזינה אותי, יוצרת את האוויר שאני נושם, נותנת לי חיים ויופי ואני שייך לה. אבוי מי שיגיד אחרת.

אני לא שוכח שכמו שיש דברים יפים כמו קשתות בענן וסחלבים יש גם צונאמי ורעידות אדמה, אדרבה זה עושה את היופי של האימא ליותר מושלם. הכיצד יהיו חיים בלי מוות? בנייה בלי הרס? אני לא כועס כשאנשים מתים בגלל הטבע. הביקורת היחידה שיש לי זה בין אדם לחברו. “באיזו זכות יש לך את העוז ליטול חיים?” אני שואל חייל צה”ל. והוא יפלוט לי רעיונות- הגנת המדינה, אהבת הארץ ושמירה על… האדמה לא שייכת לאף אחד. אנחנו שייכים אליה. גבולות ומדינות הם אשליה אנושית, סבך פגמים בלתי נלאה שאין בו. הוא רייקני. הוא חסר, והוא מת. הנשר שעף לא רואה “פה ישראל, שם סוריה.” אפילו התרבות לא שונה כל כך- שמית. אותה קבוצת עמים, אותה קבוצת שפות. בסוריה בלבנון אוכלים חומוס כמו בארץ- כועסים כמו בארץ ואוהבים כמו בארץ. זוהי ארץ של לימון-כוסברה-דגים וריח של מנגל. השמש זורחת ומלטפת פה והיופי והריחוף של המחשבות- הפלדה בראשי האנשים… משכרת. עם כל היופי יש גם שליליות אבל על כל אור יש צל, ואני מקבל את זה.

היום אני נמצא מרחק שבוע ממבחן הפסיכומטרי שלי. אני מרגיש מטומטם. כולם אומרים לי שאני בטוח מקבל ציון גבוה, ובטוח מצליח בדברים הללו. אבל חבר`ה אני מצטער לאכזב, אבל כל ציון גבוה שאני אקבל באנגלית או ב”חשיבה מילולית”, יפול לי בגלל העובדה הבסיסית והחשובה: אני גרוע במתמיטיקה. בטח, עקרונות הגיוניים אני יכול לדעת ולברר תוך שנייה בערך, להבין שאלות ותשובות תוך כדי הגיון. ואני לא מבין דבר אחד: איך לעזאזל העובדה שאני רוצה ללמוד פסיכולוגיה צריכה להיות מושפעת מזה שאיני יודע מתמטיקה?! האנגלית שלי כמעט מושלמת (רק שתיים עד שלוש טעויות בפרק) העברית שלי טובה- הרבה יותר משני שליש. אז למה אני מקבל רק שליש חלק כמותי? כי אני גרוע בזה. אבל כמו שאר הדברים אני רואה גם בזה עוד שד שצריך לעבור דרכו אל ההצלחה שלי. אולי זה השד הנורא ביותר… ואולי לא. הזמן יגיד. ויותר נכון שיקוי מגביר יכולות חשיבה שרקחתי לי. התופעות לוואי יהיו מזעריות הפעם אני מקווה ולא הקטסטרופה של כאב ראש מצמית מהלחש שהכנתי ערב בחינת הבגרות במתמטיקה.

אני תוהה לפעמים… העולם שלי מלא במאגיה הרבה זמן. זה נראה לי כבר תמוה שדברים כמו משרתות אנרגטיות, שיקויים ולחשים לא קיימים אצל אנשים אחרים. אצלי זה במרכז. אני מאוד טוב בזה ואני מרגיש שדבר זה הוא כמו חלק מעורי.

הבלוג שלי ירד מרשימת המומלצים, ומשום מה אנשים לא חשים צורך להגיב לי יותר על הרשומות. זה מתסכל קצת, אבל רק קצת. זה מזכיר לי שבעצם אני כותב את הבלוג הזה בשביל עצמי ולא בשביל הקוראים שלי. למרות שאני תמיד שמח לארח פה את הנווד העייף המזדמן… את אלו שמחפשים ומחפשות ריפוי או את מה שנמצא טיפה מעבר לתפישה החושית של היום יום.

כולכם מבורכים לגן שלי.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-04-09

יום שישי 8:00 בבוקר.

הזמן זורם עבורי… מבחירה.

השעון הביולוגי שלי (הקרוי בשם דיינהיר) מתחיל לנגן לי נעימה על חליל פאן קלילה ועדינה כמו רוח אביבית מבושמת. זה בוקר! ואני ער בו! מה עשיתי רע בגילגול הקודם שזה מגיע לי?! לא עשיתי משהו יותר גרוע… החלטתי ללמוד לפסיכומטרי כי אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. המף. הבהרה, המוח שלי לא עובד בבוקר או לפחות ככה חשבתי בתמימותי. אז אני צריך לקום, להתארגן לצאת לעיר לעלות על מונית, להשרף משיא השמש ולהגיע למכללה. אין לי בעיה לעשות את זה אבל לא בבוקר! מי המציא את התקופה הזאת בכלל? בישראל צריך לעבוד בלילה ולעשות סייסטה בצהריים. אבל מה לעשות שאנשים לא יעילים? בכל אופן כשאני קם שריעת ודיינהיר ממהרות לסמם אותי עם הר של אנרגיות חיוביות, הן מכירות אותי בבוקר. אז התלבשתי, התארגנתי- נזכרתי לברר מתי יש לי תור לקוסמטיקאית ונסעתי למכללה. במכללה היה שיעור מתמטיקה. אני מתעב יותר מהכל מתמטיקה. אני לא מאמין באקסיומות שעליה היא מבוססת ובטח ובטח שלא את העובדה שהדבר הזה יופיע במבחן הפסיכומטרי שלי. בנוסף האלים הפתיעו אותי בחמסין. נהדר. אז אני יושב בכיתה, ופותר תרגילים במתמטיקה. לאחר מקבצים בזמנים שונים ופתרונות על הלוח המדריכה אמרה ואני מצטט “אם יש לכם את הקול הפנימי של רון שלוחש לכם את התשובה הנכונה, פשוט לכו על זה!” כן יקירי, ניצחון המכשפה על המתמטיקה. Lovely. אושר. אין שום תרגיל שיפחיד אותי יותר. היום זה היום שבו המתמטיקה תרעד כשארדן לא ידיר את רגליו מתרגילים של רוע.

אחרי השיעור נסעתי חזרה לטבריה, והלכתי לקוסמטיקאית החדשה שלי, שכבר קיבלה הסבר מאימא שלי על למה אני צריך לעבור פדיקור רצחני לרגליים שלי. כשהסרתי את הנעליים היא הייתה בהלם. לא היה לה מה לעשות חוץ מלהוריד ממש טיפה של עור יבש. לא היה לה איפה להתחיל (גוף של מכשפה שומר על עצמו בדרך כלל) כי לא היה לי כלום מהפטריות והזוועות שאימא שלי ניסתה לומר. עברתי טיפול שלם, שילמתי שליש מחיר בגלל שפתחתי לה בטארוט ודיברנו על כל מיני דברים ועברתי הלאה. בערב הלכתי לביקור אצל סבתי, תמיד יום שישי קשור אליה. אני יושב ורואה תוכניות אוכל ובישול. אצלי הכנתי לעצמי סלט גדול עם ירקות טריים ופלחי תפוז מכושף- שהיה ניסוי שהצליח והתחלתי להטיל לחשים. הירח מתמעט של הקטה לא יתלה בשמיים לנצח, ועבודתי רבה. מאוד.

אני רוקם לחשים, משנה את העולם במקצב של שירה וניחוח. הרשומה הזאת באה להראות מה גישה חיובית לחיים יכולה לעשות. להעלים מכשולים, למנוע צרות ולגרום לנו לרחף בין מרקם של אור לחשכה, כמו עננה של ערפילים מתבדרים בשחר החדש של חיינו. הכל במרחק פעוט של בחירה.

“כל בוקר בו אנו קמים, אנו בוראים את העולם מחדש במחשבותינו.”

ארדן