פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-09

מתי זה התחיל? הבוקר. טוב, בערך בבוקר בשתיים בצהריים. שמתי לב לכתם שהיה על הזרוע שלי. הוא פשוט הופיע שם כמו כתם לידה וורוד. לא מגרד, לא כלום. סתם שם. אז שאלתי את חן מה זה (היא לומדת נטורפתיה) והיא אמרה שזו נקודת דיקור של heart 2 שזה מרידיאן רגשי חסום אצלי. היא שאלה אם יש לי תחושות של חוסר או דיכאון, ואין לי בדיוק את זה. לא. בכל אופן, אני עיסיתי את הנקודה ובאופן פלאי חשתי גלים של הקלה וחשמל בגוף שלי. אני יודע מתי דבר עובד אני מכיר את הגוף שלי כמו מכשפה ואני חש הבדלים כאלו באופן מיידי. הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שעיסיתי את הנקודה הזאת.

בכל אופן יצאתי לקניות עם אימא וקנינו מצרכים הבייתה והכל היה בסדר. חוץ מזה ששמתי לב ל”תשוקת יתר” בוורידים שלי. קניתי שוקולד ואמרתי לעצמי להפסיק להסתכל על התחת של כל גבר צעיר שעובר בסביבה. סיימתי את הקניות והגעתי הבייתה. אבא שלי התקשר ואמר שלי שדודה שלי רוצה לבוא לדבר איתי. עכשיו זה סימן רע. למה? המשפחה של אבי בסיכסוך רציני איתו, ואני לא נכנס באמצע. בעיקר אחרי שהייתי פשוטו כמשמעו, ילד מוכה. כיום אבי לכוד בלחשים שמונעים ממנו לגעת בי. אבל זה רלוונטי לסיפור עצמו. אז דודתי (מיכאלה- שם בדוי) סיפרה לי על הילדים שלה. אחד ספורטאי שעבר תקופה קשה ודוחף את עצמו עד כאב. הוא לא חש את השחיקה כי הוא צעיר, אבל זה יפול עליו כמו סלע. והילד השני עם חרדות. מיכאלה מספרת לי כמובן הכל בקסם של החדר שלי, כל העכבות והאנרגיות שליליות מתפוגגות אל האוויר. זה הסיבה שהחדר שלי נבחר. גם המחשבות שלה, הם כמו סרטים ותמונות. אני מקבל חזיונות תוך כדי דיבור. ואז היא סיפרה לי שלבן הספורטאי המצטיין שלה יש חברה והם מקיימים יחסי מין בחדר, ופעם האח הקטן תפס אותם בטעות. עכשיו הילד נאה מאוד. ואני קיבלתי תמונה מאוד בהירה שלו ושל חברה שלו. והתחלתי לקנא. המפלצת ירוקת העין התרעמה על זה שאני יושב בארמון שלי בבית ולא זז ימינה או שמאלה. מצד שני אימפ שחור הופיע וצחק- “לב הקרח שלך לא כלכך יפה וזוהר עכשיו נכון מכשפה?” הוא סולק מהמימד הזה במחוות יד אלגנטית וחלקה.

המרידיאן החסום פשוט הרג אותי. אני רוצה מישהו שיסתכל עליו וחום בעיניו. מישהו שיעריץ אותי ויאהב אותי ויהיה אדמה יציבה שעליה הלב הרוטט שלי כמו יונה שמפחדת יוכל להתייצב ולחיות בלי חשש. מישהו שיהיה לי איכפת ממנו וילטף את לחיי בעלה ורד לבן. מישהו שיחזיק אותי בכוח ותשוקה בגופו שלא מרפה מגפיי. אני רוצה… הרבה דברים. אני יודע שאני לא יכול לקבל את כולם עכשיו ומיד. בקיצור הריפוי שהצעתי לדודתי בקטע הקודם עזר לה לפרוק הרבה כעסים ודברים אחרים. אני חושב על הדרמות הבלתי פתירות במשפחה שלי. אני חושב על הבעיות שפתרתי בקלות במשפחות אחרות ואני מקנא. נמאס לי לחיות בעולם של רוחות. אבל בעולם החומר אני גם לא אשרוד הרבה. לכוד בין העולמות… שייך לשניהם ולא לאף אחד מהם. ככה אני מרגיש היום.

יום חמישי (היום) אני קצת בורח מהארמון שלי אל אחותי בחיפה. לראות קצת את האחיינים שלי ולהרגיש קצת אדם, ופחות מכשפה. לפעמים כל הכוח הזה מעייף אותי, מעייף מאוד. כל הזמן מטילים במאמצים שלי ספק, וגם המכשפות שאני מנסה ללמד ולעזור להן/ם נותנים לי תחושה של לא מוערך. מטילים ספק בכל פעולה שלי, כאילו זה עיניין שלהם למי אני עוזר ולמי לא, ולא סומכים שאני הולך על פי צו המצפון האמיתי והיחיד שלי. אני מרגיש שאם אני לא אנוח אני אעשה טעות שעלולה להיות יקרה מאוד. יקרה מידי. כי זה לא יבוא רק על חשבוני. זה יבוא על חשבון אלו שאני אוהב- בין אם זה אהבת משפחה, ובין אם זה אהבת המקצוע.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-06

כמו כל מפלצת אחרת הוא קיים רק כי אנחנו נותנים לו את הכוח להיות כזה. בין אם הוא בריון בית ספר, אבא מכה- נפשית או פיסית. או במקרה שלי כרגע, פסיכומטרי. למדתי שלברוח מהשד לא יגרום לו להעלם, אולי רק מהעין, אבל הוא ניזון מהפחד וגדל עד שמתמודדים איתו. לא לכולם יש אומץ וגם לי גם יש כמה שדים ששומרים על אוצרות, ידע או כוח כמו לכולם. זה שאני מכשפה נותן לי להיות מודע לתהליך, אבל לאו דווקא את האומץ לעבור אותו. אבל מה עם השד של קליהרנה? למה הוא נעלם? הוא לא היה השד שלה, זה נכון. הוא היה שד שפשוט שם, שומר. כבול למשימתו. קליהרנה הייתה שיא היופי והשד היה שיא האימה והכיעור. הם היו ניגודים מושלמים, גם בידע שלהם. הידע המאגי והלשוני היה כתב מראה אצלם, אבל המתמטיקה… אחד כן, אחת לא. וכשהם נגעו כמו אנטי חומר שניהם נעלמו במפץ אור של כוח ויופי. עכשיו בעולם שלהם אין קליהרנה, ואין שד. אבל קליהרנה מחייכת מלמעלה. הספריה פתוחה, וכל מי שירצה לקרוא את כרכי העבר יוכל לעשות זאת בלי חשש או מכשול. אולי אחד המסרים בסיפור הזה שקיבלתי עליו המון מחמאות זה שגם אין אלמוות אמיתי. לכל דבר יש סוף. בין אם זה עוד שנייה או עוד אלף שנים, הסוף יחכה שם, כמו שד איימתני. כי המוות מגיע לכל דבר. זה מה שהקטה מלמדת בין אם אנחנו מקשיבים או לא.

“הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה מוכשר ואהוב? למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד.” (נלסון מנדלה)

אני רוצה שתחשבו על זה. כמה פעם הקטנתם את עצמם או הרעבתם את עצמכם בגלל ערך ה”צניעות” הידוע לשימצה? מה הצניעות נותנת? הנפש האנושית שלכם עשירה, יפה ומלאה אור. למה שלא תנצלו את זה? למה שלא תתנו מהאור שלכם לאחרים? תוציאו את האמנות מהמגירה, תבשלו, תטעמו, תחיו, תטילו כשפים… לא צריך לפחד מהמושג “להשוויץ”. אין צורך לכשול לבינוניות כמושה. אין צורך לפחד מהיופי שלנו הפנימי והחיצוני, לא בגלל פחד מזעם האלים, בגלל שבזעיר אנפין אנחנו האלים. מעצבים את העולם הפנימי והחיצוני בגחמות אציליות ואנושיות כאחד. רשת הקיום של העולם מאפשרת את זה. האור שלי הופך לאור של אדם אחר וכן הלאה, וזה מאיר את העולם בזערורים של אנרגיה ויופי עד שכל הרשת תבהיק באור כוכבים.

מדוע להשאר בחשיכה?

ארדן.

נ.ב- ציון הפסיכומטרי המאכזב כמעה- בסביבות 600.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-04

12 בבוקר, אבא שלי מעיר אותי. הולכים למסעדה. ועוד איזה מסעדה? המסעדה האהובה עלי בעולם כולו. רוצים לנחש איזו סוג של מסעדה נהנתן כמוני אוהב? מסעדה אוריינטלית עשירה? מסעדת בשרים איכותית? מסעדה צרפתית עם גינונים? אז לא. לא לכולן. ישנה מסעדה בכפר עראבה שנקראת “כאן זאמן”- והאוכל שם עשוי מאהבה. כל תבשיל, או סלט חם או קר מענג את הלשון ואת הנפש שלי בשירת התבלינים והאהבה שהושקעה במזון. אבל קודם לכן ההורים היקרים שלי החליטו שהם רוצים לקנות דבר אחד באופיס דיפו. וכמובן שזה לקח חצי שעה שלמה כי אבא שלי עצר לדבר עם כל פנים מוכרות ובחן את הסחורה ורציתי לרצוח אותו. (לא חדש) אבל בהזדמנות חגיגית זו, קניתי שלושה דיסקים מעולים בTower Records.

אוסף יצירות של המלחין הקלאסי האהוב עלי- ריכרד ווגנר.

את הדיסק The Celts שהיה בהנחה עצומה ועלה לי רק 40 ש”ח,

ודיסק של Secret Garden- Earthsongs. שהוא מעולה ואני שומע אותו שוב ושוב.

ואז הגענו למסעדה עצמה. כמובן שהשירות היה מהיר וחסר רבב, השולחן הופצץ בקערות של סלטים שכל אחד הרמוניה בפני עצמו. אני הזמנתי קבב כבש כראוי, והורי פרגיות. היה נהדר. באמת. ובדרך חזרה עצרנו במושב כמונים ובזמן שהורי צוחקים עלי קניתי גבינות גורמה משובחות: גבינת ברי מעולה שנוסתה זה עתה, ונוסתה שוב רק ליתר ביטחון. גבינה כנענית שהיא המומחיות של המחלבה, וגבינת קממבר. שעוד לא נוסתה אבל האכות מובטחת. בקיצור היום שלי היה טוב ושמח. הלכתי לנוח בצהריים ולעכל את הבשר, וקמתי בערך ב20:00. וכמובן שבעשירי לשישי יש לי יומולדת, אז יהיו עוד חוויות כמובן.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-06-03

פעם אחת לפני שנים רבות ובמימדים רחוקים ומוזרים הייתה המלכה קליהרנה של אנשי הצפון מרקדת ביערות העד של ארצה. אותו הזמן האנשים והטבע חיו ביחד והרמוניה שררה בממלכה. המלכה קליהרנה, (קלי בקצרה) מאוד אהבה לקרוא וללמוד כל כתב יד שנקרא בדרכה. מספרים קלילים של סיפורי משרתות- ועד גרימוארים אפלים שמכילים סודות מהקבר. את כל הספרים היא הבינה. מהשכבות הצפויות שלהם ועד המעמקים הניסתרים שאפילו הסופר לא היה מודע שקיימים. ספרים וכתיבה הייתה אהבתה הגדולה ביותר של המלכה. גם יופיה היה יוצא דופן בנדירותו- שיערה השחור היה גולש מעל כתפיה במחלפות משי שדמו לנהר- עינה היו עמוקות ואפורות כמו נהר קפוא וכולה הייתה אמירה של יופי ועדנה.

עברו שנים והמלכה הייתה מאושרת. אנשי ממלכתה אהבו אותה כי היא שלטה בהגיון ונתנה ידע לכל דורש. אף אחד לא הטיל ספק שהיא המלכה המתאימה. אפילו הכוהנים שמו אותה בראשם כדי שתעזור להם לפרש את אמירות האלים. אבל יום אחד חלק מהאנשים החליטו שהם פורשים מהשבט. המלכה העתירה עליהם מתנות ושפעה ושלחה אותם לדרכם.

השבטים חיו לאחר מכן בשלום נצחי והשבט שעזב את ממלכת היערות והנהרות עבור המישור הקריר החל לבנות עיר.

אחרי מאתיים שנים העיר הפכה מרכזית וגדולה. אבל אנשים העיר התנתקו במידה מסויימת מאנשי היערות, והמלכה נשכחה, מלבד כמה סיפורי ילדים ושירים. יום אחד משלחת מהעיר באה לצוד ביער. אחד האנשים ראה את המלכה שרה והוקסם מיופיה.

“מהיכן אתה נער?” שאלה כי הייתה זקנה וצעירה כאחד, וקיימת נצח.

“אני מהעיר…” ענה הנער.

ואחרי הכרות קצרה המלכה סיפרה לו סודות של היער: מה ללחוש לדוב ישן כדי שלא ירגז, היכן רועים חדי הקרן הכסופים… ועוד. והיא שאלה את הנער על העיר. ואז הוא סיפר לה על הספריה הגדולה. שביב של אור חלף בעיניה שהיא שמעה על הספריה.

הספריה נבנתה על ידי הארכמאגים שהרשו רק לחכמים ביותר להכנס לתוכה. כולם היו רשאים לנסות. אבל המבחן היה קשה ביותר. בשער עמד שד אדום ובן אלמוות שהיה קשור לספריה בלחשים נצחיים ובלתי ניתנים לשבירה. השד שאל שלוש שאלות מסובכות וקשות, ועל שלושתן צריכים לענות. בספריה יש את האוסף הגדול של הכתבים שאי פעם נכתבו בממלכה. המלכה החליטה שהיא מגיעה לעיר. היא נזכרה בלחש שכלל זרעי פשתה ודמעת שדון, היא השתמשה בו כדי לקבל את יכולת התעופה. היא הגיעה לעיר שבה מראות כאלו היו רגילים לחלוטין. קליהרנה קיבלה מבטים מצודדים מפשוטי עם וארכמאגים כאחד- הרי יפה הייתה מבלי שיעור. העיר הייתה יפה יותר מכל מה הנער אמר. הרעשים של מוכרי הפירות המסוכרים, מיצי האפרסקים וקוסמטיקה היו יפים כמו סיפור או שיר. ובמרכז העיר עמד מגדל הספריה הרם. הוא היה אפלולי ועיצובו כלל אבן צהובה ללא רבב או סימן שנוצרה ביד אדם. ושם, בדד עמד השד. ברייה עשויה אש וניבים. עורו אדום ובוהק כמו ברזל בנפחיה, טופריו לבנים כמו בהט… ישות מרשימה ומפחידה. והמלכה בלי פחד פנתה אליו. השד שאל שאלה ראשונה שכללה ידע בשפות שנשכחו. והמלכה ענתה נכונה. ואז השד שאל אותה שאלה באמנויות המאגיות העדינות, והמלכה ענתה נכונה. אבל אז השד שאל אותה שאלה במתמטיקה. המלכה פערה את פיה. היא לא ידעה מתמטיקה. המלכה בפעם הראשונה באלפי שנים בכתה בכי מרורים. אצילי העיר כמובן הציעו את טובי המורים ללמד אותה מתמטיקה, אבל כאילו להתריס זה היה המקצוע היחיד שלא נכנס במוחה. היא תיעבה כל דבר שקשור בו. והארכמאגים לא היו מוכנים להכניסה לספריה לולא ענתה על השאלה האחרונה. אחרי שבעים שנה של לימודי מתמטיקה כושלים המלכה נכנעה. היא אמרה מילה סודית ונעלמה מעל פני האדמה. לאן אתם שואלים? אני אגלה לכם.

באחד מהמישורים של העולמות אחרים, הרבה מעבר לאסטרל יש טירת זכוכית. הטירה עשויה מזכוכית בהירה שזורחת באור פנימי. עד היום לא יודעים למי הטירה הייתה שייכת. היא הייתה קיימת זמן רב וישנן השערות שהטירה הייתה שייכת לישות שמתה, אולי אפילו לדרקון הנחשי תיאמת, שבמותה נולד העולם. (אם תהיו מכשפים או מכשפות רבות עוצמה- לכו לבדוק אותה. היא עדיין עומדת על טילה.)

המלכה עברה לטירת הזכוכית ושדוני השעון שירתו אותה. האכילו אותה במרור והשקו אותה בדמעות. נצח ויום בכתה, עוברת על החומר המתמטי בראשה ושונאת כל חלק ממנו. מתמטיקה עבורה הייתה דבר נאצה, כמו ברזל לפיות. כל המהות המתמטית הייתה נגד נפשה שהייתה אד קל של חוסר מהות. ובסוף, בלעה דמעותיה ולמדה את כל החומר מחדש. ובסוף, היא הבינה. היא הייתה חצי ממה שהיא הייתה בעבר וכמעט נעלמה לחלוטין מעל הקיום, אבל היא הבינה את המתמטיקה. היא הגיע לעיר שכבר לא עמדה שם. בעיי חורבות, רק המגדל שרד, והשד מולו. הלחש של הארכמאגים שרד הרבה אחרי מותם. היא ענתה על השאלה האחרונה. ואז הגיע אור גדול. גם היא וגם השד נעלמו.

אף אחד עד היום לא יודע לאן המלכה נעלמה, ובטח לאן השד נעלם, אבל זקן הממלכה, שהוא אלון עתיק שזוכר את המלכה עוד מילדותה אמר :”המלכה הייתה ישות כמעט שלמה. וכשהיא למדה את הדבר היחיד שחסר לה, היא הפכה מושלמת כלכך, ששלמות כזו כבר טהורה מידי לעולם שלנו.” אבל זקן הממלכה לא ידע להסביר מה קרה לשד. וזו נשארה תעלומה עד עצם היום הזה.

ארדן.

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-05-30

לפעמים אני מסתכלת בכיוון שלכם- 
במצודות הפלדה והזכוכית.
פעם התחפשתם לציפורים אדומות,
לפרחים כחולים, ועכשיו לעורכי דין
ולרופאים.
אתם מנסים לרפא את האדמה, ושוכחים
את העולם בו החכמה- ולפעמים אני
מביטה בכיוון שלכם, ואני בוכה.

אני מעניקה קרירות ממעוז למעוז,
מודיעה על סוף הסתיו ותחילת הקור-
אוהבת אתכם, מלטפת אתכם, מתענגת על חיים חדשים-
לכל תקופה יש היופי שלה,
ימים מרים ומתוקים.

לפעמים אפזר חרוזי כפור יפים, כספירים אשר עמוקים מחקר.
לפעמים ימי שרב יבריחו אותי, ולשום ענן אין שבר.
לפעמים אנוח על ראש גבעה, ושם תהיה אישה חכמה שתקשיב לשירי ההולך ונמשך ומצפין בתוכו את סודות העולם. כל צרי ומרפא שנלחש בדממה,
יקבל בקולי, בכוחי תאוצה, אבל שכחו כוחי מימי יובל. ורק מעטי סגולה זוכרים את סודות תבל, ששייכים להם כי אני מחזורית, לוקחת ומעניקה מראשית לאחרית.

לפעמים אני מסתכלת בכיוון שלכם-
במצודות הפלדה והזכוכית.
פעם התחפשתם לציפורים אדומות,
לפרחים כחולים, ועכשיו לעורכי דין
ולרופאים.
אתם מנסים לרפא את האדמה, ושוכחים
את העולם בו החכמה- ולפעמים אני
מביטה בכיוון שלכם, ואני בוכה.

לפעמים צוחקת אני דווקא, כשאראה שרביטי צמיחה חדשים, ולידה.

ארדן.