פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2005-07-11
אני יכול אם אני רוצה.
השפתיים שלי יוכלו להיות ארגמניות כרימון שחוט, עבורו לנשק ולהתמכר.
השיער שלי יכול להיות בגון העורב שעוד רגע מרחף על משק כנפיים, משיב בלעג לכבידה.
עיני יכולות לבעור בירוק הפראי שמגיע להן- ולא בחום הבהיר של היומיום.
עורי יכול להיות בהט לבן, ענוג ושביר שהוא כמו הסטאן החושני ביותר, עבורו לגעת, עבורו לאהוב. בכף ידי הנקייה אוכל לאחוז בליבו, לאפוף אותו בחבלי אהבה אפלים שיגרמו לו לגנוח את שמי בחלומותיו בליל. אוכל לתת לבושם העדין שאני עוטה- עץ הסנדל וסחלב ארגמני לעוף על פניו עם פריחת השקד בכנפיים של רוח הצפון.
אני מקרב אל גופי את החלוק המשיי שרקומות עליו ניצת השזיף…
לא.
הוא יאהב אותי בשביל עצמי ולא בשביל מיקסם שווא שנטווה על קצה ההכרה שלו כמו חוטים של כסף. ואם הוא לא יאהב אותי בשביל עצמי, כל הלחשים שלי לא יוכלו לתקן את זה.
ביום המפגש בבוקר:
“אימא היקרה.
ביום המפגש אמרת לי שידיד קרוב שלי כבר אינו ידיד שלי מכיוון שאני “במצב שלי”.אמירה מלאה רעל עלי ועל המיניות שלי. אני וכל הלחשים שלי לא יכולים לשנות את מי שאני. אני יכול לעטות מסכות ולעשות את זה טוב, אבל אני הומו. תקבלי את זה כבר. סבלתי מספיק מעצמי, אני לא צריך גם אותך עם בתולת ברזל ועינויים. ואגב, אותו ידיד, למרות שלדעתך אני “מפחית את הגבריות שלו” או לפחות ככה את טוענת שהוא חושב, אחד החברים הכי טובים שלו הוא הומו. הוא יכול לבחור כמות עצומה של אנשים בעיר מגוריו להיות ידידים שלו, אבל זה אותו ידיד הומו שהוא הולך להתנחם אצלו ברגעים של צער. מצטער אימא, את טועה, אבל העלבון הכי גדול זה שאת לא מאמינה שאני מכיר את עצמי מספיק, או אולי שמעבר למסכת הרציונליות שלך מצאתי אישה פרימטיבית. מעבר לתואר בחינוך ופסיכולוגיה מצאתי פחדים, חוסר ידיעה ואפילו בורות. כן אימא, אני אומר שאת בורה. את לא היית אמפתית, ובמקרה הכי טוב קיבלתי גיחוך ידידותי. לא חיבוק או סימן לאהבה. אני שבר כלי כנראה שאין לו תקנה.
אז כשתחזרי הבייתה מאחותי בהזדמנות הראשונה אני אדבר איתך על זה. ואם לא אצליח לחדור מעבר לדברים שראיתי, אני יכול לכפות עליך מאגית לאהוב אותי. אבל זה לא אותו הדבר. כי הלחשים שלי לא יביאו לי אימא.”
דיברתי סוף סוף ביום שישי עם מריאנה. אני אוהב את מריאנה בתור החברה הכי טובה שלי, אולי בגלל שאנחנו דומים במידות רבות, ואולי בגלל שאנחנו משמשים כל ההגיון אחד של השנייה לפעמים. היא חזרה מליטא מלאת חוויות והפתעות ולמרות שדיברתי איתה, אני מחכה לביקור פיצוי על הזמן שהיא הייתה רחוקה- שיחה אל תוך הלילה שבה היא תספר לי איך היא התקדמה, ותתאר את הסמיכות של היערות. לרגעים הקסומים האלו, כל הלחשים שלי לא ימצאו תחליף.
אחותי מגוננת על הילדים שלה יתר על המידה. אבי אמר משהו שלא במקום ואחרי כמה מילים קשות הוא הלך משם, ואני סרבתי ללכת. ניסיתי לדבר איתו. אמרתי לו שיראה איך הוא מרחיק את כל האנשים מחייו, את סבתי, את אחותי, את אביו שלו, אותי ואת אימי ואת חבריו. הוא שאל איך אני לא הלכתי, והסברתי לא שלמדתי להתגבר על הצער הישן ולגדול מזה. הייתי ה”איש היותר גדול.” ולמרות שסבלתי מידיו במשך השנים למדתי לשים זאת מאחורי. יש לי יחסים טובים איתו כרגע כי קניתי את היחסים הללו בדם. הקרבתי עבור היחסים הללו, ועדיין הוא מרחיק אותי ואת אימא שלי, מספר סיפורים של חובות ועקרונות עתיקים עוד מלפני לידתי ומראה שהוא מעולם באמת לא הבין את מהות הנתינה העמוקה, הנתינה שקיימת עבור עצמה בלבד.
“אבא, אתה תמיד שם לב שעוד מתקופת בית ספר תמיד הבאתי את המתנה הכי מושקעת, הכי יפה? משלוח המנות הכי עמוס, מתנת יום ההולדת הכי גדולה. אתה זוכר מתי הפסקתי?” הוא מניד בשלילה.
“לא הפסקתי. מעולם לא הפסקתי לתת מתנות מושקעות ומדהימות. ואני לא מתחרט שזה עולה הרבה כסף. המבע של האנשים כשהם מקבלים משהו שהכנתי שווה כל רגע. כשנתת את הכסף, זה היה צריך ללכת מהנתינה הזו, ולא מנתינה של חוב. אחותי שילמה היום על פדיקור שלי. היא לא תצפה להחזר- כי זו נתינה אמיתית, לא נתינה עבור ציפיה מאחרים וטובות הנאה. אלא נתינה חזקה ורבת עוצמה. לפעמים אתה צריך לעשות את הצעד הראשון ולא האחרים.”
“אתה יודע מה יקרה השבת הזאת?” הוא שאל. אני יודע, הוא כמובן יברח מכל צרה ובעיה במקום להתמודד איתה. והוא כמובן מאשר את הידיעה שלי. הוא תמיד ברח מהבעיות שלו- גם כאשר תפסתי אותו גונב ממני כסף הוא ברח. ברח לכמה שבועות טובים לירושלים. קיוותי, התפללתי שאימא שלי תתגרש ממנו. אבל התוכניות שלה, איתה. רציתי שהוא יקבל את החופש שהוא כל כך חושב שהוא רוצה. ואז כמובן כשאני מציין את העובדה שהוא בורח מבעיות הוא שואל:
“למה אני תמיד צריך לעשות את הצעד הראשון?” ואני כמובן מזכיר לו שאני עשיתי אלף צעדים ראשונים כדי להתמודד איתו ונכשלתי שוב ושוב עד שהצלחתי, ואימא שעברה הרבה צער ויגון עם הצעדים שלה. והחברים שלו שבאים לדבר איתו כל הזמן אבל אף אחד מהם לא מנע ממנו להרים את היד עלי. מה שמראה כמה שהם בעדו. אבל כל הלחשים שלי לא יוכלו לגרום לו לראות מה שהוא לא רוצה.
המשפחה שלי הם לא אנשים רעים. הם גם לא אנשים טובים, הם רק אנשים. וזה החטא הגרוע ביותר שלהם והחסד הטוב ביותר שלהם. היום הראיתי צדדים פחות יפים, מחר אולי יותר חיוביים. מי יודע, אולי הכל יפתר וזהו זה. אולי יהיה סוף טוב לסיפור, אולי אני אמצא אהבה, אבא שלי ילך לאלף סוסים באוסטרליה, אימא שלי תהיה חופשיה ומאושרת בפנסיה והמריבות של המשפחה יהפכו לחור שחור בהיסטוריה שלנו. אבל כמו כל פיה טובה, אני יודע שהדברים רק מתחילים. ואני באמת לא אוהב להיות בפרק דרמטי במיוחד של טלנובלה. אבל כל הלחשים שלי לא יכולים לשנות את זה… עדיין.
שלכם,
ארדן.
