לחש נר גשם

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-02-18

התחריט העתיק ביותר בעולם המתאר מכשפות בוחשות בקדירה עתיק יותר מהמחזה הסקוטי של שייקספיר.  המכשפות בו משליכות חיות וחלקי אדם לקדירה ומביאות להיווצרות סופה. כשפים לשינוי או חיזוי מזג האוויר הם חלק ישן וטוב של אמנות הכישוף. אוקולטיזם אנגלי עבד למחוק את האלמנט הפרקטי הזה מההיסטוריה המודרנית של הכישוף וכל זאת הוביל לסטגנציה בחקר הנושא.  זוהי לא “מאגיה נחמדה” או מודרנית, והזמנים שבהם מכשפות החזיקו קדירת ברזל משומנת ומחוממת למרקחות, שיקויים ומשחות היא בעבר.

בימינו, כפי שהלנתי לא פעם במאמרי בבלוג זה, מכשפות לא אוהבות לעבוד עבור תוצאות מאגיות, הרי “מדוע ללכת ללב הביצה כדי לקטוף את נורית הלב ללחש אהבה? ורדים אפשר לקנות בזול במכולת!” יש משהו מאגי שלא ניתן להכחיש במסע הרוחני של מסע ללב הביצה, ויש משהו בקטיף הנורית, בייבוש שלה ובשימור שלה והבאתה לחוף מבטחים שטוען אותה בכוח נוסף, כזה שלא ניתן כלל לקנות בכסף.

לחשי גשם בארצנו הקטנה הם מן ההכרח. עלינו לסחוט כל טיפה של לחות כדי לשמר את האקולוגיה האנדמית ולמנוע את המדבור המשמש ובא, ועלי היה ליצור לחש פשוט יחסית שגם מכשפות מתחילות יכולות לייצר ולהטיל. הלחש מוטל במסגרת מסורת הוודון, אבל הוא מכיל אלמנטים אקלקטיים, וגם אם את עובדת עם בעל, זיפקנה, או זאוס ניתן להתאים את הסימבולוגיה כדי לייצר את הפוקוס הנכון להביא לשינוי המציאות:

רכיבים:

נר סויה (סויה מביאה מזל, משנה את הגורל וגם נותנת בעיטה קטנה של כוח אם הלחש הזה מחוץ לפרדיגמה של המכשפה המתחילה) רצוי בניחוח גשם סיני, אוקיינוס או מלון. כאן עדיף להשתמש בנר חימום קטן בכוסית כיוון שאנחנו רוצים לשאוב את הגשם אלינו. זו גם הזדמנות להוציא את פמוטי יול, אלו שמקושטים במחטניים עם פירות אדומים.

שמן של פותח שערים כלשהו- כמו אשו, בהיעדר שמן אתרי של מור או ארז.

חרט, סטיילוס או בולין לחריטת סמלים.

מנחות לישויות הגשם השונות.  האל האנדמי של ישראל הוא בעל והוא אוהב מור ויקבל מנחות מזון.

הוראות הטלה:

יש לחרוט על הנר את הסמלים הבאים לפי הסדר: פותח השערים (אם זה בעל ניתן להשתמש בסמל הברק או ארז הלבנון במקום אשו) את הרונה אורוז שמסמלת גם גשם, את האידיוגרמה הסינית לחורף ואת זו לגשם (לצורת כתיב נכונה ניתן לחפש בגוגל- Rain/ Winter Kanji).

יש למשוח את הנר בשמן אשו או בשמן מור, לגלגל שלוש פעמים לכיוון שלנו, להתפלל לגשם, לתת את המנחות ולתת לנר לבעור עד הסוף.

ארדן

של הגן

טיול ליוון פרק חמישי: האסון של סנטוריני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-02-08

כאשר הספינה התקרבה לחצי הסהר שהוא סנטוריני, היה ברור מדוע שמרו את האי הזה לסוף- המבואה הימית שלו הייתה מהממת ביופיה: האי השבור שנהרס על ידי התפרצות הר געש שהשמידה את התרבות המינואית ברך אותנו בקרני שמש מוקדמות, זהב על אבן שחורה. כרגע הספינה איחרה לעגון בנמל הימי. במקרה הזה לא יכולנו לרדת כבר באי, המבנה שלו לא מאפשר עגינה ברציפים. היה עלינו לקחת אוטובוס ימי, ולחכות שנילקח על ידי אוטובוס בדרכים הצרות של חצי הסהר. האי נראה מת, חופים סחופים ועצים מעטים ודלילים. נראה כי לא החלים מאז שאפלטון החליט לקרוא לו “אטלנטיס”.

הדבר הראשון ששמנו לב אליו בנמל הוא, שהייתה משטרה חמושה בכבדות בכל מקום: כאילו יוון מתכוננת לפלישה הבאה של דאע”ש. גם על מבנה הבוטקה מהבטון המקושקש בגרפיטי עמד שומר חמוש עם אפוד ותת מקלע. ההגעה לנמל לא הייתה נעימה ודרשה המתנה רבה מאוד. לאחר מכן, האוטובוס טיפס בדרך חתחתים בזמן שהמדריך הלא מוכשר שלנו צרח כל מיני עובדות משעממות וחסרות חשיבות ברמקול של האוטובוס, ושוב לא עשה דבר מלבד לתרגם את דברי המדריכה לעברית שבורה כאילו כדי לשעשע אותנו. בסופו של דבר הגענו לכרם.

למען האמת המבנה הקוביסטי של סטוריני עצמה על קשתות הבטון הלבנות שלה לא הרשימו אותי במיוחד, היה ניסיון כאילו לעשות את המקום יפה ופסטורלי אבל זה היה ניסיון חזק מידי. בכרם הגישו לנו יין אדום ולבן ויין מוסקט מדהים. הדרך היחידה לתאר לכם אותו הוא בעצם “קרם ברולה נוזלי”. מיד רכשתי אותו,  זיתים ושמן זית של הכרם, וגם פמוט העשוי מאבן מקומית שחורה, אבן לבה- שתכונותיה להקל על כאב. הוגש לנו גם הלחם שנאפה פעמיים והיה קשה ולא נעים לאכילה- עם קצת גבינה אנמית ומטבלים. רק היין הרשים אותי- מתברר שבסנטוריני לא דולים את הגפנים אלא מאפשרים להן לנוח על פני אבן הלבה ולפיכך היין מקבל טעם ייחודי.

לאחר הכרם לקחו אותנו לעיירה איה, עיירת אמנים- רוב האמנים החזיקו חפצים לתיירים- חפצים שיוצרו בכמויות עתק, ומה שהיה מעניין שם בעיקר היו הכלבים החמודים ששכבו ונחו להם בשמש, על כל מדרגת אבן וכל דבר אחר. בסופו של דבר, הגעתי לחנות של אמן ורכשתי הדפס של ציור אבסטרקטי של סירות בנמל בצבעי טורכיז משעשעים, ורפליקה מחומר של פמוט מינואי מקושט בדוגמת גלים אופיינית. ישבנו לצהריים במסעדה גרועה, והמשכנו חזרה לאוטובוסים.

עיירת האמנים לא הייתה מרשימה במיוחד ומיועדת לתיירים, לא הרגשתי שיש שם אוויר או מחייה של מקומיים, ואכן אלו חוזרים לאתונה, ליבשת בעונות בהן התיירות דלילה ומשאירים את החנויות ואת האווירה המקושקשת לחול ולעשב.

בסופו של דבר הגענו לפירה עיר הבירה, סוף סוף שמחנו לשמוע את סוף הצעקות באוטובוס, ירדנו למדרכה הצרה ו… אפונדי עיקמה את הרגל. המדריך צועק שהוא הולך קדימה להראות לנו את דרך החזרה לנמל, ואני ממתין לאפונדי שתתאושש, היא מרגישה רע במיוחד. בסופו של דבר אני לוקח אותה לבית קפה מקומי שמתגאה בוופלים שלו. אני מחפש עזרה בקדחתנות ומוצא איש צוות. “אם היא תאחר היא תפספס את האוניה. תתקשר לומר לי מה קורה איתה.” הוא אומר וממשיך בדרכו. בסופו של דבר, אנחנו גוררים אותה לרכבל, כשאני סוחב אותה, את התיקים של שנינו, המכילים חמישה בקבוקי יין. המקומיים מעודדים, מציעים כוסות מים ועזרה. אנחנו נחים מעט בדרך וממשיכים. הדרך הייתה קשה לאפונדי והתיישבנו במסעדה שהציעה סושי בתפריט שלה. חשבנו לנשנש בזמן שהיא נחה עם רגלה הנפוחה, שהלכה והסגילה, אבל מתברר שסושי זמין רק בשעות הערב.

ישבנו שם חמש דקות והגענו לרכבל. העלייה לרכבל הייתה קשה והירידה לנמל דרשה עוד מדרגות ועוד קשיים ובכי. התיישבנו בחנות יין למנוחה, ושם אפונדי רכשה אפילו עוד יין. איש זקן ונחמד קרקר סביבנו והציע לה כוס תה. לאחר מכן הידסנו לכיוון הסירה שתיקח אותנו לספינה. משמר הכבוד של סנטוריני בנה שם כמובן מחסום משטרתי והם ביקשו מאיתנו תעודות. אפודני כל כך זעמה וצעקה עד שנתנו לנו לעבור ללא תעודות או בדיקת התיקים והחפצים שלנו. בקושי רב עזרתי לה לעלות על הסירה הנעה בגלים.

בספינה אישה בעלת תפקיד כלשהו אדמונית וחריפה דיברה בקדחתנות על ניהול כושל של טיול כאשר סיפרתי לה על מצבה של אפונדי. מיד היא יצרה קשר במכשיר הקשר ודאגה שעובד עם כיסא גלגלים יחכה גם לה: מתברר שאנשים נוספים עברו תאונות בסנטוריני, זקן אחד פצע את היד, ואחר שכר טרקטורון ונכנס בקיר וראשו היה חבוש. הגענו לספינה, ולקח זמן לעובד עם כיסא הגלגלים להגיע. הוא גילגל את אפונדי לרופא. הרופא שאל מדוע לא חיפשנו עזרה רפואית בסנטוריני? ובכן, אף אחד לא דיבר איתנו על הנושא, ולא ידענו את חומרת הפציעה. ההמטומה (דימום) ניפח את רגלה. הוא השפריץ עליה ספריי מקרר שגרם לה לבכות וחבש אותה. ביומיים שנותרו לנו על הספינה שטנו לנו ואני סעדתי אותה. כשחזרנו לחיפה, אחיה של אפונדי הסיע אותי ללב המפרץ ומשם נסעתי הביתה, צילום הרגל גילה בסופו של דבר שהיא שברה עצמות בכף הרגל, והיא נשארה חודשים ארוכים בבית והחלימה מהטיול.

 

סוף סיפור טיול יוון.

 

ארדן,

של הגן

<!– wp:paragraph –"

–>

נוסחת מצב מלאכים

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-01-26

בארץ הזאת יש אמונה במלאכים. לא ביצורים המתוקים של לאונרדו דה וינצ’י אלא לוחמים רבי עוצמה ושליחים של כוחות עליונים. עוד מלפני תקופת המקרא הם היו שליחים של האלים ועמדו בעוז להגנה על ערים כמו בבל, אשור ואכד.

גם התנ”ך מלא בהם, הנצרות לקחה את האמונה בהם לכיוונים שונים ובסופו של דבר, הם הפכו להיות פוקוס מסוים של המאגיה המערבית. בין אם תסכימו או לא, גרימוארים של ימי הביניים מלאים בקריאה וציווי על מלאכים ושדים שונים: האדם הפשוט אינו יכול להשתמש באותם גרימוארים מהסיבה הפשוטה שהסמכות להשתמש במאגיה הזו ניתנה על ידי האפיפיור לבישופים במעמד גבוה, שישתמשו במאגיה בשמו (הרי ישו אמר לפאולוס, מה שאתה תחליט על פני האדמה אני אקבל בשמים).

גם ד”ר ג’ון די (1527-1608), המכשף המלכותי של המלכה אליזבת הראשונה התאמץ לתקשר איתם, כתב עליהם את חמשת ספרי המסתורין בשפה המיוחדת, החנוכית, לפני שאיבד את חסדו ואת מעמדו בחצר ואיבד את נכסיו. ספריו נלמדים על ידי מכשפים טקסיים שונים שעד היום מנסים להצית אש על ידי הרטטה של שמות קודש.

נדמה שהיום המצב חזר קצת אחורה: לא טקסים מופלאים ושימוש בבזיכי קטורת יצוקים זהב ומעגלים מפוארים על ריצפת השיש, ולא שימוש בשפה מורכבת ועשירה מן הלטינית כמו החנוכית, אלא תפילה פשוטה, לפעמים מלווה במזמורים מתהילים,

גם בהודו (Hoodoo) השפה המילולית מפנה מקום לפעמים לשפת הצמחים, החיות והאבנים- נוסחת המצב של מלאכים יכולה לשמש לקרוא להם, לאפשר לאדם לבקש מהם עזרה, להשתמש בהם להגנה, להישרדות או לתפילות, אבל זה נכון רק אם אנחנו קוראים למלאכי עליון, ולא למלאכים נופלים:

זית

שורש אנג’ליקה

מעט קרן פרה (אבקה או חתיכה- במקרה של שמן אפשר להשתמש בשומן בקר שחומם וזוקק)

לבונה

ועלי אזוב מצוי (זעתר)

המתכון הזה הוא גרסה פשוטה יותר של המתכון שפורסם לאחרונה על ידי שלאויה באתרה.

ארדן

של הגן

הרחקה והגנה מטיפשות ספריי וקמיע

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-01-15

שיקוי הרחקה לאנשים טיפשים:

 עדיף לרקוח את השיקוי הזה בירח מלא, כאשר השעה המאגית היא של כוכב חמה: בקדירת רבע מברזל יש ליצוק כוס מי גשם לתוכם יש להוסיף:

שלושה גרגרים שלמים פלפל שחור

קמצוץ רוזמרין

קמצוץ עלי מליסה

קצה של פלפל צ’ילי חריף

כף גדולה של עשב לימון

חתיכת עלה של צמח אלוורה, ג’ל או שרף

יש להדליק שלושה נרות חימום מתחת לקדירה ולתת להם לבשל את העשבים בעודה מכוסה במכסה.  בזמן הבישול יש לבחוש את העשבים כנגד כיוון השעון שלוש פעמים. לאחר שהנרות בערו כליל, יש לתת לשיקוי להתקרר לחלוטין כשהקדירה עדיין מכוסה. בינתיים יש להכין קערה לשיקוי ובה יש את הגבישים הבאים חתיכה מכל אחד:

אובסידיאן שחור

רובי

קווארץ אליסטיאל סמוקי )יש גם קטנים כאלה)

אלמוג בצבע סלמון ורוד

סנסטון

חתיכה מלוטשת של אסטרופילייט

חתיכת אוניקס שחור

לתת לשיקוי לנוח תשע שעות עם האבנים מכוסה. ניתן לטעון באור הירח. לאחר שהשיקוי נח תשע שעות יש להסיר את האבנים, לסנן הנוזלים ולערבב בהם:

שלוש טיפות שמן אתרי קינמון

שבע טיפות שמן אתרי עשב לימון

טיפה של שמן אתרי ווטיבר

ושתי טיפות שמן אתרי סנדלווד לבן

יש להוסיף לשיקוי אלכוהול 95  אחוז לשתייה כדי לשמר אותו מקילקול וריקבון, בנפח של עשרה אחוזים מהשיקוי, ויש לבקבק אותו. כדי להשתמש בשיקוי יש להכניס אותו לבקבוק ספריי נייד שאפשר לקחת בתיק או בכיס, ולרסס בחלל האוויר של מקום העבודה או המגורים כדי להרחיק אנשים טיפשים שעשויים לגרום צרות והפרעות.

 

הקמיע: השיקוי נועד להרחיק אבל הקמיע נועד להיות מתנה לאדם שאינו משכיל או טיפש מסיבות גנטיות כלשהן. גם המכשף עצמו יכול לשאת את הקמיע כאשר הוא נתקל בסיטואציה שבה יש צורך בשיקול דעת רב ושניתן לשגות בה בקלות:

הקמיע מכיל:

אובסידיאן שחור, רובי,  גביש קווארץ קטן, חתיכת אלמוג ואסטרופילייט. הוא מכיל גם רוזמרין, מליסה, מעט עשב לימון וחתיכה יבשה של אלוורה מהצמח. את כל הצמחים יש לייבש היטב, ויש לבחור את הגבישים הקטנים והאיכותיים ביותר עבור הקמיע. את הגבישים והצמחים ניתן להטמיע בחימר פולימרי כחול (פימו ודומיו( ולאפות או לחלופין לשמור בשקיק שנתפר ביד מאריג כחול. לקדש ולהשתמש.

ארדן,

של הגן.

על סגירת ישראבלוג האינטרנט ואני

פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2018-01-07

*רשומה זו מוקדשת לאורישה יווה ולאנטרופיה שהיא מביאה

אתם כבר לא רגילים כל כך לפוסטים על רגשות מה? רוב הכתיבה שלי בבלוג הזה הייתה סיפורי עמים, לחשים וטכניקות כבר זמן מה. מעניין שאף אחד לא התלונן, אף אחד גם לא הגיב שום דבר משמעותי כבר הרבה מאוד זמן. אבל זה לא שאני מאשים את הקוראים שלי (200 שנכנסים לכל רשומה חדשה בממוצע, תודה ששאלתם) אלא את העובדה שתרבות האינטרנט השתנתה.

אני לא מגיב לשינוי טוב כל כך. כמו הרבה אנשים אני אוהב את הרגיל, המוכר והמשעמם. מה הפלא אפוא שיחד עם היצמדות למילים ומבנים תחביריים ארכאיים אחת ההתמחויות שלי היא כשפי הגנה ושימור? הפרחים בחדר שלי רכים ורעננים חודשים לפני שהם מתמסרים לאנטרופיה מתוקה ומאבדים את הלשד שלהם, משחות הפנים שלי מותירות את עורי חלק ורך- ניגוד הזוי לשיער הארוך שלי שכבר הולך ומלבין.

אני לא מגיב לזה טוב שישראבלוג נסגר. לא מכיוון שאי פעם היה לי בלוג שם. כאן זה הבלוג היחיד שהיה לי מגיל 20 בערך. זה העבודה שבלוגים רבים עם הרגשות, המחשבות והמילים של אנשים שמזמן אולי כבר לא קיימים, יסגרו וייעלמו. יש לי מכרים וידידים שכתבו רק שם, ואולי הבלוג שלהם זנוח והם רשמו משפט עילג פעם ב… אבל בכל זאת, זה סימן חיים, זה יכולת אמתית לבדוק מה קורה. אולי לחזור ולקרוא רשומות ישנות שנכתבו על ה”ביחד” שלנו, או דרך בעצם לחוות את העבר. אבל כל זאת הולך להימחק. אולי חלק מהאנשים ישמרו את המידע על המחשב שלהם, אבל הוא לא יהיה זמין. “את מי זה מעניין מה שכתבתי ב-2006?”

אבל אנחנו היסטוריה חיה. אני זוכר את גיסי היקר שחשף אותי לעולם הקסום של האינטרנט בהתחלה: “אתה יודע למה האינטרנט יותר טוב מהספרים המסריחים שלך?” הוא אמר תוך כדי שאני מעלעל בעותק חבוט של “צמחי מרפא” מאת פנלופי אודי ואני התעסקתי בלהתעלם ממנו: “ספר כמו שלך נרקב ומתפרק, אבל האינטרנט ישמור על המידע שלו לנצח. זו דרך נכונה לשמר הכול!” הוא אמר לי את זה כשהייתי בן 16.  באותה תקופה של ווב1 אתרי אינטרנט נראו מונומנטליים,  קירות צבע עם מידע שמישהו הניח שם, איך ומדוע עושים קסם שכזה? לא ידעתי.

הרי אז לא הייתה לי חשיבה ביקורתית או יכולת לסנן מידע. כמובן שמה שעניין אותי הם אתרים על מאגיה, כישוף ופאגניזם. מעבר למילים ואתרי האנג’ל פייר, גאוסיטיז ואתרי חיפוש פאתטיים שהיו קיימים לפני גוגל (והיו כאלה פגאניים- כמו אבאטר סארצ’). היו נשים וגברים שכתבו אתרים שאהבתי והתחברתי אליהם- אבל ברגע שהתשלום על שם הדומיין נגמר גם האתרים הללו נעלמו אל תהום הנשייה.

וכך באקט של חוצפה בל תיאמן ישראבלוג נסגרת, והבלוגים שנמצאים בה ימחקו. מה עם האנשים שכתבו שם שאינם בקרב החיים ולא יכולים לשמר את המידע? מה עם אנשים ששכחו שיש להם בלוג והמילים שלהם נותרו על גבי הרשת לתת השראה וידע למאות אנשים שנתקלו בהן בטעות? מה עם אנשים שכתבו עלי ועל הקרבה אלי, רע וטוב יפה ומכוער? האינטרנט אינו מקום שמשמר טקסטים אנושיים טוב. ההבטחה שקיבלתי בגיל 16 בוטלה. מילא מישהו מסיר את הטקסטים שלו מהרשת אחרי שנים שבו הוא למד להתנסח או חשב שגילוי רגשות זה דבר בזוי, אבל כאן באקט של אינוס שנובע מאינטרסים כלכליים הפלטפורמה פשוט פוף, נעלמת.

והאם זה יקרה גם בתפוז? האם הלחשים והאגדות שאספתי בקפידה ייעלמו, מלבד גרסאות שהועתקו בחיפזון למחברות או הודפסו לקלסרים מצהיבים? הרי סופו של כל דבר הוא באנטרופיה. לי נותר רק לתהות.

ארדן,

של הגן