פורסם להראשונה בבלוג בתפוז: 2007-11-17
בסאווין אני עומד בתחנה הקרירה מול הכרמל. השמש כתומה- שוקעת, ומעליה פיסת ענן קמורה בהירה זורחת בזהב. ומתחתיה פיסת ענן קמורה זורחת בכסף כהה. אם אני ממשיך את קו הענן, אני יוצר מעגל.
מה שלמעלה דומה צורתית אבל מכיל תוכן שונה ממה שלמטה. ההחלטה ברורה. לא משנה מאילו משני הטקסים אשתתף, מבחינת עבודה אישית אני באותו המקום. להשתתף בשניהם זה בלתי אפשרי. צריך לבחור כאן. הירח, או השמש, העולם או הרוח?
התחייבתי ללימודי. אני עוטה את גלימת הלומד. זו הבחירה הפעם. בפעם אחרת היא תשתנה.
אולי.
אני עומד על במה בת מאות שנים, העשב לא גודל בחרכיה, עבודת שיש של הורדוס. לפני עלייתי עליה, חשש. פחד. בזמן עלייתי. משהו נכנס פנימה. משהו קדוש, משהו אוניברסלי. השיר זורם כמו נהר, כמו שיטפון, הידיים והגוף זזים בתנועות מעודנות, שלי לא שלי.
מחיאות כפיים.
“רגע, מי כתב את זה?” שואלת המרצה.
“אני.” התשובה ניתנת. המחיאות חזקות פי כמה וכמה.
הימים עוברים, אני מסתגל כמעט למה שקורה סביבי, מתעב את השביתה ואת העובדה שהיא נוטלת ממני את יכולת הלימוד המלאה שמגיעה לי בזכות. הימים מתקררים כמו שאני אוהב. זרזיפי גשם חצופים מנקדים את שמשות האוטובוס.
זכרונות מהעבר עולים ונמוגים כמו אד מספל תה.
חברות שלי נפרדות מבני זוגם, ואנשים פורחים ולעיתים יש לי הרגשה כמו שקפאתי בזמן, באוויר, תלוש מאדמה.
ידידתי לאחר מאבקים משיגה דירה. הבטחתי לה לבשל לשבוע שלם אם היא משיגה אחת, מכיוון שאינה יודעת לבשל, וזרה במקום זר, בישלתי לה בעצמי מזון לסוף השבוע, שוקי הודו שעברו טיגון ואז בושלו, ופסטה ברוטב עגבניות ומוצרלה טריה. אחותי זועמת- הייתי אמור לשמור על הילדים ולפיכך הקנייה נדחתה שנית, אבל האם זה באשמתי?
האם הייתי צריך להפנות את גבי לאדם הזקוק לעזרה, או לידיד?
לפני כן היא אסרה עלי לבשל בביתה מה שהיה חוסך הרבה זמן ובעיות.
אני לא מבין אותה לאחרונה, אבל אני מניח שזה מתבקש- בסיטואציה העכשיות.
העונות משתנות, הדברים משתנים, דברים באים וחולפים, ואני באור הניאון במטבח כותב אותיות בהירגנה וקורא מחזות של מחזאים מתים זה מאות שנים.
יש עצב מתקתק, כמו פרח השזיף שנוגה באוויר באור יקרות.
תחושת אובדן ויופי בו זמנית.
נשימה.
ארדן.